מאמרים
מאמר
האמנית חיאת נאזר בסטודיו שלה בביירות, נובמבר 2020 (צילום: רויטרס)
25.11.2020

חוד החנית של המאבק: על תפקיד הנשים במחאה בלבנון

חלפה שנה מאז פרצו ההפגנות נגד השחיתות השלטונית בלבנון. איזה תפקיד מילאו הנשים הלבנוניות במחאה מאז ועד היום? וכיצד הן הצליחו לרתום את האמנות למאבק פוליטי וחברתי?
אירועי "האביב הערבי" בעשור האחרון חשפו גם את תפקידן החשוב של הנשים בתהליכי השינוי ובהפגנות עצמן, במצרים, בתוניסיה בתימן ובלוב. מאוקטובר 2019, ובמהלך השנה החולפת, אנו עדים גם לחלקן החשוב של הנשים הלבנוניות במחאות נגד השחיתות, המצב הכלכלי והדיכוי המתמשך. אולם זו אינה הפעם הראשונה שבה נשים בלבנון הן חלק ממחאה פוליטית וחברתית. לאורך ההיסטוריה המודרנית של לבנון היו הנשים תמיד שותפות למאבקים פוליטיים, הן במלחמות האזרחים, הן במחאות עממיות נגד המשטר (כמו, למשל, במחאת האשפה ב־2015). בשנה האחרונה, מאז החלו המחאות, אנו עדים לתרומתן של הנשים לריסון ההפגנות האלימות ולמניעת הידרדרות העלולה להוביל לאובדן שליטה ולחיכוכים אלימים עם כוחות הביטחון. בהתייצבותן כחוצץ בין המפגינים הגברים לבין השוטרים הצליחו הנשים למנוע התנגשויות אלימות ואפשרו גם למשפחות ולילדים להצטרף להפגנות.
 
כבר בימים הראשונים של המחאה בלטה בה נוכחותן של נשים רבות, והן ניצבו בחוד החנית של המאבק, לא רק נגד השחיתות השלטונית והמצב הכלכלי, אלא גם נגד הדיכוי הפטריארכלי, העדתי והפוליטי, ונגד האפליה רבתי של נשים, חברי קהילות להט"ב, מיעוטים, עובדים זרים ופליטים, או במילים אחרות, נגד האפליה של האוכלוסיות המוחלשות בחברה הלבנונית. נשים לבנוניות רבות משתתפות גם בפעילותם של ארגוני החברה האזרחית (בעמותות ובארגוני זכויות אדם, ארגוני זכויות נשים ולהט"ב), וחלקן הן גם אקטיביסטיות בולטות בזירה הפוליטית, החברתית והתרבותית.
 
בשנה האחרונה היינו עדים להתבטאויותיהן של כמה אומניות לבנוניות שמחו נגד מדיניות הממשלה ואוזלת ידה בטיפול בבעיות החברתיות והכלכליות. אחת מהן, חיאת נאזר, הידועה גם כפעילת זכויות אדם, יצרה בחודש שעבר את "פסל החירות הלבנוני", פסל בדמות אישה האוחזת בידה את דגל לבנון. פסל סביבתי זה הוקם כדי לשמש אנדרטה לקורבנות הפיצוץ בנמל ביירות ב־4 באוגוסט השנה. הפסל העשוי זכוכית ומורכב משרידי כלים, חפצים ושעונים שנמצאו בעיי החרבות שהותיר הפיצוץ בנמל, והאומנית אספה אותם מתושבי האזור שבו אירע הפיצוץ. אחד הפריטים המעניינים שהוצב למרגלותיו של הפסל הוא שעון קיר שמחוגיו מצביעים על השעה 06:08, השעה שבה אירע הפיצוץ בנמל – עדות מצמררת לאסון ולמחדל הממשלתי, שבו נספו למעלה ממאתיים איש ואישה ונפצעו כ־6,500.


 
פסל זה מצטרף ליצירה נוספת של האומנית חיאת נאזר, יצירה שיצרה במהלך ההפגנות בשנה שעברה, ונועדה גם היא לבטא מחאה נגד מדיניות הממשלה והשחיתות הממסדית – פסל "עוף החול" (פניקס) שיצרה נאזר משרידי אוהלים ושלטים של המפגינים בהפגנות נהפך לאייקון תרבותי ולסמלה של "מהפכת ה־17 באוקטובר".
 
אומנית לבנונית אחרת המזוהה עם המאבק בשחיתות ובמחאה נגד המשטר היא הבמאית והשחקנית המפורסמת נדין לבקי, שנהפכה בשנים האחרונות לדמות ציבורית משפיעה ומשמעותית בזירה הפוליטית והחברתית. מעורבותה בפוליטיקה המקומית החלה ב־2016 כאשר התמודדה ברשימת התנועה הפוליטית החדשה ("ביירות מדינתי") בבחירות לרשויות העירוניות בביירות, רשימה שהפסידה ל"רשימה הביירותית" שזכתה בתמיכת סעד חרירי.
 
בהיותה פעילת זכויות אדם היא בלטה בהפגנות באוקטובר 2019 והרבתה לשתף בעמוד הפייסבוק שלה את תמיכתה בהן. נדין לבקי התפרסמה בזכות סרטיה "קרמל" (סֻכּר בנאת, 2007), שעלילתו מתרחשת בסלון יופי בביירות ועוקב אחר חייהן של חמש נשים, שהן מעין מיקרוקוסמוס של החברה הנשית בלבנון בשנות האלפיים; סרטה השני "לאן הולכים עכשיו" (והלא לַוֵין, 2011) עוסק במלחמת האזרחים בלבנון, ומתרחש בכפר מבודד שבו חיים מוסלמים ונוצרים יחד, וסרטה האחרון, "כפר נחום" (2018), שזיכה אותה במועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, ועלילתו עוסקת בעונין ובמצוקתן של אוכלוסיות השוליים העניות החיות בלבנון: פליטים, קטינים חסרי בית, מהגרי עבודה ונשים המועסקות בזנות. הגיבור הוא ילד בן 12 הבורח מביתו אחרי שאחותו חותנה בכפייה, גר ברחוב ומטפל בילד אחר שאימו הושלכה לכלא בשל היותה מהגרת לא חוקית מאפריקה. סרטיה של לבקי מתמקדים כולם בסוגיות חברתיות ותרבותיות שנשים מתמודדו עימן לא רק בלבנון אלא בכל העולם (אפליה, דיכוי פטריארכלי, זוגיות, גירושין, אהבה אסורה וזקנה), אך בניגוד לנרטיב המקובל בקולנוע הערבי, לבקי מייעדת לנשים בסרטיה את תפקיד המושיעות והגואלות, ומעמידה בספק את ערכי הגבריות ההגמונית. המסר העולה מסרטיה הוא שהשגת שלום אפשרית רק באמצעות נשים הפועלות יחד בסולידריות ובאחווה נשית.
 
כאמור, נדין לבקי אינה מסתפקת ביצירותיה הקולנועיות כדי לעורר מודעות למצוקות ולעוולות שמהן סובלים רבים בחברה הלבנונית. בהיותה פעילה חברתית היא הייתה בין האומנים הלבנוניים שנרתמו לגייס תרומות למשפחות ההרוגים והפצועים באסון בנמל ביירות ולשיקום המבנים באזור. בחודש מאי האחרון היא הצטרפה עם בעלה חאלד מזנר (מוסיקאי ובימאי קליפים ידוע) לקמפיין אזרחי לעידוד גידולי חקלאות מקומית, שנשא את השם "זריעת קלבי" (השתיל של ליבי), שם שהוא משחק מילים עם שם השיר "חשישת קלבי" (החשיש של ליבי), הלקוח מסרטה "לאן הולכים עכשיו", שבאחת הסצינות ההומוריסטיות שבו נשות הכפר אופות לגברים עוגיות ובתוכן חשיש כדי להסיט את תשומת ליבם ממלחמת האזרחים ולגרום לכך שלא תגלוש גם לכפר. הקמפיין לעידוד החקלאות המקומית שלבקי הצטרפה אליו הוא חלק ממאבק אזרחי נגד המדיניות הכלכלית של ממשלת לבנון, שנמנעה בשיטתיות מלקדם תוכניות לעידוד התוצרת החקלאית המקומית עוד בטרם אירע הפיצוץ בנמל ביירות ושיתק את יבואם של מוצרים בסיסיים.
 
לבנון שקועה במשבר פוליטי, כלכלי וחברתי עמוק, שהחריף, כמובן, בשנה החולפת עם התפרצות מגפת הקורונה והפיצוץ בנמל ביירות, אך האומנים ויוצרי התרבות הלבנונים מפיחים רוח של תקווה לשינוי, כפי שהיטיבה לתאר נדין לבקי בהפגנות שבהן השתתפה בנובמבר 2019: "לא הפוליטיקאים מנהיגים היום את לבנון, אלא העם, באומנות, בכישרון, בתחושה חזקה של תקווה. אזרחות והתנגדות לא אלימה [הן] הצורה היפה ביותר של התנגדות".
מאמרים נוספים