מאמרים
ניתוח עומק
בניין עיריית תל אביב מואר בצורת דגל לבנון (צילום: אורן רוזן, מתוך ויקיפדיה)
17.11.2020

פירות המשבר הכלכלי? על המשא ומתן לסימון הגבולות הימיים בין ישראל ללבנון

גם במציאות שבה מדינות ערביות מנרמלות את יחסיהן עם ישראל על בסיס שבועי, ההסכמה של לבנון למשא ומתן בסוגיה המורכבת של סימון הגבולות הימיים היא חריגה. פתרון הסכסוך חשוב במיוחד מסיבות של בעלות על משאבי אנרגיה תת־ימיים, וכטבען של התפתחויות כאלה, הוא עורר סערה בלבנון רבתי. מדוע שינתה את עמדתה ומה צפויים להיות המהלכים הבאים?
גם במציאות הנוכחית שבה מדי כמה שבועות מודיעה מדינה ערבית אחרת על נרמול יחסיה החשאיים עם ישראל, הודעתה של לבנון בראשית אוקטובר הייתה מקרה חריג. לראשונה זה שלושה עשורים, הסכימה לבנון לשבת לשולחן המשא ומתן עם ישראל, הפעם לשיחות בתיווך אמריקני למען פתרון הסכסוך שיש בין השתיים על סימון הגבולות הימיים ביניהן. פתרון הסכסוך חשוב במיוחד מסיבות של בעלות על משאבי אנרגיה תת־ימיים; וכמו סכסוכים אחרים שמערבים אנרגיה, גיאופוליטיקה, מדינות ערביות ואת ישראל - ההודעה הלבנונית עוררה סערה רבתי בלבנון.
 
שלושה מאמרים שפורסמו בתקשורת בערבית בעקבות ההתפתחויות מבקשים לבאר על מה קמה המהומה. הפרשנית הלבנונית לענייני ישראל רנדה חיידר מסבירה במאמר באתר האינטרט של היומון אל־ערבי אל־ג'דיד אילו שיקולים עמדו לנגד אדריכלי ההחלטה הלבנונים. בתורו, מאמר שפרסם המרכז הערבי למחקרי מדיניות חושף את צדדיו המשפטיים של הסכסוך, ומבהיר מדוע פעלה לבנון באופן שהביא לא מעט גבות להתרומם. פרופסור אסעד אבו ח'ליל, מומחה לבנוני למדעי המדינה, מעיין באופן מדוקדק בנסיבות ההחלטה הלבנונית ובצורה שבה היא הוצגה. התוצאה היא כתב האשמה חריף שפורסם באתר היומון הלבנוני אל־אח'באר נגד ההחלטה ונגד מי שקיבל אותה. להלן תקצירי המאמרים. 
 
מהו בעצם אותו סכסוך ומה הקשה על פתרונו? המחלוקת בין ישראל ללבנון על הגבולות בין שטחי הים של שתי המדינות היא מורכבת ביותר ומגוון גורמים תרמו ליצירתה. בין היתר, שתי המדינות נוקטות שיטות שונות לסימון גבולות ימיים. הן גם חלוקות ביניהן על התוואי המדויק של הגבול היבשתי ביניהן, בפרט על הנקודה שבה נושק הגבול לחוף הים התיכון, אשר לה חשיבות מכרעת בקביעת תוואי הגבול הימי. בנוסף, כל אחת משתי המדינות מסרבת להכיר בהסכמי שרטוט הגבולות שחתמה השנייה עם מדינות אחרות. 
 
 
סלע המחלוקת, ומה גורסת אמנת האו"ם
סיבות אלה ואחרות אחראיות לכך ששתי המדינות אינן מסכימות על גבולות המים הטריטוריאליים של כל אחת מהן ולא על גבולות "האזורים הכלכליים הבלעדיים" שלהן – שטחי הים שבהם יש להן זכויות להפקת משאבי טבע. סלע המחלוקת הוא השליטה הכלכלית על שטח ימי שמשתרע על כ־860 קמ"ר. אין המדובר בפיסות ים סתם: בקרקעית מזרחו של הים התיכון טמונים מאגרים עשירים של נפט ושל גז טבעי. כל מטר רבוע של קרקעית הים עשוי להתגלות כמכרה זהב, ולכן לבנון וישראל מתקשות כל כך להסכים על חלוקת אותו שטח. 
 
לטובת מצבים כאלה בדיוק, נוסח בשנת 1982 מסמך משפטי בין־לאומי המסדיר את אופן הקביעה של הגבולות הימיים בין מדינות – אמנת הים של האו"ם. אלא שבסכסוך זה כוחה מוגבל משום שישראל איננה חתומה עליה, ואף מסרבת להידרש להליך בוררות בין־לאומית כדי להכריע את הסכסוך. בעשור האחרון ישראל דחתה כל הצעה לפתרון שלא כללה משא ומתן ישיר בין שתי המדינות בחסות אמריקנית. בתורה, לבנון הצהירה שלא תסכים לשאת ולתת על סימון גבולות הים במנותק מן הגבול היבשתי. מאז שנת 2007, משך יותר מעשור, נראה היה שזהו סכסוך בלתי־פתיר.
 
השינוי התרחש לבסוף במחצית 2019, בעיקר תודות ללחצים אמריקניים כבדים. לאחר ביקור של מזכיר המדינה האמריקני פומפאו בלבנון במרס, נביה ברי – יושב ראש הפרלמנט הלבנוני ומי שטיפל בסוגיה זו מטעמה של לבנון בעשור האחרון – ניאות להפריד את סימון הגבולות הימיים מן הגבול היבשתי והביע נכונות לשאת ולתת על הסוגיה הראשונה. חודשים אחר כך, הסכימה לבנון באופן עקרוני לקיום שיחות, אולם אלה לא יצאו לפועל לבסוף. עתה נראה שהמצב שונה: בתחילת אוקטובר השנה הכריז ברי על תחילת השיחות, וכשבועיים לאחר מכן יצאה השיחה הראשונה לפועל במטה כוח יוניפי"ל בראש הנקרה. משא ומתן ישראלי-לבנוני בחסות אמריקנית לפתרון סכסוך הגבולות הימיים הוא כעת עובדה מוגמרת.
 
ישראל וארצות הברית מיהרו לברך על ההחלטה ולא קשה להבין מדוע. ישראל, העריכו הכותבים השונים, ידעה בוודאות שאין לה כל אפשרות אחרת לצאת מן הסכסוך כשידה על העליונה. שום מסגרת פתרון לא הייתה מאפשרת לה, מבחינה משפטית ופוליטית, לעשות כן מלבד משא ומתן בחסות אמריקנית. ישראל גם מקווה שסימון הגבולות הימיים יקל מעט את המתח בינה לבין לבנון, והדבר אולי יפחית מעוצמת האיום היומיומי שמציב לה חזבאללה בגבול הצפוני בחודשים האחרונים. אשר לארצות הברית, ההכרזה על שיחות משרתת היטב את הנשיא האמריקני טראמפ. לצד ההסכמים האחרונים בתיווך אמריקני בין ישראל לבין מדינות ערביות שונות, טראמפ ביקש לרשום לזכותו כמה שיותר הישגים במישור הדיפלומטי. באמצעותם, הוא האמין, הוא היה עשוי לשפר את הסיכוי לזכות בכהונה נוספת בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית.  
 
מדוע שינתה לבנון את עמדתה
קשה יותר לפתרון היא השאלה מדוע שינתה פתאום לבנון את עמדתה וניאותה לסגת באופן דרמטי מדרישותיה. לכל אחד משלושת המחברים עמדה מעט שונה בנושא זה, אולם כולם מסכימים על שתי עובדות מרכזיות. ראשית, לכולם ברור שלנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות הלבנונים עמד המשבר הכלכלי שבו מצויה המדינה זה זמן רב. מכורח אותו דוחק כלכלי הם הסכימו לסגת מחלק מדרישותיהם, ובלבד שיוכלו להתחיל בחיפוש אחר מרבצי גז שיאפשרו הקלה מיידית למצוקתה הכלכלית של לבנון. שנית, שלושת המחברים מסכימים שההחלטה לא שירתה את האינטרס הלאומי הלבנוני בלבד, אלא גם אינטרסים פרטיקולאריים של גורמים שונים בלבנון. במסגרת שתי קביעות כלליות אלה, נקטו המקורות שלוש עמדות שונות בתכלית, הנבדלות זו מזו הן בפרשנות האירועים והן בשיפוטם.
 
מי שראתה את ההחלטה הלבנונית באור החיובי ביותר היא רנדה חיידר. היא כינתה אותה "הישג היסטורי" והעריכה שעצם ההכרזה על משא ומתן היא התפתחות מעודדת. היא תביא לשיקום אמונם של משקיעים מכל העולם בכלכלה הלבנונית ובפרט בסקטור האנרגיה במדינה, עוד לפני שהושגו הסכמות. אם אכן תושגנה הסכמות, לבנון תוכל גם להצטרף לפורום הגז של מזרח הים התיכון ולפתח שיתופי פעולה אזוריים חשובים. גילוי גז טבעי במים הכלכליים הלבנוניים הוא כמובן בשורה כלכלית טובה פי כמה, אולם לבנון צפויה להפיק תועלת רבה מן ההחלטה עוד לפני שנתגלה אפילו מטר מעוקב אחד של גז טבעי.
 
מן ההחלטה צפויים להרוויח לדעת חיידר גם נביה ברי עצמו ו"הצמד השיעי" שאותו הוא מייצג – מפלגת אמל וארגון חזבאללה. האחרונים, שנהנים מדואופול בלתי־מעורער על הנהגת הציבור השיעי, תרמו שניהם לקבלת ההחלטה - ברי ו"אמל" בהחלטה אקטיבית וחזבאללה בהסכמה שבשתיקה. בכך הם הזמו את הטענה הרווחת שהאינטרסים הפוליטיים שלהם אינם מחמירים את המצב הכלכלי בלבנון, והוכיחו לציבור הלבנוני כולו שהם פועלים להוציא את לבנון מן המשבר. הקהילה הבין־לאומית, בתורה, למדה שחזבאללה ואמל אינם מוותרים על חלקם בקבלת ההחלטות בלבנון, לא לנוכח מתקפות תקשורתיות מצד צרפת ולא לנוכח סנקציות כלכליות מצד ארצות הברית. 
 
הניתוח של המרכז הערבי למחקרי מדיניות אופטימי הרבה פחות. בעיני המחבר, משא ומתן בחסות אמריקנית היא הגרועה מבין הברירות שעמדו לפני לבנון בניסיון לפתור את הסכסוך. בדיון על סימון הגבולות הימיים, טיעוניה של לבנון הם החזקים והדבר היה מתגלה לו רק הייתה לבנון ממתינה עד שניתן יהיה לכפות על ישראל בוררות או לתבוע אותה לדין בערכאות משפטיות בין־לאומיות. כיוון שכבר נעתרה למשא ומתן, הייתה לבנון יכולה להמתיק את הגלולה המרה לו התעקשה שהשיחות יכללו גם דיון בגבול היבשתי, אולם היא לא עשתה זאת. למצער, היה עליה להתנות את קיום השיחות בקביעת מסגרת זמנים ברורה, חלופות במקרה של כישלון ופתרון שיביא בחשבון את החוקים הבין־לאומיים הקיימים. כך, אולי הייתה מבטיחה שהשיחות לא תהיינה חשופות לחלוטין ללחצים של פוליטיקה בין־לאומית ושל מאזני כוח. אף אחת מהאפשרויות לא התממשה. 
 
בעיני המחבר יש לדבר סיבה פשוטה – לבנון נכנעה לחלוטין ללחצים שהפעילה ארצות הברית בשם האינטרס הישראלי. היא נאלצה לעשות זאת בשל המשבר הכלכלי הדוחק שהיא נתונה בו, משבר שאומנם תרמו לו גורמים רבים, אולם יותר מכולם הוא תוצר של מאבקי כוח עדתיים בפוליטיקה הלבנונית. לא פחות מכך אשמים בהחלטה שיקוליהם הצרים של מנהיגים לבנונים כמו נביה ברי והנשיא מישל עון: אלה ביקשו לרצות את ארצות הברית וכך להסיר מעל צווארם ומעל צוואר מקורביהם את האיומים האמריקניים בסנקציות כלכליות אישיות. ארצות הברית ניצלה זאת כדי "לסחוט" את לבנון, לשון המחבר, ולאלצה לוותר על עקרונותיה. כך, אינטרסים צרים וזרים של פוליטיקה עדתית ואנוכיות לשמה הדפו את לבנון לעבר ויתור טרגי של פעם בעשור. 
 
אבו ח'ליל משמיע טענות ברוח דומה. אלא שהן כה חריפות – בתוכנן ובסגנונן כאחד – עד כי מאמרו הוא למעשה "אני מאשים" עוקצני במיוחד כנגד נביה ברי והצמד השיעי. למעשה, הוא גורס, לאלו כלל לא הייתה רשות לקבל את ההחלטה על שיחות. אלא ש"הצמד", נאמן להרגליו, דן בסוגיה הרחק מעין התקשורת, וההחלטה התקבלה ללא הצבעה בפרלמנט. ממילא, העובדה שהצמד מייצג את השיעים אינה מקנה לו זכות בלעדית לקבל החלטות על עתיד לבנון. קבלת החלטות בשם עדה אחת בלבד היא התפתחות מסוכנת, תחילתו של תרחיש שעלול להסתיים בפדרליזציה של לבנון. יתכבד נא אפוא ברי ולהבא יקבל החלטות כלבנוני ולא כמנהיג הפוליטי של הצמד השיעי, ורצוי באופן דמוקרטי. 
 
אולם ההסתרה, ההטעיה והשקר אינם מסתיימים בשלב שלפני ההחלטה. הצידוקים שהעניק ברי להחלטה לאחר שכבר התקבלה הם כה קלושים עד שהם נשמעים כבדיחה לא מוצלחת. ברי הזכיר את "הניסיון המוצלח" של הפגישות התלת־צדדיות בין צה"ל, צבא לבנון והאו"ם. איזה ניסיון מוצלח מזכיר ברי? פגישות אלה, שנועדו ללבן חשדות לחדירה ישראלית לגבול לבנון, מסתיימות תמיד באותה תוצאה, הודעה קבועה בזו הלשון: "כוח יוניפי"ל ימשיך לבחון את החדירה". זוהי הבטחה כה נלעגת, עד שהביטוי הפך בפי הלבנונים נרדף ל"דברים בעלמא". 
 
ברי הבטיח גם כי בשיחות, נציגים ישראלים ולבנונים לא ייפגשו באופן ישיר. בעבר, הבטיח ברי הבטחות דומות באשר לפגישות התלת־צדדיות. בדיעבד, התברר שהפגישות היו ישירות בתכלית, ושהנציגים רק ישבו בפאות הרחוקות של שולחן בצורת האות ח'. איזו פרשנות יצירתית ימצאו הפעם בלבנון להבטחתו של ברי? יחצצו בין המשלחות באמצעות קערת חומוס? ברי יודע, סבור אבו ח'ליל, שאין טיפת אמת בדבריו. ישנה סיבה אחרת שבגינה השתדל ברי שלא לחשוף את ההחלטה על משא ומתן בחסות אמריקנית לביקורת ציבורית או פוליטית.
 
הסיבה היא שברי יודע כמה ביקורת הייתה סופגת בלבנון, בדין, החלטה כמו מתן אמון רב כל כך באמריקנים. רק אדם תמים עד טיפשות או חסר אחריות היה מסכים שהאמריקנים יתווכו בעניינו, שכן אלה הם המתווכים המוטים ביותר בעולם. יש להם זיקה ברורה לאינטרס הישראלי, והם הוכיחו אותה שוב ושוב בעשורים האחרונים בכל משא ומתן במעורבות ישראל שהם תיווכו בו. במקרה של שיחות סימון הגבולות הימיים, ההטיה חמורה פי כמה, משום שאישי המפתח בתיווך האמריקני חוברים יחדיו ל"רשימת ציונים משולחי רסן". ברי עצמו מכיר את לוע התנין של האמריקנים, המאיימים עליו בסנקציות חדשות לבקרים. מדוע אפוא הסכים להכניס לאותו לוע את לבנון כולה ולהבטיח שהיא תפסיד מן המשא ומתן? 
 
רמז לתשובה מתקבל כאשר ממקמים את ההחלטה בהקשרה הרחב – מגמת נרמולי היחסים של מדינות ערב עם ישראל. אין זה מקרה שההחלטה הלבנונית פורסמה בתזמון מופלא עם אותה מגמה. גם העובדה שברי הקפיד שלא לגנות את הסכמי הנרמול מעל שום במה תקשורתית איננה מקרית. ההודעה על השיחות היא אפוא תרומתה של לבנון לאותו גל נרמולים. בהודעה על קיום השיחות, ציטט ברי את הודעת הממשל האמריקני, ובזו לא נכללה אף התייחסות לפלסטין או להיותה של ישראל ישות כובשת. במקום זאת, דובר על "יצירת אווירה חיובית וקונסטרוקטיבית בין הצדדים". לבנון צועדת אפוא בדרכיהן של מדינות כמו סודאן ובחריין שזנחו את הפלסטינים לטובת ישראל. או שמא, תמה אבו ח'ליל, פלסטין היא מילה גסה שנחשבת בעיני המתווך האמריקני "המאוזן" לפגיעה ב"אווירה החיובית"? 
 
במילים אחרות, נביה ברי והצמד השיעי קיבלו החלטה גרועה. באופן מניפולטיבי וציני הם הסכימו להיכנס למשא ומתן שיש בו רק סכנה ללבנון, ובאותה נשימה התמסרו לידיה של ישראל הכובשת וזנחו את פלסטין. הכול לפי דרישה אמריקנית, ערב בחירות לנשיאות ארצות הברית ובשם הבטחה לרווח כלכלי שאין כלל ערובה לקיומו. מדוע עשו זאת? אבו ח'ליל לא משיב על כך במפורש, אולם ברצף של כמה שאלות רטוריות הוא מבהיר היטב את כוונתו: "כיצד מכריז ברי על הסכם כזה רק כמה ימים אחרי שסנקציות הוטלו על עוזרו האישי? האם יש לו אמון בממשל [האמריקני] שהכריז עליו מלחמה? ושמא ישנו הסכם בין הצדדים שאיננו מודעים אליו"? 
 
לסיכום, ולמרות ההבדלים החדים בין דבריהם של הפרשנים השונים, אין ספק שבלבנון התקבלה החלטה הרת גורל. האם היא צפויה לשפר את מעמדה של לבנון, את מצבה הכלכלי ואת עצמאות מנהיגיה, כמו שסבורה חיידר? האם, כפי שעולה מהמאמר של המרכז הערבי למחקרי מדיניות, כניעה מסוכנת והרסנית זו היא פרי באושים נוסף של הפוליטיקה העדתית ושל השחיתות, אשר יוכיח למבקשי רעתה של לבנון כמה יעילות טכניקות הסחיטה שלהם? ואולי מתאימה יותר ההדגשה של אבו ח'ליל שלפיה זוהי התפתחות רעה שמגיעה בעיתוי רע ואין תחליף ל"התוויית הגבולות הימיים והיבשתיים עם פלסטין המשוחררת מעול כל כיבוש"? נדמה שיחלוף זמן מה עד שניתן יהיה לדעת בוודאות. מכל מקום, ניתן לקוות שלמול רצף המשברים שחוותה לבנון בשנה האחרונה, החלטה זו תסמן סוף סוף את שינוי המגמה החיוני כל כך.

בשיתוף עם מאמרים נוספים