מאמרים
מאמר
טקס חתימת הסכמי אברהם בבית הלבן (צילום: רויטרס)
30.11.2020

בניגוד לעמדת יוזמיו, גל ההסכמים החדש עשוי דווקא לסייע לפלסטינים

כוונת יוזמי המהלכים האחרונים הייתה להחליש את הפלסטינים, אבל למהלכים יש לא פעם השלכות בלתי צפויות. ייתכן למשל שהעולם יתחשב פחות בדאגות הביטחוניות של ישראל, משאיננה מבודדת יותר במרחב סביבה, או שהתודעה הישראלית תשתנה למראה מדינות ערביות מפותחות
גל ההסכמים המדיניים שחתמה ישראל עם מדינות ערב בעת האחרונה מוצג לרוב כבשורה רעה לפלסטינים, ועל כך יש הסכמה נדירה בין ימין ושמאל. ברור שכוונת יוזמי המהלכים האלה – לכל הפחות מהצד הישראלי ומצד ממשל טראמפ – הייתה להחליש את הפלסטינים, אבל למהלכים יש לא פעם השלכות בלתי צפויות. כמובן, איש אינו יודע מה יוליד יום, אבל ניתוח אפשרויות הפרשנות והמסגור של גל ההסכמים הזה מרמז כי יש סיכוי רב שגל זה דווקא יחזק את מאבק הפלסטינים בכיבוש ובדיכוי הישראליים – ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
 
כשישראל מבקשת להצדיק את המשך שליטתה הצבאית בפלסטינים בזירה הבין־לאומית, אחד הטיעונים החזקים שהיא משמיעה נוגע לצורך ביטחוני המתגבר לנוכח היותה מבודדת בתוך המרחב העוין שסביבה, וההסבר הזה אכן משכנע במידה רבה ממשלים במערב ומעבר לו. אולם תמונת העולם הזאת מתערערת כבר זמן־מה, וההסכמים המדיניים האחרונים הם רק תוספת לכך: סוריה מרוסקת, לבנון עסוקה בליקוק פצעיה, האסלאם הקיצוני שהיה לרגע איום נמצא במגמת דעיכה, וכעת עוד ועוד מדינות ערביות משדרגות את יחסיהן עם ישראל. ובעיקר, איראן נעשית מבודדת יותר מתמיד, והברית המזרח־תיכונית המתגבשת מולה לא רק התהדקה ו"יצאה מהארון", אלא גם שדרגה פלאים את ארסנל החימוש העומד לרשותה (לצד החימוש האיכותי והמאסיבי שתקבל איחוד האמירויות, תזכה גם ישראל בפיצוי נדיב בתחום הצבאי לשם שמירה על יתרונה). במצב כזה ייתכן שהעולם ייטה פחות להתחשב בדאגות הביטחוניות של ישראל, המסתמנת כעת יותר ויותר כעוד מדינה במזרח התיכון הזוכה להכרה משכנותיה. אם החששות הביטחוניים של ישראל "הפוסט-מבודדת" מתמצות בפלסטינים עצמם, ולנוכח נחיתותם הצבאית והכלכלית הברורה של מי שחיים תחת דיכוי מתמשך – תחושת האיום שלה נראית כתירוץ קלוש.
 
גם מבחינת התודעה הישראלית ייתכנו שינויים מפתיעים. נראה שההסכם עם איחוד האמירויות שונה מהסכמי שלום עם מדינות ערביות עד כה בכמה מובנים: הוא מסתמן כשלום חם בהרבה – כזה שכמחצית מהעם, לפחות באיחוד האמירויות, מחבק, ולא רק אליטה שלטונית; איחוד האמירויות היא גם יעד תיירותי מושך בהרבה, וגם מאיים פחות, להמוני ישראלים, לעומת עמאן, ואפילו לעומת הפירמידות במצרים; איחוד האמירויות רחוקה מאוד מהסטראוטיפים גזעניים שיש לישראלים רבים ביחס למדינות ערביות, הנוגעים ל"פרמיטביות", לעוני, לתחושת מסוכנות ולכאוס (תחושות שביקור בסיני, למשל, מזין אצל ישראלים רבים), הפעם מדובר במדינה מפותחת ומסודרת יותר מחלקים רבים בישראל. ולבסוף, מעבר לתנועת תיירים ישראלים רבים לשם, יש סיכוי גדול לתנועת תיירות משמעותית של אמירותים לכאן, מה שלא קרה אחרי הסכמי השלום עם מצרים וירדן. אם כן, המוני ישראלים הולכים לפגוש אמירותים ולחוות אפשרות לשלום חם עם ערבים שנראים אחרת לגמרי ממה שהם מדמיינים. אפשר ממש לדמיין את חגיגות בר המצווה המפוארות בדובאי, ואת צילומי הקליפים של זמרי פופ ישראלים על רקע האיים המלאכותיים. והנה, להסכם הזה מצטרפים עוד שורת הסכמים עם עוד מדינות באזור, וייתכן שהמומנטום טרם הסתיים.
 
אכן נכון, מצב כזה עשוי לחזק עוד יותר את התעלמותם של הישראלים מהפלסטינים, כעת כששחקנים חזקים בעולם הערבי מחבקים את ישראל אגב התעלמות מ"אחיהם". לצד זאת, אחד מעמודי התווך של תודעת הסכסוך התערער – תחושת המצור של הישראלים בתוך מזרח תיכון עוין, שבמסגרתה כל דבר ערבי, לא כל שכן מוסלמי, נתפס כאיום וכסכנה. תודעת המצור הזאת אפשרה לישראלים למסגר את הסכסוך מסגור פטליסטי – "זה לא בגלל הכיבוש, תמיד ישנאו אותנו פה". גם האסלמופוביה שפשתה באזורנו צפויה להתערער לנוכח שלום עם מדינות מוסלמיות אדוקות. אפשר שבתנאים כאלה ישראלים יצאו מתודעת "עשיו שונא ליעקב" ויחלו לתהות מדוע דווקא הערבים שמעבר לקו הירוק גובים מאיתנו מדי פעם מחיר דמים – "מה כבר עשינו להם רע?" בתסריט אופטימי עוד יותר, ישראלים יפגשו את הקהילה היהודית הקטנה באיחוד האמירויות ויתהו אם המיעוט החי עימנו או לצידנו כאן זוכה מאיתנו ליחס דומה.
 
למעשה, ייתכן שגם מידת דיכוי הפלסטינים במסגרת הכיבוש עשויה להיתקל ברגולציה מסוג חדש – סיפוח? הרפתקנות צבאית? שינוי הסטטוס קוו באל־אקצא? בתנאים של הסכמים אזוריים נרחבים יהיה לישראל הרבה יותר מה להפסיד מדימוי של כוח דיכוי המופנה כלפי ערבים או מוסלמים; כאמור, ישראל כבר הפכה ממדינה מבודדת למדינה שחלק ניכר משכנותיה מכירות בה, וערעור המצב הזה יעורר חשש כבד בקרב כל ראש ממשלה, גם מימין.
 
גם הטענה שגל ההסכמים האחרון שחק את התמריץ של ישראל לשלום עם הפלסטינים (משום שהסדר עם הפלסטינים כבר איננו תנאי לשלום עם מדינות ערב), אין לה על מה לסמוך. ראשית, התמריץ הזה לא עבד במשך שנים ארוכות, ויוזמת השלום הערבית של סעודיה, למשל, נותרה במגירה; שנית, עדיין יש לא מעט מדינות ערביות שהסכמתן ליחסים עם ישראל מותנית בכל זאת בפתרון מוסכם של העניין הפלסטיני; ולבסוף, התמריץ הזה צפוי לעבוד טוב יותר אחרי שהישראלים יחוו, לשם שינוי, שלום חם עם חלק ממדינות ערב.
 
הסכסוך באזורנו נשען על תהליכי מסגור ועל תפיסות יסוד המשמרות את התנהלות הצדדים. עתה, בפעם הראשונה מאז החלו מאמצי הציונות להקים פה בית לאומי ליהודים, יכולה תודעת המצור המרחבי של הישראלים להתערער – המזרח התיכון איננו עוד אוקיינוס עוין, אלא משובץ באיים של יחס מגוון לישראל, מה שמעודד תהייה בדבר התנאים היוצרים בקרב שכנינו רגשות של עויינות, אדישות וחיבה כלפינו.
מאמרים נוספים