מאמרים
מאמר
עבאס אוחז במפה בישיבת מועצת הביטחון של האו"ם (רויטרס)
18.02.2021

האם אפשר להיאבק בהפרדה ובו בזמן לקדם אותה?

כל עמדה המתנגדת לכיבוש חשובה, אבל הבטן הרכה של חזון הקונפדרציה בין הירדן לים היא שלב הביניים עד ההסדר, ובעיקר האדישות למפעל ההתנחלויות. האם אפשר לדבר גבוהה על שותפות לאומית בעתיד מבלי להיאבק בפרויקט הנישול, הגזל והדיכוי של הפלסטינים בהווה?
בסוף השבוע האחרון התפרסם בניו יורק טיימס מאמרם של סאם בחור וברני אבישי התומך בהקמת קונפדרציה ישראלית–פלסטינית. מאמר זה מצטרף למאמרים לא מעטים בחודשים האחרונים הרואים בקונפדרציה חזון נכון למרחב שבין הירדן לים. החזון הזה דורש דיון רציני מצד החפצים בסיום הכיבוש, על אחת כמה וכמה שאין מדובר בתוכנית מדינית בעלמא, אלא בתוכנית שמקדמים פעילים ופעילות הנאבקים בכיבוש שנים רבות. היוזמה הרצינית ביותר בהקשר הזה היא "ארץ לכולם". במאמרו של מיכאל ספרד על לקחי אוסלו מובלט יתרון משמעותי מאוד בתוכנית הקונפדרטיבית של היוזמה: אין בבסיסה הפרדה מהסוג שלמדנו להכיר אצל חלק מהתומכים בתהליכי השלום – הפרדה אתנית המבוססת על איבה ופחד מערבים. 
 
ממד ההפרדה אצל כמה מקברניטי תוכנית אוסלו ותומכיה היהודים גורם לאי־נחת, ובצדק. ביטויים כמו ״אנחנו כאן והם שם״, ״וילה בג׳ונגל״, פחד מאיום דמוגרפי ערבי ועוד, אינם יכולים להיות תשתית אידאולוגית לאנשים שואפי שוויון. אף שראוי לזכור שיש גישות אחרות להציג את רעיון שתי המדינות (הרי גם חד״ש וגם אש״ף תמכו בהסכמי אוסלו, וקשה להאשים אותם בתמיכה בעליונות יהודית), אין ספק שהשפה העיקרית שאנחנו היהודים מכירים סביב רעיון שתי המדינות הוא שיח של הפרדה. רצונם של תומכי הקונפדרציה להתמודד במגרש הרעיוני ולהציע אלטרנטיבה ראוי בהחלט, ואם קו חדש זה ייצר פעילים חדשים ופעילות חדשה נגד הכיבוש, על כולנו לברך על כך.
 
אלא שתקווה לשינוי איננה מייתרת ביקורת. אומנם כל מתנגדת לכיבוש חשובה, אבל בפועל היחס להפרדה בעייתי לא רק בקרב תומכי שתי המדינות, אלא גם בקרב תומכי הגישה הקונפדרטיבית.
 
האתגר העיקרי ב״ארץ לכולם״ והבטן הרכה של תוכנית הקונפדרציה, אינם החזון ההסדרי עצמו, אלא שלב הביניים עד ההסדר. היות שאין מי שחושב שנגיע להסדר בתקופה הקרובה, תקופת הביניים (קרי המשך הכיבוש) יכולה להימשך שנים רבות, ואף עשורים. ואם כך, איך מתנהלים פוליטית בהיגיון קונפדרטיבי במציאות של כיבוש?
 
כאמור, מבקרי רעיון שתי המדינות טוענים ששיח ההפרדה הוא הבעיה של השמאל הציוני התומך בשתי מדינות. אולם לא רק הם תומכים בהפרדה. מפעל ההתנחלויות, שתומכי הקונפדרציה רוצים להותיר על כנו, מציג גם הוא גישה מזוקקת של הפרדה המבוססת על איבה ועליונות יהודית. היישובים מיועדים לישראלים־יהודים בלבד, ומושתתים על הצרת חופש התנועה של הפלסטינים בהווה ובעתיד. פעמים רבות התנחלויות נבנות בלוויית הצהרות גאות של מתנחלים, ארגוניהם ונציגיהם בכנסת, שהן חוד החנית האזרחית של פעולת כיבוש צבאי. ומעבר לכך, ההתנחלויות מחייבות הקמת מערך של כבישים נפרדים, תשתיות מים וחשמל נפרדות, ומערכת משפט ואכיפה אחרת, המייצרות משטר של הפרדה ועליונות יהודית־ישראלית.
 
תנועת "ארץ לכולם" דוגלת בחופש ושוויון לאומי, אך הותרת ההתנחלויות על כנן עד שנגיע להסדר מאפשרת, ולמעשה אף מקדמת, מנגנונים שמטרתם לייצר הפרדה, היעדר חופש והיעדר שוויון. הטענה, או התקווה, שהסדר מדיני יפתור את הבעיה חלשה, משום שהמצב המשטרי הקיים נועד במהותו להרחיק כל יכולת לכונן הסדר המבוסס על שוויון. העובדה שליוזמה שותפים גם מתנחלים הרוצים לקדם שוויון אינה מעלה ואינה מורידה, משום שהבעיה איננה מתנחלים מסוימים, אלא ההיגיון הפוליטי העומד בבסיס מפעל ההתנחלות כולו, וזה שימשיך לעמוד בבסיסו עד בואו של הסדר עתידי שאולי ישנה את המצב מיסודו.
 
אינני חלק מתנועת "ארץ לכולם", בעיקר מהסיבה המוזכרת לעיל, אבל אני שותף בהחלט לדרכם של כל מי שנאבקים בשליטה צבאית באוכלוסייה אזרחית. איני שמח לאיד על פינוי עתידי של מתנחלים מביתם, אך שאלת המיקום של מתנחלים במאבק נגד הכיבוש מטרידה לא פחות. האם אדם החי בתוך פרויקט מדיני שמטרתו נישול, גזל ודיכוי הפלסטינים תחת כיבוש צבאי יכול בו בזמן להיאבק באותו המנגנון? 
 
להלן ברצוני להציע כמה מחשבות; לא על ההסדר שלאחר הכיבוש, שכאמור אינו לב הבעיה, לדעתי, אלא על הפעילות הנדרשת כל עוד הכיבוש נמשך. מחשבות אלו מופנות בעיקר אל המתנחלים החברים ביוזמת ״ארץ לכולם״ ולאחרים השותפים למאבק בכיבוש, מתוך רצון להיאבק יחד במשטר הצבאי של ישראל בשטחים.
 
לדעתי, כל עוד צה"ל מנהל את ההפרדה בשטחים בשם המדינה ומטעמה לא יכולים המתנחלים שואפי השוויון הלאומי, מבחינה מוסרית, להתמקד בעזרה הומניטרית לפלסטינים, או בדיאלוג על שוויון עתידי, אלא חייבים לפעול עם הפלסטינים יחד נגד שלטון ההפרדה, העליונות, הגזל והנישול. 
 
ראשית, ראוי שכל מתנחל הרוצה להיאבק בכיבוש, בין שהוא חבר ב"ארץ לכולם", בין שלא, ישאל את עצמו מדוע שלא לעבור להתגורר בתחומי הקו הירוק עד הסדר, כפי שכל חייל המתנגד לכיבוש צריך לשאול את עצמו בכנות אם פעולותיו תורמות למאבק בכיבוש או מחלישות אותו. גם אם בעתיד יהיה ראוי שיהיו יישובים ישראליים בשטחים, העתקת המגורים לתחומי הקו הירוק כל עוד הכיבוש נמשך היא המהלך ההגון היחיד. אני מתקשה לדמיין מאבק רציני של יהודי בהגיון של ההפרדה כאשר אותו יהודי מתגורר בהתנחלות המבוססת על ההיגיון הזה. חזון המגורים בשטחים לאחר תום הכיבוש מחייב, למעשה, חזרה לתחומי הקו הירוק כל עוד הכיבוש נמשך. 
 
שנית, ראוי שמתנחלים תומכי שוויון לאומי ייאבקו בכל הריסה של בתים או כפרים פלסטינים בשטחיC . ראוי שקולם של מתנחלים יישמע גם כאשר מנשלים פלסטינים מאדמותיהם (ולא רק נגד העוול המוסרי שבפינוי יהודים מביתם), בוודאי אם מדובר באדמות פרטיות. התהליכים האלה מעולם לא פסקו בשטחים, ובשנים האחרונות רק התגברו. איני מתכוון למאבק בנוער הגבעות, ראוי ככל שיהיה, אלא בקק״ל, במנהל האזרחי, במועצות המקומיות ועוד.
 
שלישית, ראוי לאתגר את ההתנחלויות עצמן מבפנים. ביישובים רבים בשטחים יש בריכות, פעילויות למשפחות ועוד. במקרים רבים הדרך אליהם עוברת בכביש ליהודים בלבד. לתוך תחומי ההתנחלות רשאים להיכנס יהודים ואף תיירים, אך לא פלסטינים. את המדיניות הזאת משליט הריבון היחיד בשטח – מדינת ישראל. יכולתם של פעילי שמאל נגד הכיבוש לדבר אל ליבם של המתנחלים מוגבלת, אך מתנחלים תומכי שוויון ומתנגדי כיבוש נגישים יותר אל קהילתם. הם יכולים לאתגר את אי־השוויון מבפנים: לדרוש להכניס פלסטינים ליישוב, לבריכות השחייה, לאתרי הבילוי ולמתחמי בתי הספר, להתיר את המרחב היהודי הטהור גם לפלסטינים. הקמת אזורים מחוץ להתנחלויות שבהם מתנהלות פעילויות של דיאלוג ערבי–יהודי היא דבר אחד, אך אתגור אמיתי ששל ההפרדה יכול לבוא רק מהבית פנימה.
 
רביעית, על מתנחלים שואפי שוויון להצטרף למאבקים פוליטיים שפלסטינים מובילים. מאחר שעל פי חזון "ארץ לכולם" מתנחלים יישארו במדינת פלסטין שתתנהל על ידי פלסטינים, הכשרת הלבבות למאבק בעליונות היהודית יכולה להתחיל כבר עכשיו. בכמה כפרים פלסטינים יש ועדות עממיות הנאבקות על קרקעות, ובעיקר על ההפרדה. המתנחלים, בעלי הכוח בשטח, יכולים לרתום את כוחם למען החלש – להיאבק על פתיחת רחוב השוהדא בחברון, נגד בניית כבישים עוקפים ליהודים בלבד בגדה, נגד השלמת גדר ההפרדה, בעד גישה של רועים בדרום הר חברון ובבקעה לאדמותיהם, נגד הפיכת מעיינות לפינות נוי למתנחלים בלבד, וכמובן, נגד הקמת מאחזים חדשים וחוקי הסדרה שכולם סיפוח ובליעת אדמות. הם יכולים להוביל מאבק להעברת שטחי אש לנגב ולמען שקיפות במנהל האזרחי, לתבוע פריסת צנרת של "מקורות" ותשתית חשמל בשטח C, ולהיאבק למען תוכניות מתאר ליישובים לא חוקיים. כל המאבקים האלה אינם נעשים בשם ההפרדה ולא יביאו לפינוי מתנחלים משטחי אבות, אלא הם מאבקים נגד ההפרדה ולטובת השוויון. מתנחלים שואפי שוויון, בוודאי מי שחברים בתנועת "ארץ לכולם", או קרובים ברוחם אליה, אינם יכולים לעמוד מנגד.
 
כל האמור לעיל מוביל אותי לנקודה החמישית. אינני שמח לפנות מתנחלים מביתם, אני רק מבקש שכל עוד יש כיבוש ניאבק בהיגיון העליונות וההפרדה שפרויקט ההתנחלויות מקדם. כל עוד מטרתו של פרויקט ההתנחלויות היא הפרדה לא אקנה יין מפסגות, פטריות מתקוע, שמן זית משילה ותמרים מהבקעה. לא אקח את ילדיי לטיולים בנתיב האבות או למעיינות יפים בשטחים שמהם הודרו פלסטינים בכוח הזרוע. אנהג כך לא משום שאני מתעב מתנחלים חס ושלום, שמח בפינויים או רוצה להענישם חלילה, אלא משום שאני נגד הפרדה. האם יש מתנחלים המוכנים להצטרף לקריאה הבסיסית הזאת גם במחיר פגיעה בעוצמת ההתיישבות (שאיננה אלא עוצמת העליונות)?
 
הדיון של השמאל בפתרון המועיל ביותר לסכסוך מתנהל בעיקר במרחב האינטלקטואלי. יש להניח שכאשר יבוא הפתרון הוא יהיה מנוסח בצורה מסודרת פחות ממסמכי ז׳נבה או מחזון "ארץ לכולם", משום שהשחקן העיקרי במאבק, העם הפלסטיני היושב בגדה והמערבית ובעזה, ינהל אותו בדרך שאיננו יכולים לדמיין כעת. ייתכן שהפלסטינים יסכימו להשארת גושי התנחלויות, ייתכן שהם ישמחו על הפיכת בית אל לפלסטינית, וייתכן שדרישותיהם תהיינה אחרות לחלוטין. קשה להאמין שהם יסכימו להשאיר את כל ההתנחלויות, שכן חלקן נבנו בכוונה למנוע את התפתחותם של העם הפלסטיני ומדינתו. עם זאת, קשה גם לחזות כיצד יגיבו ישראלים להסרת חסותו של צה"ל על יהודים המתגוררים מעבר לגבול, או לפינוי התנחלות כמו אריאל. את כל התרחישים האפשריים איננו יכולים באמת לחזות. 
 
הכיבוש איתן מאוד. תקופת הביניים שלו עלולה להמשך כל ימי חיינו. חזון של שלום הוא בבחינת "עשה טוב", אבל חובה להשלימו ב"סור מרע": כלומר במאבק עיקש בכיבוש על כלל מרכיביו.
 
מיכאל מנקין הוא מנכ״ל תוכנית "השותפות" ומנהל שותף של קבוצת החשיבה היהודית־פלסטינית ״לאומיות ושותפות״ במכון ון ליר.
מאמרים נוספים