מאמרים
מאמר
מפגש שרי החוץ של איראן ולבנון, ביירות, אוקטובר 2021 (צילום: רויטרס)
24.10.2021

אז מי באמת שולט בלבנון?

האומנם איראן היא המדינה הזרה בעלת ההשפעה הרבה ביותר על לבנון? והאם תמיד ההשפעה האיראנית בלבנון נתפסה כשלילית בעיני ישראל וארה"ב? יש מי שטוען שההשפעה העיקרית על התקשורת במדינה, למשל, היא בכלל אמריקאית
אסעד אבו ח'ליל, פרופסור למדעי המדינה מלבנון, המחזיק טור שבועי קבוע באל־אח'באר הלבנוני הידוע בתמיכתו בחזבאללה ובעלי בריתו, פרסם לאחרונה שני טורי דעה העוסקים בשאלות ההשפעה האיראנית בלבנון.
 
את טורו הראשון, שפורסם בחודש מרץ, הוא מייחד כולו להתערבותה הבוטה דווקא של ארה"ב בנעשה בלבנון. דרך טורו, מראה אבו ח'ליל שבדברי הביקורת שמשמיעות ארה"ב, ישראל ובעלות בריתן במזרח התיכון ובמערב על התערבותה הבוטה של איראן בלבנון, הן מתעלמות מהתערבותה הבוטה לא פחות של ארה"ב בלבנון, ומתמיכתה במחנה המתנגד לחזבאללה ובעלי בריתו - מחנה ה־14 במרץ (שנתמך גם על ידי סעודיה ומדינות המפרץ). אבו ח'ליל מותח את ביקורתו בלשון צינית לכל אורך מאמרו, וכמו משטה בקוראיו באמצעות הטחת דברי ביקורת באיראן - כבר בכותרת המאמר: "שליטתו של המשטר האיראני במוקדי הכוח הפוליטיים והחברתיים בלבנון", כותרת המהדהדת למאמרים רבים הנכתבים לרוב בבמות תקשורתיות ההפוכות לאל־אח'באר. בסגנון רטורי זה, אבו ח'ליל מציג שורה של מהלכים בוטים שלכאורה איראן מבצעת בלבנון, רק כדי לחשוף בהדרגה בפני קוראיו – בין אם הם מתומכי חזבאללה או ממתנגדיו –  שאת כל המהלכים שהוצגו במאמר לא ביצעה איראן, כי אם ארצות הברית.
 
הוא טוען, למשל, שהתקשורת בלבנון נשלטת וממומנת ברובה על ידי הממשל האמריקאי, לא האיראני, ובכירים אמריקאים, כמו שגרירת ארה"ב בלבנון למשל, מקבלים בכלי התקשורת הללו במה ומרשים לעצמם לחוות את דעתם פעם אחר פעם על ענייני דיומא בלבנון ובפוליטיקה הלבנונית. בעוד שמנגד, טוען אבו ח'ליל, לרוב הלבנונים אין מושג מה עמדתם של מקביליהם האיראנים באותם הנושאים, והוא תוהה מתי לאחרונה נשמע בכיר איראני כלשהו מתבטא בגלוי בכלי התקשורת הלבנוניים על הנעשה בלבנון. לכך מוסיף אבו ח'ליל את ערוצי התקשורת החדשים שהאמריקאים הקימו בלבנון, וכמה מערוצי התקשורת הישנים שנרכשו על ידם, ושהפכו כולם בעיניו לבמות של תעמולה אמריקאית שנועדה להפיץ ולקדם את האג'נדה האמריקאית בלבנון.
 
מנושא זה, עובר אבו ח'ליל להשפעה העצומה שיש לארה"ב גם על צבא לבנון, שמפקדו ג'וזיף עון הספיק לבקר כבר שלוש פעמים בוושינגטון מאז מונה לתפקידו במרץ 2017, ושבינו לבין הממשל האמריקאי נרקמה מערכת יחסים שנראית כניסיון לבנות אותו בעיני הלבנונים כמנהיגם הבא (מה שמתבטא, לטענת אבו ח'ליל, בגיבוי שנותנת לו ארה"ב גם לקרוא תיגר על הדרג הפוליטי הלבנוני בנאומיו). ארה"ב היא המדינה היחידה שמחמשת את צבא לבנון, ואוסרת עליו לקבל חימוש מכל מדינה אחרת, ולו בחינם, מוסיף אבו ח'ליל, בעוד שהיא מוכרת לו לא אחת נשק משומש באיכות ירודה. בתוך כך, ארה"ב גם אוסרת על צבא לבנון לקיים אימונים המדמים מערכה נגד ישראל, ומאלצת אותו למקד את אימוניו ואת הכשרותיו סביב איום אחד בלבד – ארגוני הטרור – משל היו אלה האויב העיקרי היחיד על ריבונותה ועל שלמותה של לבנון. ומעל הכול, מתרעם אבו ח'ליל, מדובר במערכת יחסים ידועה וגלויה לכול, והוא טוען שאף קצין בכיר מצבא איראן לא היה זוכה לקבלות הפנים הרשמיות שעורך מפקד צבא לבנון לאמריקאים המבקרים בלבנון.
 
המעורבות האמריקאית הזו, שממעיטים לדבר עליה בהשוואה למעורבות האיראנית בלבנון, טוען אבו ח'ליל, תפסה תאוצה במיוחד בעשור האחרון, מאז שאמיל לחוד – שהיה מזוהה עם המשטר הסורי ונתמך על ידו - סיים את תפקידיו כנשיא לבנון בשנת 2007. לא מפתיע כי אבו ח'ליל, המזוהה עם המחנה התומך בחזבאללה ובבעלי בריתו, טוען גם ששליטיה של לבנון שעלו לשלטון לאחר לחוד, כמו סעד אל־חרירי, פואד א־סניורה ונג'יב מיקאתי – הם מגדולי המושחתים בפוליטיקה הלבנונית, במידה רבה בשל התמיכה שהם מקבלים מהממשל האמריקאי. ולמרות פרשיות השחיתות הרבות והידועות שלהם, הם זוכים להגנה אמריקאית, בזמן שיריביהם הפוליטיים ממחנה ה־8 במרץ נתונים לאיומים וסנקציות מצד הממשל האמריקאי, טוען אבו ח'ליל. הוא מביא שלל דוגמאות לפוליטיקאים כאלה המקורבים לארה"ב, שבאמצעותם בוחש הממשל האמריקאי בנעשה בזירה הפוליטית בלבנון, ומנסה לקדם מהלכים בה, כמו הקמת ממשלת טכנוקרטים, למשל, או הניסיון האמריקאי לדחוק את הלבנונים להצטרף למחנה הנורמלזיציה עם ישראל.
 
לארה"ב יש השפעה של ממש לא רק על צמרת השלטון ועל הדרג הפוליטי, טוען אבו ח'ליל, אלא גם על שאר שדרות האליטה החברתית, הכלכלית, התקשורתית והאינטלקטואלית בלבנון. ובאמצעות שימוש ב"מקלות וגזרים" עושה ארה"ב כל שביכולתה כדי לקדם מהלכים שתואמים את האינטרסים שלה. כך, למשל, מסייעת ארה"ב במימון ארגונים מהמגזר השלישי שמתיישרים עם הקו המדיני שלה, ועושה כל מאמץ כדי להציג בפני הלבנונים את ההשפעה האיראנית במדינתם, שלטענתו של אבו ח'ליל אינה מתקרבת כלל למידת ההשפעה האמריקאית במדינה.
 
חשוב לציין שאבו ח'ליל מייצג עמדה פוליטית ברורה האופיינית למחנה ה־8 במרץ ולתומכיו של חזבאללה: הוא נוהג בסלחנות רבה מדי עם מדיניותה ועם מניעיה של איראן ומפחית בצורה בוטה מהשפעתה על הנעשה בלבנון ומכך שהיא הפכה את חזבאללה לכוח הפוליטי והצבאי החזק ביותר בלבנון. כמו כן, הוא עומד על הפומביות שיש להתערבות האמריקאית במדינה, מה שהופך אותה אולי לבוטה יותר בעיניו, אבל זה לא בהכרח אומר שההשפעה האיראנית במדינה פחותה משל האמריקאים רק משום שהיא בפרופיל נמוך מסיבות ברורות. אך עם זאת, הוא גם משמיע קול ביקורתי מעניין ששופך אור על כך שלבנון היא זירת מאבק גיאופוליטית שלא רק איראן פעילה בה, כמו שרבים נוטים לטעון, ושגם ארה"ב טומנת ידה בצלחת הלבנונית ומנסה לנתב את מהלך העניינים לטובת האינטרסים שלה ושל בעלות בריתה, ובראשן ישראל.
 
בהמשך לכך, במאמרו השני, שפורסם באפריל האחרון תחת הכותרת "עידן הסאוואכ: כשהמעורבות האיראנית בלבנון הייתה רצויה", מראה אבו ח'ליל שעוד הרבה לפני המהפכה האסלאמית באיראן, בשנות שלטונו של מחמד רזא שאה פהלווי, איראן המלוכנית התערבה בבוטות בנעשה בלבנון ובשאר מדינות האזור דרך ארגון המודיעין של השאה - הסאוואכ. אלא שאז לא נשמעה ביקורת חריפה על התנהלותה האימפריאליסטית של איראן כמו זו הנשמעת כיום מצד ישראל, ארה"ב ובעלות בריתן באזור – שכן אז הייתה איראן בצד שלהן. אין הרבה מקורות מידע בעניין המעורבות האיראנית בלבנון בתקופת השאה, טוען אבו ח'ליל, מסיבות שונות. אולם ישנם כמה מחקרים ופרסומים – גם מצד חוקרים שמרניים – שעסקו בסוגיה זו במרוצת השנים, ועל בסיס ממצאיהם מבסס אבו ח'ליל את רוב טורו. 
 
אחת הנקודות המרכזיות שעליהן עומד אבו ח'ליל בטורו היא עד כמה הייתה מדיניותו האזורית של השאה מתואמת עם האינטרסים הישראליים באזור, שכן בשנות החמישים והשישים, חלקו כל היישויות הלא ערביות במזרח התיכון, כמו איראן, ישראל וטורקיה, אויב משותף – הפאן־ערביות, בהובלתו של נשיא מצרים דאז גמאל עבד א־נאצר.
 
ואכן, התיאום, שלא לומר הברית, בין משטרו של השאה פהלווי לישראל, החלו בשלהי שנת 1957 (השנה שבה נוסד הסאוואכ), מציין אבו ח'ליל, על בסיס ספרו של שמואל שגב, איש המודיעין הישראלי, על "הברית המשולשת" בין איראן, ישראל וארה"ב. ברית זו הולידה רשת של קשרים ושיתופי פעולה בין המוסד הישראלי לבין הסאוואכ האיראני, המודיעין הטורקי והמודיעין של ארה"ב, והם חלקו ביניהם ידיעות לגבי אויביהם המשותפים באזור, ותיאמו עמדות לגבי בעלות בריתן.
 
בהקשר הלבנוני, מציין אבו ח'ליל, ההשפעה של איראן החלה בשנת 1957, בעקבות פגישתם של כמיל שמעון, נשיא לבנון דאז, שהולידה את הברית בין משטר השאה לבין כוחות הימין בלבנון. שמעון, שהיה מודאג מהמעורבות ההולכת וגוברת של גמאל עבד א־נאצר במדינתו, פנה לעזרת איראן (וטורקיה) וביקש את תמיכתה כדי לבלום מעורבות זו. האיראנים נעתרו לבקשתו, מציין אבו ח'ליל, וסיפקו לו ולמיליציות התומכות בו נשק ותחמושת. גם ישראל, מוסיף אבו ח'ליל, סייעה למשטרו של שמעון, והעבירה דרך איראן כלי נשק ואמל"ח שהיא לקחה שלל מהמצרים במבצע קדש.
 
האיראנים מצידם, שחששו מהשפעתו ההולכת וגוברת של נאצר בלבנון ורצו לבלום את התפשטות הפאן־ערביות בה, החליטו לנסות למשוך לצידם את העם הלבנוני או לפחות חלקים ממנו. כך החלו האיראנים ליצור קשרים עם העדה המוסלמית בלבנון ועם השיעים בפרט. הסאוואכ מינה נציג קבוע מטעמו בביירות לטובת כך, והאיראנים העבירו כספים לגורמים שיעיים שונים, כמו אנשי דת ומוסדות לימוד שיעיים, כדי לרכוש את ידידותם ואת קרבתם.
 
המשטר האיראני של השאה התערב גם בזירה הפוליטית הלבנונית, מציין אבו ח'ליל. ובבחירות 1960, שנתפסו כגורליות במיוחד לעתידם של האיראנים בלבנון, החליט המשטר האיראני להקצות 330 אלף דולר (סכום רציני מאוד במושגי התקופה) לטובת מפלגת הפלנגות הימנית (שהתנגדה לנאצריזם מחד, ונתמכה על ידי המערב מאידך), וסכומי כסף נוספים גם למפלגת הימין השמרנית "החזית הלאומית הלבנונית" ולכמיל שמעון. כמו כן, כחלק מניסיונם לפנות לליבן של העדות השונות בלבנון ולהטותן לעברם, האיראנים גם העבירו סכומי כסף לגורמים ארמניים בלבנון באותה מערכת בחירות.
 
גם בתקשורת הלבנונית היה המשטר האיראני נוכח, ועיתונים וכלי תקשורת שונים פנו לאיראנים בבקשה לסיוע כלכלי - בדיוק כמו שעושים חלקם היום בפנותם לסעודיה, לאמירויות או לארה"ב, מציין אבו ח'ליל. האיראנים גם נהגו לרכוש גיליונות של עיתון אל־חיאה ודיילי סטאר, והפיצו אותם באזור המפרץ כדי לנסות לבלום את ההשפעה האנטי־איראנית שהייתה לכלי התקשורת הנאצריסטיים באזורים אלה (איראן עשתה זאת גם עם כמה עיתונים צרפתים, מוסיף אבו ח'ליל, שהיו מבקרים את עבד א־נאצר ואת מדיניותו הפאן־ערבית).
 
אלא שאז, טוען אבו ח'ליל, ארה"ב, ישראל ושאר בעלות בריתן לא פצו פה על המעורבות האיראנית בלבנון ובנעשה בה, שכן אז מעורבות זו תאמה את האינטרסים שלהן. בכך מסכם אבו ח'ליל את טורו, ומפנה את חצי ביקורתו נגד מחנה ה־14 במרץ הנתמך על ידי סעודיה, האמירויות וארה"ב. מחנה זה מלין כל הזמן על מעורבותה הבוטה של איראן בלבנון ועל פגיעתה בריבונותה של המדינה, אולם בתור מתנגד למחנה זה, טוען אבו ח'ליל שהביקורת שלהם נגועה בצביעות פעמיים: גם בשל המעורבות האמריקאית שאינה זוכה לגינוי מצידם (שכן היא מיטיבה עימם), וגם בשל כך שאותם גורמים מתעלמים ממעורבותה של איראן המלוכנית בנעשה בלבנון בעבר כמעט בכל אותם תחומים שבהם מעורבת כיום הרפובליקה האסלאמית של איראן בלבנון – בתקשורת, בפוליטיקה וגם בתחום הצבאי - במימון ובסיוע לחזבאללה. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים