מאמרים
ניתוח עומק
ילדה עזתית עוטה את סמל חמאס, עזה, אוקטובר 2020 (רויטרס)
17.02.2021

כיצד בנה חמאס את כוחו והפך לארגון צבאי

מאמר חדש ומקיף שהתפרסם בכתב עת קטרי סוקר את הדרך הארוכה שעברו האסלאמיסטים תומכי האחים המוסלמים בעזה ובגדה ממלחמת ששת הימים ועד להקמת חמאס, ועל הדרך הארוכה שעבר חמאס מהיווסדו ב-87' עד להפיכתו לארגון סמי־צבאי בימינו אנו המחזיק כ-30,000 לוחמים
איך הפך חמאס לארגון המחזיק צבא של ממש בעזה? שאלה זו פותחת מאמר אקדמי שפורסם לאחרונה בכתב העת סיאסאת ערבייה היוצא לאור מטעם מכון המחקר הערבי למחקרי מדיניות היושב בדוחא שבקטאר (בראשו עומד עזמי בשארה). במאמר זה סוקר דוקטור אחמד קאסם חוסיין, חוקר המומחה ליחסים בין־לאומיים, את הדרך הארוכה שעבר חמאס עד להפיכתו לארגון סמי־צבאי, מהיווסדה של התנועה בשנת 1987 ועד לימינו אנו. הוא אף סוקר בהרחבה את הדרך שעברו האסלאמיסטים תומכי האחים המוסלמים בעזה ובגדה ממלחמת ששת הימים ועד להקמת חמאס. 
 
חוסיין מבסס את מחקרו על ספרי זיכרונות, על חיבורים ועל כתבים של בכירי חמאס בעבר ובהווה ושל כמה ממייסדיה, כמו שייח' אחמד יאסין, מוחמד אבו טיר, מוסא אבו מרזוק, איבראהים מקאדמה ועבד אלחכים חניני. בכך הוא מספק הצצה רחבה לנרטיב שמספרים בצד השני על הדרך שעשה חמאס משלוחה של האחים המוסלמים בפלסטין לארגון צבאי שבשורותיו פועלים כ־30,000 לוחמים, לפי הערכות שונות.
 
חוסיין מחלק את מאמרו לארבעה פרקים, שכל אחד סוקר תקופה אחרת בהיסטוריה של התנועה על רצף הזמן שנע ממלחמת ששת הימים ועד לימינו. הוא פותח את מאמרו בקביעה שהמאבק המזוין הפלסטיני נגד ישראל היה לאחד מאבני היסוד של התנועות הלאומיות הפלסטיניות במאבקן נגד ישראל החל ב־1967, הן בשדה התיאורטי והן בשדה המעשי, ולאמצעי משמעותי בעיניהן לשחרור פלסטין ולהשבת זכויותיו של העם הפלסטיני.
 
עוד לפני 1948 פעלה בפלסטין תנועה אסלאמית שהשתייכה לתנועת האחים המוסלמים – בדומה לחמאס – טוען חוסיין, ולאחר התבוסה הערבית במלחמת העצמאות התמזגו פעיליה בגדה ובעזה עם תנועות האחים המוסלמים בירדן ובמצרים בהתאמה. אלא שתנועות אלה, בין אם בשטחי ישראל, בעזה או בגדה המערבית, מטבע הדברים לא יכלו לעסוק בפעילות צבאית מאורגנת באותן שנים, ופעילותן הצטמצמה לתחום הפוליטי, התרבותי והחינוכי. 
 
עשרים השנים הבאות עד מלחמת ששת הימים היו שנות הנאצריזם, ורעיונות מהפכניים, לאומיים וחילוניים הם אלה ששלטו בכיפה במדינות ערב. האסלאמיסטים תומכי תנועת האחים המוסלמים נאלצו להנמיך פרופיל, היו רחוקים מעמדות השפעה, וחלקם אף נרדפו בכמה ממדינות ערב. כך שלמרות ניסיונות צנועים להניע פעילות צבאית תחת ארגונים אסלאמיים, היו אלה תנועות חילוניות כמו החזית העממית ופתח שנהנו מפופולאריות עממית שסייעה בגיוס צעירים לשורותיהן. שחניכי התנועות האסלאמיות שרצו לעסוק בפעילות צבאית נגד ישראל נאלצו אפוא למצוא את דרכם אל שורותיהן של תנועות אלה.
 
בין הנכסה לשנות השמונים: התנועה האסלאמית בפלסטין מרחיבה את פעילותה בעזה ובגדה
תבוסתן של מדינות ערב במלחמת ששת הימים - שזכתה לכינוי הערבי "א-נכסה" – ריסקה את החלום הנאצריסטי לאחדות ערבית ויצרה שבר אידיאולוגי עמוק בחברות הערביות שנהו אחריו. אולם מתוך השבר צמחו גם רעיונות חדשים-ישנים שחדרו למרכז הבמה, והאסלאם הפוליטי החל להפוך בהדרגה לכוח רעיוני מרכזי בכל רחבי מדינות ערב. ספרים רבים שנכתבו באותה תקופה ניסו להסביר את הסיבות לכישלון הערבים במלחמה. היו שהציעו הסברים וסיבות רציונאליים, אידיאולוגיים או כלכליים לתבוסה. אך היו מי שהציעו סיבות דתיות, ובראשם האחים המוסלמים, שטענו שהסיבות לתבוסה היו הריחוק מהאל, זניחתם של ספרו של האל ושל המסורת של הנביא והיקסמות שווא מאויבי האל, קרי: המנהיגים החילונים של התקופה.
 
ישראל שלטה כעת בגדה המערבית ובעזה, ובקרב תושביהן היו פלסטינים שהשתייכו לתנועת האחים המוסלמים. באותן שנים שב ועלה בתנועה ביתר שאת השיח בדבר הצורך בקיום ג'יהאד נגד ישראל שיובל בידי חברי התנועה משכשלו השליטים הערבים החילונים במלחמתם בישראל. שיח זה עורר ויכוח עמוק ויסודי בתוך התנועה, טוען חוסיין, בין הדור המבוגר בתנועה, שלא ראה היתכנות מעשית לפעילות צבאית, לבין הדור הצעיר בתנועה שטען שצריך להתארגן לכדי פעילות צבאית מאורגנת נגד ישראל מתוך ישראל – ולא מחוצה לה (עקרון יסוד שהשפיע על אופן הפעולה של חמאס בעתיד). בין בני הדור הצעיר היו כמה מבכירי חמאס ומייסדיו לימים, ובראשם שייח' אחמד יאסין, שהושפעו מאוד מכתביו של סייד קטב (שאותם הם הפיצו באופן עצמאי בעזה ובגדה) וראו צורך ממשי בקידום פעילות צבאית על ידי התנועות האסלאמיות, שכן מדובר בחובה דתית שחלה עליהם כמוסלמים מאמינים. 
 
היו כמה ניסיונות לקדם פעילות כזו גם מחוץ לשטחי ישראל. חברי התנועה בירדן למשל חברו לתנועת פתח והתאמנו במחנותיה בירדן. בתמורה הם העניקו לפתח מימון נדיב שתנועת האחים המוסלמים גייסה מתומכיה הרבים בעולם הערבי ובכווית במיוחד. אולם פעילות צבאית זו לא האריכה ימים, שכן זמן קצר לאחר שהחלה התרחשו אירועי ספטמבר השחור בירדן, ופתח גורש משטחה. וככלל, למרות שיח הג'יהאד ההולך ומתעצם בקרב צעירי תנועת האחים המוסלמים בעזה ובגדה, הם המשיכו להתמקד באותן שנים בעיקר בפעילות בתחום התרבותי והחינוכי. הם גרסו שקודם כול צריך להצמיח ולהכשיר דור של מוסלמים מאמינים שיהיו מוכנים לגלות מסירות נפש למשימה בעתיד. בפועל, הם פשוט לא היו מסוגלים לארגן פעילות צבאית תחת שלטון ישראל ומנגנוניה הביטחוניים בשלב זה.
 
ואכן, במהלך שנות השבעים, פעילותם החינוכית והתרבותית של האסלאמיסטים נשאה פרי בסופו של דבר. מספר המסגדים בעזה ובגדה המערבית הכפיל את עצמו, הוקמה האוניברסיטה האסלאמית בעזה, תאי הסטודנטים האסלאמיים באוניברסיטאות משכו אליהם צעירים פלסטינים, ספריו וכתביו של סייד קוטב (שעוררו בהם השראה רבה בשל קריאתם לכונן סדר חברתי אסלאמי בעולם המוסלמי, גם באמצעות ג'יהאד) הופצו בקרב תושבי עזה והגדה, וארגוני צדקה ומסגרות חברתיות אסלאמיות הוקמו. וכך הצליחו האסלאמיסטים בעזה ובגדה לטפח דור פלסטיני צעיר ודתי שהתחנך לאורם של רעיונות האחים המוסלמים. וישראל, מצידה, אישרה פעולות אלה של האסלאמיסטים מתוך ציפייה שהן יחלישו את אחיזתו של אש"ף ברחוב הפלסטיני.
 
ראשית שנות השמונים עד האינתיפאדה – צעדים ראשונים של פעילות צבאית 
עד ראשית שנות השמונים, טוען חוסיין, הצליחה שלוחת האחים המוסלמים בפלסטין ליצור לעצמה בסיס תמיכה עממי מאורגן שאפשר למנהיגיה לחשוב על דרכים לממש את חזונם לקידום פעילות צבאית מאורגנת של התנועה נגד ישראל. בשנת 1983 נערכה ישיבה שבה נכחו כמה מבכירי התנועה בעזה ובכירים מתנועת האחים המוסלמים במדינות ערביות אחרות, ובה סוכם כי על התנועה להתחיל בקידום פעילות צבאית נגד ישראל בעזה ובגדה המערבית. הוחלט כי יוקצו משאבים (שהגיעו מחוץ לפלסטין) לקניית נשק, ויתחילו לעקוב אחר הנסיבות והלכי הרוח בישראל עד שיתאפשר להוציא לפועל פעולות צבאיות נגדה. 
 
באותה שנה רכשה התנועה לראשונה כלי נשק, ועד שנת 1984 כבר היו ברשותה 80 כלי נשק מסוגים שונים. צעד זה, שהיווה למעשה את הפיכתה של התנועה לארגון טרור בפועל, נבלם תוך זמן קצר, כשהרשויות בישראל גילו על דבר הימצאם של כלי הנשק ברשות התנועה. בכירי התנועה – וביניהם אחמד יאסין – נעצרו בעקבות כך, אך שוחררו כעבור כשנה בעסקת חילופי שבויים שערכה ישראל עם החזית העממית. 
 
לאחר שחרורו ושובו של יאסין לתנועה, הוחלט להמשיך לקדם את התבססותה של התנועה כארגון צבאי, אך להנמיך פרופיל. התנועה הבינה שעליה קודם כול לסתום את הפריצות הביטחוניות שהובילו לחשיפתה של ההתארגנות הצבאית. לשם כך, טוען חוסיין, הקימה התנועה את מנגנון "מג'ד", שחילק את רצועת עזה לשתי גזרות פעילות: גזרת הדרום (שבראשה עמד יחיא סנוואר) וגזרת הצפון. תכליתו של גוף זה היתה לטהר את עזה מכל הסוכנים והמשת"פים של ישראל, ולגייס לשורות התנועה חברים חדשים שניתן לבטוח בהם. המגמה הכללית בדרך להקמת חמאס כבר הסתמנה באופק.
 
1987–2000 בין שתי אינתיפאדות: הקמת חמאס וגדודי עז א־דין אל־קסאם
פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב־8 בדצמבר 1987 היווה נקודת מפנה חשובה בפעילותם של האחים המוסלמים בעזה ובגדה, טוען חוסיין. התנועה חשבה שיהיה נכון לנצל את ההתקוממות הפלסטינית העממית שזכתה לתמיכה בעולם ולהוציא לפועל במסגרתה את פעילותה הצבאית נגד ישראל. כמה ממנהיגיה התאספו והחליטו להקים את תנועת חמאס כתנועת ההתנגדות האסלאמית בפלסטין. באמנת חמאס נקבע, בין השאר, שחמאס הוא חלק מתנועת האחים המוסלמים העולמית, ושכל אדמת פלסטין היא אדמת הקדש מוסלמי, שאין לוותר על שעל ממנה (וכמשתמע מכך, שיש לפעול לשחרורה המלא).
 
התנועה החדשה חרטה על דגלה למעשה מאבק מזוין פעיל נגד ישראל כמצווה דתית. אולם בראשית דרכה, היא עדיין לא הייתה מאורגנת, ופעולותיה נגד ישראל בוצעו בידי מנגנונים צבאיים שונים כמו "לוחמי הג'יהאד הפלסטיניים" (שחטפו ורצחו את אבי סספורטס ואת אילן סעדון בפברואר ובמאי 1989 בהתאמה) ו"גדודי עבדאללה עזאם". 
 
ישראל הצליחה לחשוף את פעילות חמאס וארגוניו תוך זמן לא רב, ועצרה רבים מבכיריו ומפעיליו, ביניהם גם שייח' יאסין, מה שהשית מכה קשה על חמאס, ופעילותו נפסקה כליל למשך כמה שנים, מציין חוסיין. אולם הרוח של חמאס לא דעכה, ובשנת 1992, מוסיף חוסיין, התאגדה כל פעילותו הצבאית של חמאס בגדה המערבית ובעזה תחת גדודי עז א־דין אל־קסאם, שהוכרו כזרוע הצבאית של הארגון. מכאן ואילך פעלו גדודי עז א־דין אל־קאסם לביסוס הפעילות הצבאית בתאים מאורגנים ובצוותים, תוך יצירת תיאום בין לוחמי הארגון בעזה ובגדה. הם גם המשיכו לרכוש נשק מסוחרי נשק ומחיילים ישראלים (שהיו מוכנים למכור את נשקם תמורת כסף), והחלו להוציא לפועל פעולות ופיגועים נגד ישראל לאורך שנות התשעים, כמו רצח אזרחים ישראלים וחטיפת חיילים. 
 
ולמרות זאת, בכירי הארגון מעידים כי באותן שנים פעילותו הצבאית של הארגון נתקלה בקשיים רבים, שהלכו והחריפו, שכן לאחר כל פעולה של חמאס, הייתה ישראל מגיבה במעצרים ובחיסולים. באותן שנים גם הוקמה הלשכה המדינית של חמאס כדי לנהל בצורה טובה יותר את פעילותו של הארגון בשדה המדיני והציבורי, הן בתוך פלסטין והן במדינות ערב השונות, במיוחד לאחר תהליך השלום שהחל בעקבות ועידת מדריד והסכם אוסלו. בזכות פעילותו המדינית והתנגדותו הנחרצת לשלום עם ישראל, זכה חמאס לתמיכה - ולמימון נדיב – מצד גורמים ומדינות שהתנגדו גם הם ליאסר ערפאת ולתהליך השלום שאליו הוא נכנס, ובראשם סעודיה, כווית ואיחוד האמירויות, טוען חוסיין.
 
בשנים שלאחר הסכם אוסלו הלכו והחריפו המתחים בין חמאס, הרשות הפלסטינית ואש"ף, במידה רבה בשל חוסר ההסכמה ביניהם באשר לפעילות הצבאית נגד ישראל. לא משנה אילו לחצים הופעלו מצד הרשות הפלסטינית הצעירה וישראל, טוען חוסיין, חמאס לא הייתה מוכנה להפסיק את פעולותיה נגד ישראל. הוא מוסיף שחמאס השכילה לא להיגרר למלחמת אחים עם אש"ף ועם הרשות – גם כשהרשות עצמה עצרה את פעיליה והצרה את צעדיהם – וכתוצאה מכך, הפופולאריות של חמאס ברחוב הפלסטיני הלכה וגברה.
 
עם הקמת הרשות, שהחלה לשלוט בהדרגה על הערים הפלסטיניות בעזה ובגדה, נפגעה היכולת של גדודי עז א־דין אל־קסאם לנהל באופן ריכוזי את צוותיהם ואת תאיהם. ותיקי הארגון מספרים בכתביהם כי באותה תקופה נאלצו רבים מהתאים ומהצוותים הלוחמים לפעול באופן כמעט עצמאי לחלוטין בתכנון ובהוצאה לפועל של פעולות נגד ישראל. אולם למרות הקשיים, חוסיין מציין שפעילותו של חמאס הלכה וגברה בין השנים 1998-1992: מניין הפעילים שהצטרפו לשורות הארגון הצבאי בעזה ובגדה המערבית הלך וגדל באותן שנים; הלשכה המדינית הצליחה להשיג לארגון מימון נרחב מבעבר, וכתוצאה מכך הוא רכש יותר נשק וציוד; ועוצמתן ואכזריותן של פעולותיו הצבאיות של הארגון הלכו וגברו גם הן בזכות המהנדס יחיא עייאש, שמטעני החבלה שהוא פיתח אפשרו לפעילי הארגון לבצע פיגועי התאבדות קשים בלב ישראל.
 
אך להצלחתו של חמאס היה גם מחיר כבד עבור הארגון, שכן המאבק החזיתי בישראל גרר תגובות קשות מצד ישראל, שעצרה וחיסלה רבים מבכירי הארגון בשנים אלה. עד שנת 1998, מציין חוסיין, הצליחה ישראל לחסל כמעט את כל מפקדי חמאס בגדה המערבית, למשל. הקשר בין עזה לגדה ניתק, והרשות בעצמה הצרה מאוד את צעדי הארגון גם בשדה החברתי והתרבותי. כך שבין שנת 1998 לפרוץ האינתיפאדה השנייה, פעילותו של הארגון נפסקה כמעט לחלוטין, טוען חוסיין. 
 
בין אינתיפאדת אל-אקצא, ההתנתקות ושלושה מבצעים בעזה: התעצמות צבא חמאס בעזה
אינתיפאדת אלאקצא, כמו קודמתה, הפיחה בחמאס רוח חיים שהציתה מחדש את פעילותו הצבאית נגד ישראל. פעם נוספת נישאה פעילותו הצבאית של הארגון על גלי המחאות העממיות של הפלסטינים ברחבי עזה והגדה, טוען חוסיין, אולם בתוך חמאס שרר מתח בין שני מחנות ערב פרוץ האינתיפאדה: מחנה אחד סבר שהאינתיפאדה מקודמת בידי המנהיגות הישראלית והפלסטינית כדי לפרוק מעט מהמתח העממי שנוצר עם כישלון המשא ומתן בין שני הצדדים באותה שנה, ואילו המחנה השני ראה באינתיפאדה גל מחאה עממי שחמאס חייבת ליטול בו חלק. לבסוף, הוחלט בתנועה לארגן מחדש את המנגנונים הצבאיים והפעילים ולחדש את הפעילות הצבאית נגד ישראל. סייע לכך במידה רבה שחרורם של רבים ממפקדי חמאס שנכלאו בבתי הכלא של הרשות בגדה ובעזה ושל ישראל באותה שנה.
 
כמה מבכירי חמאס שכיהנו כמפקדים צבאיים באותה תקופה טענו כי פעילותה הצבאית של חמאס בראשית האינתיפאדה השנייה דמתה באופיה לפעילותה במהלך שנות התשעים. כלומר, כל צוות פעל באופן כמעט אוטונומי מבחינה צבאית, כמעין זרוע צבאית עצמאית - גם בגלל הקשיים הלוגיסטיים שמהם סבל הארגון, אבל גם מתוך רצון למנוע מצב שבו חשיפה של צוות אחד תגרום לחשיפתם של שאר הצוותים. 
 
בין השנים 2005-2000, חמאס ממש קמה לתחייה והוציאה לפועל פעולות צבאיות שונות כמו פיגועי ירי ופיגועי התאבדות, הנחת מטענים ושיגור רקטות לשטח ישראל מהגדה ומעזה. הארגון הצליח במיוחד בעזה, שבה הוא ביסס מחדש את כל המבנה הארגוני והצבאי שלו. מוחמד דף, שהיה מפקד גדודי עז א־דין אל־קסאם ב־2005, טען שערב הנסיגה החד־צדדית של צה"ל מרצועת עזה היה חמאס מאורגן ברצועה ממש כמו צבא סדיר עם חטיבות, גדודים, פלוגות, מחלקות וחוליות. 
 
בשנים הבאות, תחת פיקודו של סגנו אחמד אל־ג'עברי (שתפקד כמפקד בפועל של גדודי אל־קסאם), התווספו לארגון מחלקות מדעיות לפיתוח כלי נשק ואמל"ח ובתי דין צבאיים, וחמאס הפך ממש לצבא קטן. חוסיין מוסיף שנקבע הליך גיוס סדור לשורות גדודי עז א־דין אל־קסאם. כל מי שהיה מעוניין להפוך ללוחם בארגון נדרש, ראשית כול, להגיש המלצות על התנהגות טובה ועל מחויבות דתית מטעם המסגד שבו הוא מתפלל. לאחר מכן עובר המועמד תהליך הכשרה חינוכי, סדרת ראיונות ומבדקים אישיים וגופניים, ולאחריהם קורסים תיאורטיים ומעשיים שבהם הוא רוכש ידע בהפעלת כלי נשק ולחימה בשטח, ובסיומם הוא הופך ללוחם מן המניין בזרוע הצבאית של חמאס. 
 
ברמה הגיאופוליטית, מצא חמאס את עצמו מטבע הדברים באותו מחנה עם סוריה, חזבאללה ואיראן, שניצבו למול ממשל בוש בארה"ב (שלחם בעיראק ובאפגניסטן באותן שנים) ולמול מדינות המערב וישראל. בכך, זכה חמאס בתמיכה מדינית וצבאית מאיראן ומסוריה, שהחלו לספק לו ולתנועת הג'יהאד האיסלאמי נשק וציוד, ולוחמיו החלו נוסעים באופן תדיר לסוריה ולאיראן כדי לרכוש נשק, להתאמן וללמוד שיטות חדשות לפיתוח כלי נשק, מטענים ואמל"ח. את הנשק היו מעבירים לעזה בשני צירים: דרך היבשה – המטענים היו מגיעים לנמל בסודאן, ומשם היו מועברים לתוך עזה דרך מנהרות שחיברו בין סיני לעזה, ודרך הים – באמצעות סירות שהיו מעבירות את המטענים מספינות במים הטריטוריאליים של מצרים אל חופי עזה.
 
בתקופה זו החל חמאס גם בייצור עצמי של כלי נשק ואמל"ח – ממטענים, רימוני יד, משגרי נ"ט ועד רקטות קסאם הידועות לשמצה בישראל. השימוש המוגבר בשיגור רקטות לעבר שטחי ישראל סימן למעשה נקודת מפנה משמעותית בהתעצמותו הצבאית של חמאס, מוסיף חוסיין, בשל ההשפעה הפסיכולוגית הרבה שיש לירי רקטות על הציבור הישראלי ועל עוטף עזה (לא בכדי, הוא מציין, נושא זה שב ועלה מחדש בכל שיחות המשא ומתן בין ישראל לחמאס שהתקיימו לאחר מכן).
 
בתוך הזירה הפלסטינית, מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 והנסיגה החד־צדדית של ישראל מרצועית עזה העצימו את המתח ואת החשדות בין חמאס ואש"ף, והודות לפופולאריות הגוברת של חמאס בעקבות האינתיפאדה השנייה, זכה לבסוף חמאס ברוב סוחף בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006. אולם המתח בין אש"ף לחמאס הגיע לבסוף גם הוא לכדי פיצוץ עם השתלטות חמאס על רצועת עזה ביוני 2007, שבעקבותיה סילק הארגון בכוח את כל נציגי פתח שישבו ברצועה, בזמן שהרשות הפלסטינית עצרה וסילקה את כל פעילי חמאס בגדה – מה שחיסל את כל התשתית הפוליטית והצבאית של הארגון בגדה. 
 
בשלב זה החל פרק חדש בהיסטוריה של חמאס, שנמשך למעשה עד ימינו. בעקבות הקרע הפלסטיני, האידיאולוגי והגיאוגרפי, הפך חמאס לריבון הבלעדי בעזה - בין אם תכנן זאת, ובין אם היה זה פרי הנסיבות. גדודי עז א־דין אל־קסאם, שהתארגנו לכדי שש חטיבות מסודרות בגדה, היו לצבא של עזה, נכנסו לסבבי לחימה חוזרים ונשנים עם צה"ל, ושיגרו בעקביות רקטות משטח עזה ליישובי ישראל.
 
מסקירתו של חוסיין ניתן ללמוד על מידת האדפטיביות של מפקדי חמאס, שהתאימו את פעילותו של הארגון לנסיבות המשתנות מיום הקמתו של הארגון ועד הפיכתו של חמאס לארגון סמי־צבאי עם אלפי לוחמים. כך עולה גם מתיאורו של חוסיין, כשמסבב לחימה אחד למשנהו ניכר שחמאס עורך למידה פנימית, משפר את יכולותיו ומכניס לשימוש אמל"ח ושיטות לחימה חדשים. 
 
במבצע עופרת יצוקה, למשל, שבמהלכה שיגר חמאס כ־980 רקטות ופגזים מסוגים שונים לשטח ישראל, השתמש הארגון לראשונה בטיל הנ"ט Kornet-E. במבצע עמוד ענן ב־2012, יישם חמאס בלחימה מול צה"ל שיטות פיקוד ושליטה ממש כמו של צבא סדיר, טוען חוסיין, לאור הניסיון שנצבר בארגון בין שני סבבי הלחימה. כמו כן, במבצע זה שיגר חמאס לראשונה רקטות מסוג פג'ר 5 (מייצור איראן), שמגיעות עד לטווח של 75 ק"מ. בכך הגיעו הרקטות של חמאס עד לשטחן של תל אביב וירושלים (למרות הקשיים שהערימה מערכת כיפת ברזל שנכנסה לשימוש בתקופה ההיא). ואילו בצוק איתן, השתמשה חמאס לראשונה בכטב"מים מייצור עצמי שיוצרו בסיוע איראן וסוריה (אחד משלושת הכטב"מים שהיא שיגרה אף הצליח לצלם את הקריה בתל אביב), והשתמשה במנהרות התקפיות – שעוררו עניין רב ודאגה בישראל.
 
בעניין המנהרות, חוסיין ציין שחמאס חפר מנהרות עוד בראשית שנות האלפיים כדי לבצע פעולות נגד מוצבי צה"ל ברצועה וכן מנהרות להברחות נשק ולמעבר סחורות בין הרצועה לבין סיני. אולם, לאחר שמצרים וישראל השמידו את המנהרות האלה, עבר הארגון לחפור מנהרות התקפיות לתוך שטח ישראל, שאפשרו לו לבצע פעולות התקפיות בתוך שטח האויב, כפי שקרה במהלך מבצע צוק איתן (ועוד קודם לכן, בעת חטיפת גלעד שליט בשנת 2006, למשל). כל מנהרה כזו, מציין חוסיין, נחפרת בעומק ממוצע של 25-20 מטר, ומשך חפירתה נע בין שנה לשלוש שנים. כיום, הוא מוסיף, ישנה רשת מנהרות מסועפת גם בתוך עזה עצמה, שנועדה לשמש את הארגון במהלך עימות צבאי עם כוחות צה"ל בתוך שטח הרצועה.   
 
לסיכום, מסקירתו של חוסיין ניתן להתרשם שחמאס הצליח היכן שארגונים פלסטיניים אחרים שלחמו בישראל כשלו. לא בכדי הצליח חמאס בשלושים השנים שחלפו מהקמתו להפוך לצבא של ממש, ששולט בפועל בכל רצועת עזה כבר מעל לעשור. רצוי לסייג ולומר שחוסיין מציע במאמרו בעיקר תיאור ולא ניתוח של רצף האירועים שהובילו להתבססות כוחו הצבאי של חמאס, וזאת בהתבסס על מקורות ראשוניים של בכירי חמאס בעבר ובהווה, כאמור. בשל כך, לא תמיד ברור בכתיבתו האם בכירי חמאס סללו את דרכם באופן מחושב ומתוכנן, או שמא רבות מפעולותיו ומהלכיו של הארגון היו כתגובה לנסיבות ולעובדות שנקבעו בפניו. כך או אחרת, כבר שלושה עשורים שחמאס מוכיח את עצמו כאויב סבלני, בעל כושר למידה וגמישות שמאפשרים לו להתאים את עצמו לנסיבות המשתנות ולהמשיך להתקיים ולהתעצם למרות הקשיים הרבים שניצבו ושניצבים בפניו.

בשיתוף עם מאמרים נוספים