אקדמאים נודדים ביולי-אוגוסט. שנת הלימודים היא זכרון רחוק וצריך להתחבר שוב לתחושה שאקדמאים (במיוחד במדעי החברה והרוח) אולי אינם עשירים גדולים, אבל הם אזרחי העולם. אז נוסעים. פוגשים חברים ואנשים חדשים, שומעים הרצאות ומרגישים שיש שכר לעמלנו.
נוסעים. הכנס היה מצוין, כרגיל. קבוצה של אנשים שמתכנסת כבר כמה שנים באותו מקום בדרום מרכז אירופה ועוסקת בעניינים שמעניינים את החברים בה – דת, מדינה, זהות. כנסים כאלו, במיוחד אלה שיש בהם הרכב אנושי קבוע יחסית, מעודדים אינטימיות. מדברים בהם על ציפורי נפש, על הנושאים היקרים ללבו של כל משתתף. במקרה של חוקרי רוח וחברה, הענין המקצועי לעולם אינו רחוק מן הענין האישי. מצב הרוח הכללי הוא מצב רוח של פתיחות וכנות, ומכאן נובעות גם שיחות על סוגיות אישיות ועל דברים ברומו של עולם.
אחד מן המשתתפים הקבועים אתו שוחחתי בחטף בשנים קודמות התגלה כשותף לשיחות כאלו. כשנגמר הכנס הסתבר לשנינו שאנחנו טסים הביתה במסלול דומה. פניו היו מועדות ללונדון ואני כוונתי פעמיי לנתב"ג, אבל שנינו טסנו קודם לוינה שם היינו צריכים להמתין יחד ארבע שעות. עם הגיענו לשדה התעופה הודיע לי החבר שישמח אם אצטרף אליו בטרקלין העסקים. כששאלתי מאיפה זה בא, הוא שלף כרטיס אמריקן אקספרס שחור.
הכרטיס השחור (שקוראים לו גם כרטיס Centurion, ונגיד על זה מלה בהמשך) הוא הכרטיס הכי יוקרתי שמציעה חברת האשראי חובקת הגלובוס. אפשר לקבל אותו רק אם החברה מזמינה אותך, והוא מוצע לקבוצה מצומצמת מבין מחזיקי כרטיס הפלטינה של אמריקן אקספרס. מחזיקי הכרטיס מתוארים על ידי מחלקת השיווק של החברה כ-
super-affluent high net worth individuals on a continual quest for the best and most exclusive. They own companies and frequently travel. Exceptionally discerning and style-conscious, they live vicariously through themselves. Centurion members are global players who gain truly worldwide access to the inaccessible.
הכרטיס מקנה למחזיקים בו מגוון אדיר של פריבילגיות וחברויות במועדונים, שדרוגים שונים ומשונים, וגם כניסה לכל טרקליני העסקים בכמעט כל שדה תעופה בעולם. הם יכולים להביא איתם עד עשרה אורחים. מה נותר עוד לומר? נכנסתי.
אני אוהב שדות תעופה בדרך כלל. מצב המעבר הזה, הידיעה שאיש אינו יכול למצוא אותך כדי להטיל עליך משימות, כל אלו משחררים לי את המוח. אפשר להוסיף לזה את האחווה האינטימית לעתים עם עוד אלפי אנשים מכל רחבי העולם, כשכולם חולקים לאיזה זמן את הבועה הזו על האוכל הבלתי נחשק בעליל שלה וחנויותיה היקרות. השהיה הראשונה שלי בטרקלין העסקים גרמה לי לראות שדות תעופה באור חדש, מורכב יותר.
נקי ומואר בטרקלין, ויש המון צ'ופרים. יש אוכל חם וממתקים, וכריכים ומשקאות קלים מכל הסוגים, ויש אלכוהול משובח ויקר שזמין לכולם. הניקיון הוא האלמנט הבולט מכולם. זה אולי הדבר הראשון אליו שמים לב. אחר כך מסתבר שמוצבים שם דרך קבע אנשים שזה תפקידם. אבל כשנכנסים רואים קודם כל את הניקיון. וכשרואים את הניקיון מבינים בעצם כמה השדה שנמצא מחוץ לטרקלין מלוכלך. האטרקציה העיקרית בשדה תעופה היא המטוס שיקח אותך משם, ואולי גם החנויות הפטורות ממכס. אזורי הישיבה, בתי הקפה והשערים עצמם פונקציונליים ותו לא. הם גם מלוכלכים למדי. בכלל, שדות תעופה ומטוסים הם מקומות מלוכלכים. המוני אנשים סגורים יחד בצפיפות וללא אוורור נאות לא יכולים לשמור על הניקיון. מצד שני, אחדות הגורל הכפויה עם אלפי זרים מסיחה את הדעת מן הלכלוך. Trouble shared is trouble halved, כמאמר הפתגם.
אבל השוהה בטרקלין אינו זקוק לאחרים על מנת לחיות טוב דרכם. הוא, כמו שאומרים אנשי השיווק של אמריקן אקספרס, חי דרך עצמו. בעצם, זה משפט קצת יותר מורכב. They live vicariously through themselves. הם עצמם הדבר האמיתי, אבל הם גם התחליף הראוי (זו משמעות שם התואר vicarious). מי שמחזיק בכרטיס, ומי שנכנס לטרקלין, זוכה בגישה גלובאלית אל הבלתי ניתן לגישה. הוא עצמו ולא עצמו בעת ובעונה אחת. ואולי, ליתר דיוק, הוא עצמו, האדם הרגיל החי את חייו, אבל הוא גם יותר מאמיד, בעל שווי גבוה, שמחפש תמיד את הטוב ביותר. הוא global player. זו עמדה מבלבלת, להיות מי שאתה אבל גם לגלם ישות ערטילאית שאינה יודעת שובע כיוון שהיא מחפשת (ומקבלת) גישה אל הבלתי ניתן לגישה.
הניקיון עוזר לשמור על הלכידות הפנימית של יושבי הטרקלינים. בחוץ, בלכלוך, הזהויות השונות של הפלבאים נפרמות קצת בקצותיהם. הגבולות ביניהם מטשטשים. במהלך השעות שנגזר עליהם לבלות יחד, אין הבדל אמיתי בין משפחה עם ילדים צווחנים מבנגלדש ומשפחה עם ילדים צווחנים מנורבגיה. אנושיות בסיסית, כזו שתלויה פחות בהקשרים והבדלים, מרימה את ראשה ומקלה ולו במעט על תלאות הדרך. כולם מלוכלכים ועייפים, וכולם מביטים במי שיושב לידם ומרגישים עוד פן שנוסף להיותם אנשים. מי שיושב בטרקלין מנותק מן החוויה הזו.
את הנחמה שלו שואב היושב בטרקלין מן הפינוקים, שמפרידים בינו ובין היושבים בחוץ (הפינוקים, כמובן, כולם בחינם). אבל אולי יותר מכך הוא שואב נחמה מן הניקיון. שתי הזהויות הסותרות שלו, האיש וה- global player, מתקשות לעמוד בפיתוי של הפרימה והטשטוש כשהן בחוץ. מי שצריך "להחזיק פאסון" ללא הפסק, לחפש כל הזמן את הטוב והיקר ביותר, להיות הוא עצמו והתחליף הראוי ביותר לו עצמו, אדם כזה מתקשה עם האנושיות הגועשת של שערי ההמתנה והחנויות הפטורות ממכס. המלאות והגודש של שדה התעופה מאיימים כל הזמן על הפרדוקס המובנה אל תוך דמותו של מי שמבקש לגשת אל הבלתי ניתן לגישה. את היכולת להיות אדם והתחליף הטוב ביותר לאדם גם יחד אפשר וכדאי לשמר רק בתנאים סטריליים, במעבדה שהיא טרקלין העסקים.
