מדוע החליטה הנהגת אש"ף בשנים 1992–1993 להיכנס לתהליך אוסלו אחרי מאבק מזוין ארוך שנים? בספרי "מדוע שלום?", שפורסם השנה בהוצאת רסלינג בדקתי באמצעות ניתוח היסטורי של הסכסוך הישראלי–פלסטיני ושל אש"ף, את התפתחות המניעים שהביאו את הארגון להחלטה הדרמטית הזאת.
החלטה של ארגון גרילה להצטרף לתהליך שלום מושפעת מנסיבות המעודדות כניסה למשא ומתן ומאינטרסים המתלווים לתהליך. הנסיבות האלה יכולות להיות הישרדות, חתירה ללגיטימציה, בשלות היסטורית, תמיכה חיצונית, התחזקות פוליטית ואמונה כי משא ומתן יביא להישגים גדולים יותר בהשוואה למאבק מזוין.
במקרה של אש"ף, הגורמים החשובים ביותר שהשפיעו על הכניסה למשא ומתן קשורים לכרסום במעמדו הפוליטי של הארגון ושל הנהגתו: הגלות בתוניס הרחוקה, תמיכתו של ערפאת בצדאם חוסין במלחמת המפרץ והתחזקות הנהגת הפנים בשטחים בעקבות האינתיפאדה הראשונה.
שורת מפלות התלוותה לגירוש הארגון מלבנון לתוניס: הקרבות במחנות הפליטים, המצור על טריפולי והפילוגים בפתח. הנהגת אש"ף הגיעה לתוניס לאחר שמרבית לוחמי הארגון התפזרו ברחבי המזרח התיכון, כוחו הצבאי והפוליטי נחלש והוא נחל כישלון חרוץ בהגנה על האוכלוסייה הפלסטינית במחנות הפליטים בלבנון. הריחוק הִקשה על שמירת קשר עם הפליטים הפלסטינים בלבנון ובסוריה, שהיו תשתית כוחו של אש"ף, וכן היקשה על המשך המאבק הצבאי בישראל. בפעם הראשונה בהיסטוריה שלו הורחק הארגון מהשטחים וממוקד הפעילות הצבאית והמדינית הערבית מול ישראל. התנופה שאפיינה את הנהגת הארגון בעבר אבדה.
תמיכתו הפומבית של יאסר ערפאת בצדאם חוסין התבררה כמשגה אסטרטגי חמור. היא התפרשה כהתגרות בארצות הברית ובמדינות הקואליציה, שכללה כמעט את כל המדינות הערביות. אש"ף צלל למשבר כלכלי חמור עקב עצירת המימון מסעודיה ומיתר מדינות המפרץ, והנהגתו התקשתה למצוא מקורות מימון חלופיים. רוב המדינות הערביות ניתקו את יחסיהן עם הארגון, וגם היחסים בין אש"ף לבין ארצות הברית נכנסו לקיפאון עמוק.
הרִיק הזה נוצל לעלייתה של מנהיגות מקומית בגדה המערבית ובעזה. בני דור הביניים של תומכי אש"ף, שחוללו את האינתיפאדה הראשונה, היו פרגמטיים. הם הכירו את עוצמתה של ישראל ושל צבאה מחיכוך יום־יומי וארוך שנים, והבינו שסיסמאות להשמדתה אינן מציאותיות. פייצל אל־חוסייני, סרי נוסייבה, חנאן עשראווי, זיאד אבו זיאד ואחרים תבעו את סיום הכיבוש כיעד מיידי, ואילו אש"ף נותר לחלוטין מחוץ למעגל האירועים, חסר השפעה ומעש.
הקמת המפקדה הלאומית המאוחדת ברמאללה הייתה הביטוי המובהק ביותר להתחזקותה של הנהגת הפנים בשטחים. זו החלה להפעיל לחץ על ההנהגה בתוניס לאמץ את סוף הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל כיעדים מדיניים. לצד זאת הקפידה הנהגת הפנים בכבודה של הנהגת החוץ, צייתה להנחיותיה ולא ניצלה את הפופולריות הגואה שלה כדי להחליף את ההנהגה הגולה. אש"ף ומנהיגו, יאסר ערפאת, היו ונותרו סמל לאומי חשוב. עם זאת, להנהגה בתוניס היה ברור כי נוצר מאזן כוחות חדש, והתעלמות מעמדותיה של הנהגת הפנים עלולה לעלות להנהגת החוץ באובדן הרלוונטיות שלה לעם הפלסטיני.
במובן זה שימשה הנהגת הפנים של אש"ף מתווכת בין ישראל לבין הנהגת החוץ של הארגון ופלטפורמה לקירוב עמדות ולכינונו של משא ומתן ישיר בין הצדדים. לכן אפשר להכתירה בתואר הגורם המרכזי והחשוב ביותר שהוביל לתהליך אוסלו, בהשוואה לכל הנסיבות שקדמו לתהליך ולמניעים שליוו אותו. זו המסקנה הבולטת, והבלתי צפויה ביותר, מהניתוח שאני מציע בספרי. בלעדי הנהגת הפנים לא היה נוצר חיבור בין הצדדים הנצים בישראל ובאש"ף, ותהליך אוסלו כנראה לא היה בא לעולם.
ד"ר שמעון כרמי הוא חוקר קונפליקטים של טרור ובניית שלום, מרצה במכללה האקדמית צפת וחוקר בכיר במרכז עלמא למחקר וחינוך. סיים שנים רבות של עשייה מודיעינית בשירות הביטחון הכללי, ובהן פעילות מודיעינית בשטחים הפלסטיניים.
