מאמרים

מאמר
מוחמד בן זיאד עם טראמפ, ב-2017 (צילום ברשות נחלת הכלל, מתוך ויקימדיה)
19.08.2020

מיהי פדרציית האמירויות ומה היא עומדת להרוויח מהסכם עם ישראל

בעיני האמירויות, ההסכם הוא חלק מניסיון לשכנע את ישראל לזוז לכיוון של הסכם עם פלסטינים ולראיה עיכוב (או גניזת) הסיפוח; אלא שעמדה זו מתעלמת מניסיונן המר של מצרים וירדן. בנוסף, ההסכם מבטא את המעבר של הפדרציה הקטנה מכלכלת נפט לכלכלה מבוססת תיירות ומסחר. וכיצד יכולה איראן לטרפד אותו?
החדשות הטובות הן שעשוי להיחתם הסכם נורמליזציה עם פדרציה ערבית המורכבת משבע אמירויות שבטיות. פדרציית האמירויות הערביות המאוחדות (להלן, הפדרציה) היא אחת המדינות העשירות ביותר בעולם. אוכלוסייתה היא כ־1.4 מיליון אזרחים, ונוסף עליהם חיים בה כתשעה מיליון עובדים זרים. התל"ג של הפדרציה נאמד בכ־414 מיליארד דולר והתמ"ג – ב־43,000 דולר לנפש (על פי נתוני 2018). בראש הפדרציה עומדת משפחת אאל־נהיאן משבט בנו יאס, השולטת באמירות אבּו דאבּי כבר מסוף המאה ה־18. משפחת אאל־נהיאן וראשי שבט בנו יאס מחזיקים ברוב עמדות הכוח הפוליטיות, הצבאיות והכלכליות באבו דאבי. בראש הפדרציה עומד השיח' ח'ליפה בן זיאד, אולם בשל בריאותו הרופפת ממלא את מקומו אחיו למחצה ויורש העצר מוחמד בן זיאד.
 
הפדרציה היא אחד הכוחות המדיניים החשובים ביותר במרחב המזרח־תיכוני שלאחר הטלטלה האזורית. היא מעורבת בסכסוכים בסוריה, בתימן, בלוב ובמצור המתמשך על קטר. יחסיה עם איראן הם דואליים; מהצד האחד, היא פועלת בתיאום עם ערב הסעודית כדי לבלום את שאיפתה של איראן להגמוניה אזורית, אך מהצד השני מתרבים הדיווחים כי הפדרציה מאמנת ומממנת יחידות צבא של משטר אסד הפרו־איראני, בין היתר כדי לבלום את שאיפותיה של טורקיה בסוריה ובלוב. הפדרציה מקיימת דיאלוג פוליטי מתמיד עם איראן וגם יחסי סחר, המסתכמים בכמעט שני מיליארד דולר בשנה.
 
ההכרזה על חתימה אפשרית על הסכם נורמליזציה עם ישראל אינה מנותקת מהמדיניות האזורית המתעצמת של הפדרציה. הפדרציה מצטרפת לשורה ארוכה של מדינות במזרח התיכון ובעולם המאמינות כי יש ביכולתן לשכנע את ישראל והרשות הפלסטינית להגיע לפתרון מדיני מוסכם. מוחמד בן זאיד, מנהיגה האמיתי והאדריכל של מדיניותה האזורית של הפדרציה, טוען כי בעצם ההכרזה על נורמליזציה כבר השיג שלושה "הישגים פורצי דרך": הראשון, בלימת כוונותיה של ישראל להכיל את ריבונותה על כ־30% משטחי הגדה המערבית; השני, ישראל התחייבה להכין "מפת דרכים" להתנעת המשא ומתן עם הפלסטינים; השלישי – אשרור מחויבותה של ארצות הברית לפתרון שתי המדינות. בן זאיד מאמין כי אחת הסיבות לכישלון פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שלצד הערבי לא הייתה עד כה השפעה אמיתית על תהליכי קבלת ההחלטות בירושלים. בכך הוא מתעלם, או בוחר להתעלם, מהמעורבות ארוכת השנים של שתי מדינות בקונפליקט: מצרים וירדן. בהסכמי השלום איתן הייתה התייחסות משמעותית לסוגיה הפלסטינית ולדרכים לפתרונה. שתיהן גם מתנות נורמליזציה מלאה עם ישראל בהשגת פתרון שתי המדינות, אולם עד כה שתיהן כשלו. יכול להיות שמנהיג הפדרציה מאמין שיכולתו להציע פיתויים כלכליים משמעותיים בתקופה שבה הכלכלה הישראלית במשבר העמוק ביותר בתולדותיה תשנה את התמונה במקרה הזה.
 
מנקודת המבט של הפדרציה יש להסכם עם ישראל גם יתרונות כלכליים רבים. כלכלת הפדרציה הולכת ומשתנה מכלכלת נפט לכלכלה המבוססת על תחבורה, מסחר ותיירות, ונמלי ישראל (האוויריים והימיים) יכולים להיות לה נכס אסטרטגי. חברת התעופה של האמירויות, הנחשבת מהטובות ביותר בעולם, יכולה להתחרות בחברות תעופה מהעולם על הטסת מיליוני התיירים הישראלים, בעיקר למזרח הרחוק, אך לא רק אליו, ועל הבאת מאות אלפי תיירים מרחבי העולם המוסלמי למסגד אל־אקצא. חברות מסחריות בפדרציה יכולות להרוויח הון עצום במכירת טכנולוגיות ישראליות לעשרות מדינות שאינן מקיימות יחסים כלכליים עם ישראל; הפדרציה יכולה למכור חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק המפותחת בישראל ועוד.
 
עם זאת, יתרונותיה של ברית אסטרטגית צבאית בין שני הצדדים זוכים להערכת־יתר בשיח הפרשני. כוח ההרתעה של הפדרציה מול אויבות פוטנציאליות, כמו איראן, נובע בעיקרו מהנוכחות הצבאית המסיבית של הצי האמריקאי ושל חיל האוויר של ארצות הברית במפרץ הפרסי. ישראל אינה יכולה, גם אם רצתה, להיות אפילו תחליף חלקי להגנה האמריקאית על הפדרציה. כוחה הצבאי של הפדרציה מבוסס בעיקר על מערכות נשק אמריקאיות ובריטיות, ולכן טכנולוגיות צבאיות ישראליות ייתקלו במחסומים מהותיים, למעט אולי מערכות הגנה מפני טילים, כמו כיפת ברזל וחץ. ישראל תהסס מאוד למכור למדינה ערבית מערכות שהן אחת משכבות ההגנה היעילות ביותר שלה מפני טילים.  
 
לצד היתרונות האלה יש לא מעט מכשולים בדרך להשגת הסכם נורמליזציה, ולא פחות בשימורו, אם וכאשר ייחתם. ממשלה בראשותו של נתניהו תתקשה מאוד להתחייב למפת דרכים שבסיומה התחייבות להקמת מדינה פלסטינית בדרך כזאת או אחרת, ולשרוד פוליטית. האמירה ש"נתניהו למד לקח אחד מהקדנציה הקודמת: אל תאבד את הבייס הפוליטי שלך ובשום מחיר". תעמוד למבחן בהסכם עם הפדרציה. בישיבת הממשלה ב־16 באוגוסט 2020התעקש נתניהו להבהיר כי בניגוד להצהרת טראמפ ולדוברים מהפדרציה, ישראל אכן מתכוונת "לספח שטחים נרחבים ביהודה ושומרון". זו אינה הפעם הראשונה, וכנראה לא האחרונה, שנתניהו מפרש פרשנות הפוכה את מה שהתחייב עליו זה עתה.
 
הימין הדתי "אִתרג" עד כה את נתניהו כמעט בכל נושא: הקפאת הבנייה בהתנחלויות, סוגיית ירי הטילים הבלתי פוסק מעזה, העברת הכספים לחמאס, העברת סמכויות מהציונות הדתית ליהדות החרדית, פגיעה אנושה במפלגה שמייצגת אותם וכדומה. כל זאת תמורת הבטחה שמדינה פלסטינית לא תקום. ההסכם העתידי עם הפדרציה הכולל ויתור על החלת הריבונות בגדה המערבית והקמת מדינה פלסטינית כבר היה יותר מדי עבורם. דובר מועצת יש"ע טען כי טראמפ, קושניר ופרידמן הסירו את הריבונות מעל סדר היום והסכימו להקמתה של מדינה פלסטינית, ודוד אלחייני, יו"ר מועצת יש"ע וחבר בכיר בליכוד, האשים את נתניהו שהוליך שולל את תושבי בקעת הירדן. הצטרפות תומכי "ארץ ישראל השלמה" למחאות המתמשכות נגד נתניהו עלולות להקשיח את העמדה הישראלית במשא ומתן לניסוח הסיכום הסופי של הסכם הנורמליזציה. הקשחה כזאת עלולה להרתיע את הצד השני ולמוסס הסכם שעליו הצהירו אך עדיין לא חתמו. 
 
מבחינת הפדרציה "מפת דרכים" מוסכמת עם ישראל תהיה דומה ליוזמה הערבית יותר מל"עסקת המאה" של טראמפ ונתניהו. הפדרציה תתקשה להצדיק פתיחת שגרירות ישראלית באבו דאבי בלא התחייבות למפת הדרכים וצעדים למימושה. יכול להיות שצירוף מדינות מפרציות נוספות להסכם, כמו בחריין ועומאן, יקל את הלחץ האזורי על הפדרציה, אך גם יוסיף לחץ על ישראל להתחייב למימוש כל סעיפי ההסכם. דוברת משרד החוץ של הפדרציה, הינד אל־עוטיבה, הבהירה כי מדינתה מחויבת להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, לכיבוד כל ההחלטות הבין־לאומיות והערביות בנוגע לפלסטינים, וקינחה באמירה שהשגרירות שתפתח לא תהיה בירושלים.
 
מכשול נוסף הוא עוצמת התגובה האיראנית. הרמטכ"ל האיראני, מוחמד חוסיין בכרי, כבר איים כי איראן לא תסכים לנוכחות ישראלית במפרץ הפרסי. לאיראן יש היכולת לשבש את שיט המכליות מהפדרציה, לתקוף מתקני נפט, כמו שתקפה את מתקניה של ערב הסעודית, ולפגוע באינטרסים חיוניים של הפדרציה. איראן יכולה גם להשתמש בארגוני טרור הסרים למרותה, כמו המליציות השיעיות בסוריה והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה, כדי לגבות מישראל מחיר על ההסכם. עם זאת, לא סביר שאיראן תשתמש ביכולות אלו בגלוי בהקשר הזה.
 
הפלסטינים סבורים כי ההסכם הוא בגידה בסוגיה הפלסטינית, אולם סוגיה זו מטרידה כיום פחות את מנהיגי העולם הערבי, ובמידה מסוימת גם את אזרחיהם. כולם עסוקים בבעיות דוחקות הרבה יותר: מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי־חברתי העומד בפתח, מלחמות אזרחים, שחיתות וחוסר משילות ועוד. עם זאת, הפלסטינים צודקים: כל תוכנית שלום, "מפת דרכים", או "עסקה", שתנסה לקבוע את עתידם אגב התעלמות מהם ומהנהגתם נידונה מראש לכישלון. העבר הרחוק והקרוב הוכיח כי הצעות כלכליות נדיבות, בין אמריקאיות, בין ערביות, בין ישראליות (או שילוב של השלוש), שנועדו לקנות הסכמה של הפלסטינים לאוטונומיה מורחבת על שטח מצומצם, לא הועילו, ואין סיבה להאמין שההסכם הזה עם הפדרציה ישנה זאת.
 
בשנת 1931 אמר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית: "מבחינת היחסים שבין היהודים והערבים האווירה מלאה עדיין חומר מפוצץ, אשר כל יד בלתי אחראית ומופקרת תוכל להציתו". אף שחלפו כמעט תשעים שנה דבריו יפים גם להסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות.
מאמרים נוספים