מאמרים
מאמר
נשים לבנוניות בעיר צידון, מארס 2021. למצולמות אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: רויטרס)
24.06.2021

הפללת עבודת המין בלבנון: אותה פטריארכיה בשינוי אדרת

לבנון נמצאת זה יותר משנה בכאוס כלכלי, פוליטי ובריאותי קשה. הממשלה שעל פניו נלחמת במצב, בפועל רק מזיקה. כך למשל בתחום זכויות הנשים שבו נערכה לאחרונה "רפורמה" בחוק העוסק בעבודה בתעשיית המין, אשר בפועל מפליל את העובדות ומקשה עוד יותר על מצבן
השנה החולפת 2020 הייתה שנה קשה ורצופת אסונות עבור לבנון, אולי יותר מבהרבה מדינות אחרות בעולם. המדינה סובלת ממשבר כלכלי עמוק שהוביל לכך שהלירה הלבנונית איבדה את הערך שלה, ועוד יותר אנשים נדחקו מתחת לקו העוני ולא יכלו לפרנס את עצמם בכבוד. לזה הצטרפה מגפת הקורונה שכלאה רבים בביתם, גרמה לעומס בבתי החולים ועל תשתיות שכבר היו רעועות ממילא. מלבד המשבר בתשתיות, המגפה החריפה בעיות חברתיות, מה שהביא עוד יותר אנשים למצוקת רעב והוביל גם להידרדרות במצב החברתי (כמו האלימות הגואה נגד נשים וילדים שעכשיו אילצה את אלה שסובלים מאלימות להישאר בבית עם מי שמתעלל בהם בשל הסגר). לכל זה נוסף הפיצוץ בנמל ביירות שהביא להרס אדיר בעיר והשמיד מבנים ותשתיות; אלפים איבדו את בתיהם ואת מקומות העבודה שלהם ושכונות שלמות נמחקו כליל. הפיצוץ פגע גם ביבוא של חומרים מאחר שנפגע הנמל הראשי שדרכו נכנסו חומרים מיובאים ללבנון. 
 
מובן שמאחורי הכאוס במדינה עמדה ממשלה מושחתת ששוב ושוב נתנה לאזרחים את ההרגשה שפשוט לא אכפת לה מהעם. כשנה לפני הפיצוץ בנמל החל גל מחאה בלבנון בעקבות הרצון של הממשלה להעלות את המיסים (מחאת הווטסאפ - הממשלה תכננה להתחיל לגבות מיסים על השימוש באפליקציה ולהעלות את המיסים על דלק). אנשים יצאו לרחוב למחות בעקבות המשבר אחרי שאיבדו את סבלנותם ולא יכלו לסבול יותר את מדיניות הממשלה. גל המחאה נרגע עם מגפת הקורונה, אך חזר לאחר הפיצוץ בנמל, כי העם ראה בממשלה ובהזנחה הפושעת שלה אחראים לאסון, וכך החלו להיווצר בביירות התארגנויות אזרחיות במחאה על כך שהממשלה המרוששת, מוסרית וכלכלית, לא נטלה שום אחריות לפיצוץ.
 
מדיניות הממשלה הכושלת, שעל פניו מחוקקת חוקים ועושה "רפורמות", אך בפועל רק גורמת נזק, נראית לעין בכל התחומים. עוד תחום שבו בולטת מדיניות זו הוא זכויות הנשים, החוק להגנה על המשפחה והחוק נגד הטרדה מינית. בדצמבר נערכה "רפורמה" לחוק למניעת הטרדה מינית בסעיף שדן ספיציפית בעובדות המין (עבודת המין בלבנון אינה חוקית). השינוי בחקיקה מעלה את הענישה משנה לשלוש שנים למי שמכריח אישה לעסוק בעבודת מין, אך הוא מפליל גם את הנשים. המחוקקים בלבנון חגגו וניסו לגרוף רווח פוליטי ממנו, כי בעיניהם עכשיו הם מגינים על נשים. אך מנקודת המבט של הפעילות הפמיניסטיות בלבנון, נשים שעוסקות בעבודת מין הן נשים שנאלצות לעשות זאת בעל כורחן והן מסורסרות בדרך כלל על ידי קרוב משפחה (במקרים רבים בן־הזוג) אלים ומתעלל, ובעצם לא נשארת להן ברירה אלא לעבוד בעבודה לא־חוקית, כאשר ברוב המקרים הכסף שהן מרוויחות אינו נשאר ברשותן אלא נלקח בידי הגבר שמעסיק אותן. לכן הפללה של עובדות המין אינה מגינה עליהן בשום צורה ובעצם רק מרחיקה אותן מהגשת תלונה נגד הסרסור. מעבר לכך, השינוי בחקיקה מראה עד כמה המחוקקים בלבנון רואים את העולם מנקודת מבט פטריארכאלית, ממשיכים להגן על גברים ואפילו רואים את הנשים המנוצלות ואת הגברים המנצלים כשווים בפני החוק. נוסף על כך, החוק מייצר היררכיה בין הנשים כי בעיני החוק, ישנן נשים שמגיעה להן הגנה יותר מאשר נשים אחרות, וכך הנשים שעובדות בעבודת מין ושרוב חייהן חיו חיים של אלימות ושל ניצול - נזרקות תחת הגלגלים. 
 
המצב הבעייתי בלבנון משתקף בדו"ח של ארגון Human Rights Watch שמפרט את החוקים המפלים נשים בלבנון, ובהם: נשים בלבנון אינן יכולות להעניק אזרחות לילדיהן שאינם אזרחים; קיימת אלימות כלפי נשים ואפלייתן בשוק העבודה, והחוק נגד הטרדה מינית בעבודה אינו מגן ספיציפית על נשים כי הוא מאפשר לגברים להגיש תלונה על הטרדה מינית ובכך פותח פתח להגיש נגדן תלונות שווא, ואינו לוקח בחשבון את העובדה שרוב מי שנמצא בעמדות ניהוליות ובעמדות כוח במקומות העבודה הם גברים שמנצלים את עמדת הכוח ואת יחסי המרות שלהם כדי לנצל מינית נשים שעובדות תחתיהם; מהגרות העבודה (נשים אפריקאיות לרוב שעובדות בבתים) בלבנון סובלות מאפליה כי הן חסרות זכויות וכי הדרכונים שלהן נלקחים מהן והן הופכות לאסירות בבתים שבהם הן עובדות; ישנם חוקים שמפלים נשים טרנסיות, חושפים אותן לאלימות יומיומית ואינם מגינים עליהן. עם העמקת הפערים שמתרחשת כיום, פמיניסטיות תוהות אם יש הצדקה לחגוג הישגים ומעשים? האם אנחנו יכולות לחגוג את הניצחונות הקטנים הללו בזמן שהפערים בין נשים מסוימות לנשים אחרות הולכים ומעמיקים?
 
התשובה לכך אינה חד־משמעית, אבל בתוך כל השחיתות השלטונית, הפטריארכיה והאלימות השלטונית נגד נשים ונגד קבוצות מיעוט בלבנון, בין אם היא פיזית, כלכלית, מינית ואפילו ממסדית ושלטונית, כנראה יש מה לחגוג. המצב המחפיר שאליו הגיעה המדינה גרם להתארגנויות אזרחיות שטרם נראו כמותן וגם נראה שרבות הבינו שבלי הצטלבויות של מאבקים לא ניתן להגיע לתוצאות ולא ניתן לתמוך זו בזו. במחאה האחרונה היה אפשר לראות לסביות, הומואים וטרנסיות שהפגינו יחד ודרשו זכויות וביטחון עבור כולן, ובכלל זה מהגרות העבודה מאפריקה, נשים וטרנסיות וטרנסים. דוגמה להתארגנות זו ניתן לראות בסרט המרגש של רשא יונס (אם לא עכשיו, מתי?). נוסף על המחאה הפמיניסטית, אחרי הפיצוץ בנמל, היו אלה ארגוני החברה האזרחית שעברו למתכונת חירום, בנו תוכנית והגישו סיוע לנפגעים ברכוש מבלי לקבל שום סיוע מהמדינה הכושלת שהסירה את ידיה מכל אחריות ועמדה חסרת מעש מול האסון. התארגנות זו, שאספה תרומות מאזרחים לבנונים שחיים בחו"ל, הצליחה גם לפתוח בית מרקחת שבו אפשר לקבל סיוע רפואי ותרופות. 
 
ואכן, אולי "לחגוג" היא מילה גדולה כרגע לתיאור מה שמתרחש בלבנון, אבל נראה שיש על מה להסתמך, בעיקר על נשים ועל אנשים בעלי מודעות חברתית גבוהה, סולידאריות והקרבה שאינה יודעת גבולות. בתוך כל הכאב שיש בלבנון, נראה שיש זיק של תקווה ואנשים שלא איבדו את האנושיות שלהם ממשיכים להילחם בשלטון המושחת ולאחד כוחות ולעזור זו לזו. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים