מאמרים
מאמר
טראמפ עם השליח קושנר והשגריר פרידמן, אוגוסט 2020 (צילום: רויטרס)
31.08.2020

מקסם השווא של תוכנית טראמפ

מהלכיו של דונלד טראמפ למן יום כניסתו לתפקיד, קלעו את הנהגת הרשות הפלסטינית למבוי סתום, הגבירו מאוד את הביקורת הפנימית עליה, יצרו מתח בינה לבין חלק ממדינות ערב והחריבו את קשריה עם ישראל. התוצאה היא סכנה ממשית להתמוטטותה
היומרה שהפגין ממשל טראמפ עם כניסתו לבית הלבן בינואר 2017 לפתור את הסכסוך הישראלי–פלסטיני, התבררה עם ההודעה על נרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות כיומרת שווא שהתנגשה עם המציאות שממנה התעלמו טראמפ ועוזריו.
 
כזכור הטיל טראמפ על חתנו ג'ארד קושניר את האחריות לגיבוש תוכניתו המדינית, "עסקת המאה", ואמר "אם אתה לא תוכל להביא שלום למזרח התיכון, איש לא יכול. כל חיי אני שומע שזה ההסכם הקשה ביותר להשגה, אבל יש לי תחושה שג'ארד יעשה עבודה מצוינת". "תנו לנו חצי שנה", הוא ביקש. קושנר עצמו אמר בכמה הזדמנויות במחצית הראשונה של 2017: "אני בטוח שכל מי שניסה היה ייחודי [במאמציו]... אנחנו חושבים מה יהיה המצב הסופי הנכון... לא הרבה הושג בארבעים וחמישים השנים האחרונות... אנחנו לא רוצים שיעור היסטוריה. קראנו מספיק ספרים. בואו נתמקד במציאת פתרון למצב".
 
הפלסטינים נחשפו לתוכנית בראשית כהונתו של טראמפ. שליחיו קושנר וג'ייסון גרינבלט קיימו סדרה של פגישות עם בכירי הרשות הפלסטינית ברמאללה ובמקומות אחרים. מהפרטים שהציגו לפניהם ומאופן הצגתם התברר להם שהתוכנית הייחודית הזאת, המתיימרת להצליח במקום שבו נכשלו כל התוכניות האחרות, איננה אלא אימוץ מלא כמעט של עמדת הימין הישראלי, הסולד מאוד מפינוי התנחלויות ושטחים, רואה בפלסטינים גורם סרבן שדחה את כל הצעותיה הנדיבות של ישראל ומתייחס לנשיא הפלסטיני אבו מאזן כאל דמות שלילית הבולמת כל ניסיון להגיע לפשרה שתביא את שני הצדדים לפתרון מוסכם.
 
הטענות שהשמיעו הפלסטינים באוזני קושניר וגרינבלט עם תחילת המגעים האלה, ולפיהן מדובר בשינוי קיצוני בעמדת ארצות הברית, לא הועילו, והודעת טראמפ על החלטתו להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים בדצמבר 2017 סתמה, למעשה, את הגולל על המשך המגעים בין הצדדים. הפלסטינים קבעו כי ארצות הברית איבדה את מעמדה כמתווכת הוגנת ולא תוכל עוד להוביל את התהליך המדיני בינם לבין ישראל, אלא כחלק מקבוצה של מדינות שתקבלנה זאת על עצמן. הם החריפו את הביקורת על ממשל טראמפ, ראו ברעיונות שהציע "מזימה" שנרקמה עם גורמים בימין הישראלי, והרבו להצביע על הזהות היהודית של הצוות שמינה לגיבוש התוכנית ולטעון שהיא חלק מתפיסת עולם שהחלה להירקם עוד בטרם נכנס אל הבית הלבן. דיוויד פרידמן, השגריר האמריקאי בישראל, נתפס בעיניהם כמקורב מאוד לציבור המתנחלים שזכויות הפלסטינים אינן עומדות בראש מעייניו.
 
בתגובה נקט ממשל טראמפ סדרה של צעדי ענישה שהחריפו את המתח בין שני הצדדים. הוא החל בקיצוץ חד בסיוע האמריקאי לרשות הפלסטינית, שהיה חלק נכבד מתקציבה השנתי, המשיך בקיצוץ הסיוע האמריקאי לאונר"א, שהיה החלק הארי מתקציבה השנתי של הסוכנות, ובכך החריף את הנטל הכלכלי על הרשות הפלסטינית ועל חיי היום־יום ברצועת עזה מוכת העוני, שרבים מתושביה מסתייעים במזון ובקצבאות שמחלקת אונר"א, והסתיים בסגירת השגרירות הפלסטינית בוושינגטון. צעדים אלו היו מלווים בהאשמת הפלסטינים בשימוש בכספי הסיוע למימון טרור ובאזהרות מפני תביעות משפטיות שתופננה אליהם. בתגובה ביקשו הפלסטינים שלא לקבל עוד כספי סיוע אמריקאים.
 
סוף עידן אוסלו
השיח הפלסטיני שהתפתח מאז התמקד בשאלת הצידוק להמשך קיומה של הרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית, וככל שהתבררו עוד פרטים מתוכנית המאה של טראמפ הייתה השאלה לאן הולכים מכאן נוקבת יותר. הודעת ראש הממשלה נתניהו על כוונתו לנצל את אופציית הסיפוח שניתנה לישראל על פי התוכנית בעת ההצבעה על כינון הממשלה ב־19 מאי הביאה להפסקת התיאום עם ישראל בכל התחומים, הביטחוני והאזרחי. ההערכה הפלסטינית שהגענו לסוף עידן התהליך המדיני כפי שהותווה מאז נחתמו הסכמי אוסלו הייתה דומיננטית, והעובדה שההתנגדות המזוינת של חמא"ס ושל ארגוני האופוזיציה לא שיפרה את המציאות בתוך רצועת עזה, ואף החריפה אותה, הגבירה את החיפוש אחר דרך חדשה. בלשון אחרת, המבוי שאליו הכניסה תוכנית טראמפ את הפלסטינים היה סתום מראשיתו, ולמעשה לא היה להם לאן לחזור. על פי ראייתם הרשות הייתה אמורה להיות שלב ראשון בדרך למדינה עצמאית, והתסריט שיבוא ממשל אמריקאי שישנה באורח קיצוני כל כך את כללי המשחק שהיו נהוגים עד כה לא עלה על דעת איש.
 
מצב זה חמור מפני שהוא גורם למתח בין הפלסטינים לבין עצמם, מגביר מאוד את הביקורת הפנימית על הרשות הפלסטינית, יוצר מתח בינה לבין מדינות ערביות רבות הנתונות ללחץ האמריקאי, ומביא לחורבן דה פקטו של קשרי הרשות עם ישראל. התוצאה היא שבריריות הולכת וגוברת של הרשות וסכנה ממשית להתמוטטותה.
 
בד בבד פתחה הרשות הפלסטינית במסע דיפלומטי רחב בכל המדינות, הגופים והמוסדות הבין־לאומיים כדי למנוע את פרסומה של עסקת המאה ולהתנגד לתוכנה אם תתפרסם. הבסיס שעליו נשען המסע הזה היה המחויבות של מדינות חשובות באיחוד האירופאי ובעולם הערבי לתהליך שהותווה באוסלו, הליווי שנתנו לו והתמיכה הכספית הרבה שתמכו בו מאז הוחל ביישומו, וכן מחויבותן העמוקה להחלטות הבין־לאומיות הנוגעות לסכסוך הישראלי–פלסטיני שעמדו בסתירה לרעיונות שעל בסיסן התגבשה תוכנית טראמפ. המסע הגביר את ההיסוס בקרב מקבלי ההחלטות הערבים, והם נמנעו מלהביע בפומבי מתמיכה בתוכנית. מדינות באירופה הזהירו את ממשל טראמפ מפני סטייה מהתוואי שנקבע בהסכמי אוסלו והתעלמות מזכויות הפלסטינים. הם קראו לטראמפ לחדש את הסיוע לפלסטינים והזהירו מפני אובדן מעמדה של ארצות הברית כמתווך וכמעצמה חשובה. בכך גרמו המדינות האלה לעיכוב מתמשך בפרסום התוכנית, שעל פי הבטחת טראמפ הייתה צפויה להתפרסם, כזכור, חצי שנה אחרי תחילת כהונתו.
 
כצפוי דחו הפלסטינים את התוכנית עוד בטרם פרסומה. הם ראו בה סיפוח הלכה למעשה של כל שטחי הגדה המערבית לישראל, משום שהיא מותירה בידי ישראל את השליטה על כל המרחב שבין הים לנהר, ובכלל זה על המקומות הקדושים בירושלים, באורח קבע או למשך שנים רבות, והמדינה הפלסטינית המוצעת בתוכנית קטנה מאוד בממדיה, הקמתה מותנית ברצונה הטוב של ישראל, והיא חסרה למעשה ממד ריבוני ממשי. מדינות ערב נמנעו מכל הבעה של תמיכה פומבית בתוכנית, והמדינות האירופיות, כמו צרפת, שתמכו בפרסומה, ביקשו שתהיה בסיס למשא ומתן ולא תוכנית למימוש.
 
תוכנית שנתפרה למידות ישראל
ישראל הייתה מעורבת בגיבוש התוכנית האמריקאית ונתנה לה את הסכמתה עוד בטרם פרסומה בינואר 2020. היא שאבה עידוד מהאהדה ומהתמיכה הבלתי מסויגות שהביעו ממשל טראמפ ושליחיו בה, בביטחונה ובעתידה. הרעיון שנשיא המעצמה הגדולה ביותר מכיר בריבונותה במקומות הקדושים, בחוקיות ההתנחלויות ותומך בישיבת קבע שלהן במרחבי הגדה המערבית עורר אצל רבים בציבור הישראלי התרגשות שהיה בה גם נופך דתי.
 
עם פרסום תוכנית טראמפ העלתה ישראל גם את רעיון הסיפוח של שטחי התנחלויות ושל שטחים באזור C, דווקא משום שהייתה מודעת לאי־ישימותה של התוכנית. ממשלת ישראל ביקשה לנצל עובדה זו כדי לקבע את מעמד ההתנחלויות, אולם האמריקאים, שהכירו בזכותה לספח, נרתעו מתמיכה במהלך כזה בשל היעדר הסכמה בין־לאומית מספקת לתוכנית ומחשש שמהלך כזה ישבש לחלוטין את יישום תוכניתם, אך הותירו את ההחלטה בידי ישראל. הלחץ הגובר מתוך ישראל, מהזירות הערבית והפלסטינית ומהזירה הבין־לאומית הוריד את הסיפוח מסדר היום.
 
עיתוי ההכרזה על נרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות בתמורה לביטול הסיפוח או דחייתו, מלמד על הצורך למנוע את הסיכון שהיה עלול הסיפוח ליצור בקביעת עובדות בשטח שתקשנה על כל משא ומתן עתידי, וכן על הצורך של ממשל טראמפ למצוא תמורה למבוי הסתום שאליו נקלעה עסקת המאה ערב הבחירות לנשיאות בנובמבר 2020. ההישג שבנרמול היחסים עשוי לחזק אותו בקרב ציבור בוחריו הפרו־ישראלי, וכן ליצור מקומות עבודה לאמריקאים, לנוכח האפשרויות שפותח ההסכם למכירת נשק אמריקאי מתקדם לאיחוד האמירויות.
 
עם כל היתרונות שהוא מעניק לישראל, נרמול היחסים עם איחוד האמירויות מבהיר, למעשה, שעליה להימנע מללכת שבי אחר תוכניות ורעיונות המאיינים את הנוכחות הפלסטינים, או יוצרים מצג שווא שהפלסטינים יכירו בפרדיגמה שהשתנתה ויקבלו על עצמם את תוכנית טראמפ. הקשר שבין נרמול היחסים לביטול הסיפוח מבהיר שהסוגיה הפלסטינית ממשיכה לעמוד על סדר היום הערבי גם אם איבדה הרבה מחשיבותה, ושישראל נדרשת להמשיך ולשלם במטבע טריטוריאלי על כל הסדר עם מדינות האזור.
מאמרים נוספים