הדבר ראוי לציון משום שהמשמעות היא שהנהגת אש"ף, ובתוכה הנהגת הרשות, זונחת את דרך ההסדרה והמשא ומתן לפתרון הבעיות ולסיום הכיבוש. ההנהגה הפלסטינית משדרת, למעשה, שהיציבות והשקט באזור מזיקים לבעיה הפלסטינית, מחלישים אותה באזור ובעולם ומשרתים את הכיבוש. שכן ישראל הצליחה במידת מה להשריש את הטענה שהכיבוש אינו עוד מקור לאי־יציבות באזור ובעולם.
לפני כמה ימים פורסם גילוי דעת בְּשם "ההנהגה הלאומית המאוחדת של ההתנגדות העממית" – התארגנות של הפלגים הלאומיים והאסלאמיים הפלסטיניים. הפלגים התאחדו בקריאה למחאה עממית על הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחרין, והפתיעו פלסטינים רבים, לרבות האליטה החברתית והתרבותית הפלסטינית.
ברור שההנהגה הפלסטינית ויתר הפלגים נבוכים לנוכח דעת הקהל הערבית והפלסטינית, שכן הם נושאים בחלק מהאחריות לאופן בו שבו התפתחו קשרי הנורמליזציה בין ישראל לבין כמה מדינות ערביות, ראשית איחוד האמירויות ועתה בחרין. המדינות האלה מזלזלות בעמדה הפלסטינית המסרבת לכל נורמליזציה עם מדינת הכיבוש לפני שהעם הפלסטיני ישיג את זכויותיו הפוליטיות הלאומיות: סוף לכיבוש ולהתנחלויות, זכות להגדרה עצמית, הקמת מדינה דמוקרטית עצמאית באדמות המולדת שבירתה ירושלים הכבושה ושיבת הפליטים על פי החוק הבין־לאומי.
שמה של ההתארגנות נגזר משמה של "ההנהגה הלאומית המאוחדת" שהובילה את העם הפלסטיני בתקופת האינתיפאדה הראשונה ב־1987. ההנהגה הזאת ליכדה את הציבור הפלסטיני על כל גווניו: הסטודנטים, הפועלים, הסוחרים והפעילים החברתיים. הדבר ניכר אז בהקפדה הגדולה של הציבור על פעילויות המחאה במהלך האינתיפאדה, כמו חרם על תוצרת ישראלית ועל מקומות עבודה בישראל, שביתות כלליות ומאבק בכיבוש וההתנחלויות בגדה המערבית ובעזה. חדשות האינתיפאדה הגיעו אז לכל העולם; תמונותיהם של ילדים, נשים וקשישים מתעמתים ישירות עם חיילי הכיבוש באבנים ובצמיגים בוערים סחפו את דעת הקהל העולמית. האינתיפאדה הפכה למונח שגור ברוב לשונות תבל.
גילוי הדעת של "ההנהגה הלאומית המאוחדת של ההתנגדות העממית" פורסם ב־13 בספטמבר, יום השנה לחתימת הסכם אוסלו בשנת 1993. גילוי הדעת לא הזכיר את הסכמי אוסלו, את תהליך השלום, את המלחמה ב"טרור" ואת המשא ומתן. הוא גם לא התייחס לישראל, לרשות הפלסטינית, לגדה המערבית, לרצועת עזה או להתחייבויות ביטחוניות כלשהן. משמעות ההתעלמות הזאת היא תום עידן אוסלו וחזרה לתקופה שקדמה להסכמים, ובמרכזה האינתיפאדה הראשונה, שהייתה אבן דרך של לאומיות ואחדות במישור הפנים־פלסטיני, ושל עוינות והתנגשות עיקשת, לרבות מזוינת, מבחינת היחסים עם ישראל. גילוי הדעת פירט את כל ההתקוממויות הפלסטיניות שפרצו במאה האחרונה והזכיר נשכחות בהתייחסו ל"עין תחת עין, שן תחת שן" – שפה ומונחים שנעלמו מהשיח הפלסטיני מאז 1993, ועתה הם חוזרים אל מרכז הבמה.
בין השורות אפשר להתרשם שבחירת המילים והביטויים בגילוי הדעת נעשתה בתשומת לב. ראשית, שם ההתארגנות מביא בחשבון את הכבוד, ואף את הקדושה המיוחסת להנהגה הלאומית המאוחדת בתודעה הלאומית הפלסטינית. המסר הוא שהפלסטינים יכולים לפעול פעילות לאומית ומאוחדת גם בצל הפיצול וקיומן של שתי ממשלות בגדה המערבית ובעזה. שנית, גילוי הדעת נפתח בפסוקים מהקוראן המדגישים את מרכזיותו של ההיבט הדתי, ובמיוחד את ירושלים ואת מסגד אל־אקצה, המקודש למוסלמים בשל עלייתו של מוחמד הנביא לשמיים משם. הפסוקים קוראים לאחיזה איתנה באדמה המקודשת. גילוי הדעת מייחד מקום גם למרכיב הדתי הנוצרי, והכנסיות נקראו לצלצל בפעמוניהן לאות אבל על הנורמליזציה הערבית עם ישראל.
גילוי הדעת עוסק גם בהיסטוריה הפלסטינית, בנרטיב הלאומי ובסיפור הסכסוך. מאה שנה של מהפכות פלסטיניות, שהחלו בהגירה הציונית בשנות העשרים של המאה הקודמת, מבהירות שהפלסטינים הבינו ש"תהליך השלום" הסב נזק כבד לנרטיב הפלסטיני, מאחר שישראל עיצבה את הסכמי אוסלו כמכשיר לשליטה על האדמה ועל האדם הפלסטיני ועודנה מתכחשת לזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. מה שנדרש עתה אפוא הוא לשקם את הנרטיב הפלסטיני כתנאי לכל מאבק לשחרור לאומי.
גילוי הדעת הזה עולה בקנה אחד את השיח הלאומי הקולקטיבי, והוא תגובה טבעית לפירוק העם והבעיה הפלסטינית בשירות הציונות. הוא פונה לכל הקהילות הפלסטיניות במולדת ובגולה; גבולות 1967 אינם מוזכרים אלא רק הפלסטינים ככלל, וכן ירושלים, שהיא קו אדום מבחינה דתית, פוליטית ולאומית.
גילוי הדעת החזיר למרכז הבמה את השיח הלאומי הפלסטיני הוותיק על משולש האויבים: הציונות, האימפריאליזם והמשטרים הערבים הריאקציונרים, שיח שנעלם גם הוא בשלושת העשורים האחרונים. מודגשת בו סכנת האימפריאליזם האמריקאי, הבאה לידי ביטוי בעסקת המאה, והסכמי הנורמליזציה מתוארים כ"בגידה ונעיצת סכין בגב העם הפלסטיני". בקריאה נדירה נקרא העם הפלסטיני במולדת ובפזורה, וכן העמים הערביים והאסלאמיים וכל בני החורין בעולם, לסרב לנורמליזציה ולכיבוש. הדבר ראוי לציון משום שהמשמעות היא שהנהגת אש"ף, ובתוכה הנהגת הרשות, זונחת את דרך ההסדרה והמשא ומתן לפתרון הבעיות ולסיום הכיבוש. ההנהגה הפלסטינית משדרת, למעשה, שהיציבות והשקט באזור מזיקים לבעיה הפלסטינית, מחלישים אותה באזור ובעולם ומשרתים את הכיבוש. שכן ישראל הצליחה במידת מה להשריש את הטענה שהכיבוש אינו עוד מקור לאי־יציבות באזור ובעולם.
גילוי הדעת קורא להניף את הדגל הפלסטיני בכל מקום בתגובה על הנפת דגל ישראל במנאמה, בירת בחרין, ובאבו דאבי, בירת האמירויות. ראויה לציון הדגשת מעמדם המרכזי של החללים, האסירים, הפצועים והלוחמים, המקודש בתנועה ובתודעה הלאומית הפלסטינית. כל זאת בתגובה למדיניותה של ישראל המוחקת את תודעת ההקרבה והמאסר, עושה לה דמוניזציה, מפלילה אותה כטרוריסטית וחותרת להרעיב את האסירים ולשלול קצבאות ממשפחותיהם וממשפחות החללים כדי שיהפכו לנטל על העם הפלסטיני. לא נשכח גם תפקידם החשוב של מחנות הפליטים במולדת ובגולה, לנוכח תהליך ביטולה ומחיקתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.
אם ישראל, ארצות הברית והמשטרים הערבים סבורים שהנורמליזציה היא קץ הבעיה הפלסטינית, בא גילוי הדעת ומציב עמדה נגדית ברורה. הנורמליזציה תיענה במאבק לאומי שכל הפלסטינים יהיו שותפים לו, לצד עמים ערביים, אסלאמיים ותומכי החופש בעולם כולו. הנורמליזציה לא תביא לשלום ערבי–ישראלי אלא לתוצאה הפוכה: למאבק בכיבוש ובמשטרים הערבים השמרנים. הם עשויים עוד להתגעגע לתקופה שקדמה לנורמליזציה.
התגובות לגילוי הדעת המעיטו בחשיבותו, וחלקן היו מזלזלות. כמה מהתגובות אינן מפתיעות, בהתחשב בכך שהן חלק מעידן דלדולה של תודעת המאבק הפלסטיני, הכפשתה, הדמוניזציה שלה, והפיכתה לסיבה לסבלו של העם הפלסטיני (מתוך התעלמות מהכיבוש). אולם הדיון בגילוי הדעת הוא תמורה חשובה ביותר בשיח הפלסטיני הרשמי והמפלגתי, ביחסים הפנים־פלסטיניים ובדינמיקה של המאבק בכיבוש. כותבי גילוי הדעת הבהירו שהחרב הפלסטינית לא תשמש למאבקים פנימיים וגם לא תשוב לנדנה טרם הקמת המדינה הפלסטינית שבירתה בירושלים. השיח החדש והתקיף המופנה כלפי המשטרים הערביים משקף גם הוא תמורה מהותית, משום שהמשטרים האלה היו חלק מהציר הערבי המקורב לאש"ף ולרשות הפלסטינית – שניהם אינם מופיעים בגילוי הדעת.
תרגם מערבית: שאול עזריאל
