מאמרים
מאמר
צילום מסך מתוך "עבודה ערבית", מתוך יוטיוב
08.02.2021

מיהו ערבי טוב: מחשבות בעקבות "פרשת" אבתיסאם מראענה

היסטוריונים מספרים שההבחנה בקרב יהודים-ישראלים בין "ערבי טוב" (או "ערבי מחמד") ו"ערבי רע" קיימת עוד מתקופת היישוב, ופסיכולוגים פוליטיים מוסיפים שהחלוקה הזאת מתרחשת אצל ילדים ישראלים כבר בילדות. קווים לדמותו של "הערבי הטוב"
הוויכוח על עמדותיה של הבימאית אבתיסאם מראענה מעלה שוב את הדיון בשאלה – מיהו "ערבי טוב"? לפי ההיסטוריון הלל כהן, עוד מתקופת היישוב יש בחברה הישראלית הבחנה ברורה בין "ערבי טוב" (או "ערבי מחמד") לבין "ערבי רע" (או "זועביז", בלשונו של יאיר לפיד). אומנם, הקיצוניים טוענים ש"ערבי טוב הוא ערבי מת", אבל מתונים יותר טוענים ש"לא כל הערבים רעים". לפי הפסיכולוג החברתי דניאל בר טל, החלוקה לערבים טובים ולערבים רעים מתחילה אצל ילדים בישראל כבר בילדות. 
 
אם כך, מיהו הערבי הטוב? ומדוע אבתיסאם מראענה, המועמדת לכנסת מטעם מפלגת העבודה, אינה משויכת אוטומטית לקטגוריה הזאת? 
 
אפשר לומר שערבי טוב הוא פלסטיני שעבר אינטגרציה בחברה הישראלית, אבל ההגדרה הזאת כוללנית מדי ואינה מסבירה מהי בדיוק החברה הישראלית, ומה כוללת האינטגרציה בה. במדינות המערב אינטגרציה פירושה שהמהגר המוסלמי מאמץ את התרבות ההגמונית ולבסוף נטמע באוכלוסייה המקומית, אבל בישראל אין דבר שמפחיד יותר יהודים, וגם ערבים פלסטינים, מהיטמעות של הפלסטינים הילידים, והתבוללות היא מילת גנאי. גבר מוסלמי המתחזה ליהודי נחשב לאיום על הסדר החברתי ועל גבולות הקולקטיב ונענש בהתאם. כידוע, יש התנגדות רבה לנישואים מעורבים, לבתי ספר מעורבים, ואפילו לשכונות מעורבות. ואם כך, למעשה אין לערבי פלסטיני הרוצה להשתלב בחברה הישראלית אופציה אמיתית להיטמע בה. 
 
למעשה, הפלסטינים נמצאים במצב בלתי אפשרי – דורשים מהם להזדהות עם המדינה, אבל גם לא מאפשרים להם אינטגרציה מלאה. האפשרות היחידה שלהם היא לאמץ זהות של "ערבים טובים" היודעים את מקומם בחברה. אולם ההכרה כ"ערבי טוב" אינה מודעת בהכרח, והיא יכולה להיות אקט הישרדותי המאפשר השתלבות בשוק העבודה. 
 
במחקר שערכתי בקרב מורים ערבים פלסטינים המועסקים בבתי ספר יהודיים, מצאתי כי "ערבי טוב" אמור להתלבש בלבוש מערבי, בלי כיסוי ראש או סממנים דתיים אחרים. בספר ערבים רוקדים מתאר סייד קשוע איך בהיותו נער ערבי בפנימייה יהודית היה מחקה את הסביבה היהודית – מבטא, מנהגים, לבוש – ומבקש להיראות כמו כולם. המחמאה הגדולה ביותר בעיניו הייתה שהיו אומרים לו שאינו נראה ערבי. 
 
"ערבי טוב" הוא ערבי שמדבר עברית שוטפת בלי מבטא. בטור שלו בהארץ כתב קשוע: הקרבתי המון ועבדתי קשה בשביל להגיע למעמד הזה שבו עובד, זוטר כבכיר, לא יוכל לפנות אליי בערבית כאילו אני מנקה כאן את המשרדים... ואולי למדתי את העברית בשביל הרגע הזה, שבו אשתמש בעברית הכי רהוטה כדי לצעוק על עובד שניסה להמעיט בערכי ולהזכיר לי את מקומי. אז הנה, 'תעוף לי מהחדר', צעקתי, 'ואיני רוצה לראות את זיו פניך לעולמים'".
 
ערבי טוב רצוי שיהיה ערבי נוצרי. החברה הישראלית מעדיפה בבירור את הנוצרים, הנתפסים כמשכילים, מתונים וחילונים יותר. מורה סיפרה לי: "מניסיון אני בוחרת לא לספר שאני מוסלמית... כשאת אומרת שאת מוסלמית הם חושבים שזה לא טוב. מורה סיפרה לי בהשתלמות שאחרי שנודע למורים שהיא מוסלמית הם שאלו אותה למה היא לא מכסה את השיער שלה, והאם היא תומכת בנסראללה. זה לוקח אותך למקומות שאת מעדיפה לא להגיע אליהם".
 
והכי חשוב, ערבי טוב הוא ערבי ציוני, או ללא מודעות פוליטית. פלסטינים ערבים רבים רואים בשתיקה הזאת מחיר שעליהם לשלם. כפי שאמר פעם השחקן יוסוף סוויד, "ערבי טוב הוא ערבי אילם". הוא הסביר: "למה להתעמת?... אם אתחיל להתלהם יותר מדי בכתבה, איתפס כשמאלני. הקהל יתרחק ואני לא אהיה במיינסטרים", ומוחמד בכרי כתב בהקשר של הסרט ג'נין ג'נין, "ערבי טוב חייב לספר רק את הסיפור הישראלי, אחרת הוא בוגד ועוכר ישראל".
 
דוגמה ל"ערביות טובות" הן לוסי איוב ולוסי אהריש. הן מודרניות, הן מדברות עברית רהוטה, והן משתדלות מאוד לקחת חלק במיינסטרים הישראלי־יהודי. לעומתן, מראענה, הלבושה לבוש "מודרני", מדברת עברית רהוטה ונשואה ליהודי – מאפיינים שבכל מדינה מערבית היו נחשבים אינטגרציה מוצלחת – מסרבת לשתוק ומביעה ביקורת פוליטית שהייתה נחשבת מתונה אם היה מדובר ביהודייה. אבל לפלסטינית, שנתפסת כאזרחית בחסד ולא בזכות, אין הפריווילגיה הזאת. 
 
עמיתי לפורום לחשיבה אזורית אביב טטרסקי שאל אם בשמאל יכולים לאהוב פלסטינים חזקים. בהשאלה אני שואלת – האם אנחנו כחברה מסוגלים לשתף פלסטינים אזרחי ישראל במשחק הפוליטי גם כשהם מביעים ביקורת? אין סיבה לדרוש מפלסטינים להיות ציונים, והם אינם צריכים להתכחש לטראומת הנכבה שעיצבה את זהותם האישית והקולקטיבית. כל עוד פלסטינים מוכנים להשתתף במערכת הפוליטית הישראלית הם מכירים למעשה במדינה הציונית ובמוסדותיה – מה עוד אנחנו יכולים לדרוש מהם? 
מאמרים נוספים