אם אזרח קשה יום ירמה בקריאת מונה החשמל או מד המים כדי לחסוך לעצמו כמה שקלים – העולם יתהפך. דרשני המסגדים ידברו בגנותו ושלטי חוצות המוקיעים את הפשע ייתלו ברחובות. שמו של האיש יופץ תחת כל עץ רענן עד כי הוא עצמו ייחשב לסיבה שבגינה הופסקה הצמיחה בתחום החשמל והמים בפלסטין. אלמלא הוא, יגידו לנו, כבר הייתם יכולים להרגיש את תנופת הפיתוח.
לעומת זאת, גניבה של חשמל בשווי שני מיליון שקלים, כמו זו שדווחה לאחרונה באזור רמאללה במקרה שמעורבים בו אנשים בעלי הון, לא רק שאינה נחשבת לפשע, אלא שעצם הדיבור עליה נתפס כפגיעה בביטחון הכלכלי של הרשות. הדיבור על גניבה כזאת עלול גם לפגוע בביטחון של חברת החשמל, שכן היא עלולה להתייחס בטעות למי שעומדים מאחורי הגניבה. ולכן במקרה כזה חברת החשמל הפלסטינית פשוט לא תגיב. היא לא תבקש להעביר את המואשמים בגניבה למסלול של תשלום מראש על צריכת החשמל, כפי שקורה עם כל מי שידו אינה משגת; והיא גם לא תחייב אותם בתשלום קנסות בתמורה לחיבור מחדש לזרם החשמל, כפי שהיה קורה לכל אדם מהיישוב שלא שילם שלושה חשבונות רצופים.
חברת החשמל וחברת המים גם לא יפתחו בחקירה מעמיקה כדי לבחון את המקרה ולהפוך אותו לדוגמה לשוויון מול החוק, הראויה ללימוד בבחינת יראו וייראו. גם מהנדס חברת החשמל לא יפנה באומץ ובדברים נכוחים אל האשמים, כפי שעשה אותו מהנדס בעצרת המחאה על מחירי החשמל שקיימנו מול בניין חברת החשמל, כשצעק לעבר עני אחד: "לא משנה מה תעשה, לא נוותר על התביעה נגדך. מחר ניפגש בבית המשפט!".
אי-צדק זה משקף את המוסר הכפול שבו נוהגת חברת החשמל כלפי צרכניה. תגובתה הלא-שוויונית לאי-תשלום נגזרת מזהות הגורם שלא שילם. חברת החשמל יכולה לטפל בכל הבעיות הללו; יש לה הסמכויות והכלים לכך, אולם היא אינה עושה זאת. בינתיים הציבור ממשיך לשלם עבור חשמל סכומים גבוהים מאוד, יחסית.
אנו רוחשים כבוד גדול ל"חברת החשמל המזרח-ירושלמית", המספקת חשמל לכשליש מהרשויות המקומיות ברשות הפלסטינית (בעיקר במזרח ירושלים, רמאללה, בית לחם ויריחו), וחשים כלפיה סולידריות. אולם לצד התמיכה בה, חשוב מאוד להדגיש את הצורך לנקוט יחס שווה כלפי הצרכנים השונים ולהגן על זכויות הצרכנים במסגרת תקנון אחיד. לפיכך אנו מפצירים בכל המעורבים לנהוג בצדק, ביחס שווה ועל פי חוק בכל הצרכנים. אין לרומם מעל לחוק את מי שנוהג בבריונות, גם אם מדובר במי שמוביל פרויקט כלכלי גדול או במי שיש לו ייחוס משפחתי.
אסור לנהוג במוסר כפול. היום, בעידן נגישות המידע באינטרנט, כבר אי אפשר להעלים עין מפשעים הידועים לכול ויוצאים פטורים מעונש בשעה שבנטל התשלומים והקנסות נושאים דווקא תושבי מחנות הפליטים. הם אינם לב הבעיה, ותמוה בעיניי שסוגיית תשלום חובותיהם טרם נפתרה אף על פי שהוסדרה כבר עם הוועדות העממיות. אני תוהה אם יש מי שרוצה שהתיק הזה יישאר פתוח, שכן כל עוד הוא פתוח – הוא יכול לשמש כעלה תאנה לאי-סגירת החובות התופחים של משרדי הממשלה והעיריות לחברת החשמל.
גניבת החשמל בשווי שני מיליון שקלים ברמאללה, על ידי מקורבים לחברות בכירות במשק ובעלי נכסים פרטיים רבים, פתחה את הדיון בנושא. האנשים ברחוב הפלסטיני אומרים, "מדוע שאנחנו נשלם? כדי לכסות על החוב של אלו שמתחמקים מתשלום חובותיהם?". את המתח הזה צריך להפיג. לשם כך יש לאמץ קריטריונים של שקיפות בכל הנוגע לטיפול בצרכנים. בענף החשמל הושקעו במיוחד מאמצים כדי לשפר את הפתיחות מצד חברות ההולכה המקומיות כדי שאלו יהיו נגישות לצרכנים ויטפלו בענייניהם, כך שמודעות לנושא כבר קיימת.
אולם יש עוד הרבה מה לעשות. אנחנו, בעמותה להגנת הצרכן, קיימנו חמישה מפגשים שעסקו בענף החשמל. את עיקר קריאתנו הפנינו דווקא לחברות המקומיות, הנמצאות בקשר עם צרכני החשמל. כדי לעודד את האזרחים לשלם ולהקל עליהם את התשלום, החברות המקומיות צריכות ליישם את כללי המסחר בכל הנוגע לתנאי פריסת התשלום, להנחות ולתמריצים. אסור שחברות אלו יופיעו רק כשהצרכן נדרש לשלם, אלא עליהן להיות עימו בקשר הרבה לפני כן.
כך גם הדברים לגבי חלוקת דרישות התשלום, שפעמים רבות נעשית באופן שאינו מעורר כבוד ובוודאי אינו מעודד תשלום: האם אין זה מטריד למצוא חשבוניות מפוזרות על הקרקע בפתח בנייני המגורים? ומה לגבי דרישות תשלום שמושלכות בקומת הכניסה של הבניין הלא נכון? זהו מחזה בלתי הגיוני, שלצד תופעת המוסר הכפול המתוארת כאן צריך לחלוף כבר מעולמנו.
צלאח הניה הוא יו"ר העמותה להגנת הצרכן הפלסטיני. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני אל–איאם. גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: צאלח עלי סואעד.
