הסכם השלום עם ירדן: הממסד בעד, הימין נגד
המלך חוסין ורבין בעקבה, 26 באוקטובר 1994 (צילום: סער יעקב, לע"מ)
Below are share buttons

הסכם השלום עם ירדן: הממסד בעד, הימין נגד

יום השנה ה-23 להסכם השלום עם ירדן צוין בכנס שבו חגג הימין בישראל את התרחבות רעיון "ירדן היא פלסטין" בשורותיו. הממסד בישראל מנסה לגמד את התופעה ולהעלימה, אולם בכך הוא מתכחש למציאות ומעמיק את הסכנה

יום חמישי האחרון (26) היה יום השנה ה-23 לחתימת הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן. היום הזה צוין בשתי המדינות לא בקול ענות גבורה ולא בקול ענות חלושה, אלא בקול אפיסת כוחות.

היחסים בין ישראל לבין ירדן במישור הרשמי הולכים מחיל אל חיל בשנים האחרונות, למעט התנגשויות פומביות פה ושם בענייני מתחם הר הבית/אל-אקצא. אין לזלזל בכך, בהתחשב במתרחש בחלק ממדינות האזור מאז ה"אביב הערבי", וכמובן בהתחשב במתרחש בגדה המערבית ובעזה. אולם האביב הערבי הוא מלכתחילה הסיבה שאילצה את ישראל ואת ירדן להתקרב מחדש זו לזו. אדריכלי השלום משני הצדדים הבינו מראש כי השלום יכה שורש רק אם יצמח מעבר למסד האינטרסים האסטרטגיים שקשרו בין ישראל לבין ירדן עשרות שנים לפני כינון היחסים הרשמיים. להצלחת השלום בין הממשלות וכשלון השלום בין העמים אחראים שני הצדדים.

עבד אל-סלאם אל-מג'אלי, ראש המשלחת הירדנית לשיחות השלום וראש ממשלת ירדן באותה תקופה, הוא הדובר הרשמי הייצוגי ביותר של עידן השלום. מג'אלי נוהג להגן על הסכם השלום שעליו הוא חתום, אולם לא חסך את שבטו מישראל במרוצת שני העשורים האחרונים, לעתים באופן חריף מאוד. הוא אף עורר סערה ציבורית גדולה כאשר קידם את רעיון כינונה של קונפדרציה ירדנית-פלסטינית, במטרה לסכל את האפשרות שישראל תהפוך את ירדן ל"מולדת חלופית" לפלסטינים. רבים הזכירו לו כי הוא עצמו נימק את הסכם השלום בזמנו בטענה כי ירדן "קברה" בכך את סכנת המולדת החלופית.

אולם אם רוח התקופה עד לפני שנים ספורות הייתה ביקורת חסרת מעצורים על ישראל, כיום רוח התקופה היא גם ביקורת פנימית, וישראל איננה השטן הגדול או היחיד במזרח התיכון. בראיון שהעניק לערוץ הטלוויזיה אל-אורדון אל-יום ("ירדן היום") בשבוע שעבר נזף מג'אלי שוב ושוב במראיין, שקיווה לסחוט ממנו מילה אחת בגנות ישראל ובגנות ההסכם. ראש הממשלה לשעבר תבע מבן שיחו להיצמד לעובדות ולא לתעמולה ולקרוא את חוזה השלום לעומק, ובאופן כללי המליץ לתקשורת להחליף את השיח האלים והאמוציונאלי בשיח רציונאלי.

מג'אלי עמד איתן בפרץ: השלום עם ישראל הוא הישג מדיני ודיפלומטי כביר, משום שירדן הוכיחה כי היא מסוגלת לנהוג בצורה רציונלית ופרגמטית. הממלכה קנתה לעצמה מקום ומעמד בקהילה הבינלאומית בחתמה על חוזה רשמי שישראל מחויבת לו, וזו הערובה היחידה לכך שישראל לא תגרש את הפלסטינים באלימות לירדן. יתר על כן, טען מג'אלי, אף שבישראל שוררות מגמות מסוכנות ביחס לירדן, הן אינן מגיעות בהכרח מהממשלה ואף לא מחברי כנסת מכהנים.

לאזני המראיין המופתע שלל מג'אלי אחת לאחת את הטענות על פירות השלום, איכות המים המגיעים מישראל, בעיות הסביבה, הפיצויים לפליטים ושאלת הנורמליזציה. ההסכם כשל, הוא קבע, משום שהאופוזיציה בירדן הכשילה אותו בטענה המופרכת של "נורמליזציה", שמלכתחילה לא נכפתה על אף אחד. מעבר לכך, אלפי פליטים ירדנים ממוצא פלסטיני העדיפו לוותר על שיבה וקיבלו מישראל בחשאי פיצוי על אדמותיהם ורכושם, מתוקף הסכם השלום. הם לא פרסמו זאת מחשש שיוכרזו כ"בוגדים" ו"מנרמלים". בנקודה זו כמעט נשמטה לסתו של המראיין.

מג'אלי הוא בן 92 כיום, ואינו מוטרד עוד מתקינות ומרגישויות פוליטיות. דבריו אולי משקפים את הרוח הרווחת במסדרונות השלטון בירדן, אולם הבעיה ממילא לא נעוצה בשלטון אלא בציבור – הישראלי, לא פחות מהירדני. בשיח הציבורי הירדני, האירוע החם שציין את יום השנה להסכם השלום עם ישראל הוא המתנה שהעניקו ישראלים לירדן לרגל המאורע: כנס שנערך בישראל, שבוע קודם לכן, לקידום תכנית "ירדן היא פלסטין", בהשתתפות אנשי אקדמיה ופוליטיקאים ישראלים בהווה ובעבר ומספר אנשי אופוזיציה ירדנים שנויים במחלוקת.

עמדת הרשויות בישראל כלפי הרעיון ומקדמיו, והמידע הדל להפתיע שאפשר למצוא על הכנס באינטרנט, בעברית ובאנגלית, בגלישה מישראל ובגלישה מירדן, מאששים את תזת ה"שלום בין ממשלות". אולם את הסחף בימין הישראלי כלפי ירדן אי אפשר להכחיש עוד. עבור הימין הישראלי, לרבות המתון וה"פרגמטי", ירדן תהיה פלסטין, במוקדם או במאוחר. הירדנים מודעים לכך, בעוד הרשויות בישראל מנסות לטשטש את המתרחש, ובעיקר מתכחשות לכך שזו תוצאה אפשרית של הכשלת פתרון שתי המדינות. מצב העניינים הזה עלול להתפתח לכדי התנגשות אסטרטגית בין ישראל לבין ירדן.

דומה כי השמאל בישראל הוא היחיד שלא שם לב לכך שמיקום המסיבה השתנה. הרקורד של השמאל הציוני ביחס לירדן הוא בעייתי מלכתחילה, ועל רקע הרפיסות של השמאל הזה ביחס לפתרון שתי המדינות אין לצפות כי הישועה תגיע ממנו. השמאל הרדיקלי, מצדו, שוגה במחשבה כי האלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות חייבת להיות (קונ)פדרציה ישראלית-פלסטינית, מדינה דו-לאומית או מדינת כל אזרחיה, שבה המאבק בין שוחרי הדמוקרטיה לבין שוחרי היהדות יתמצה בשאלת שוויון הזכויות לפלסטינים.

אולם התכנית האמיתית של הימין פשוטה הרבה יותר: ריסוק שיטתי של הלאומיות הפלסטינית וסיפוח הגדה המערבית, כולה או חלקה, לישראל, על תושביה. אלה יהנו מזכויות אדם בישראל, אולם את זכויות האזרח שלהם הם ייאלצו לממש בירדן, "המדינה הפלסטינית האמיתית", על אפם ועל חמתם של הפלסטינים ושל הירדנים.

הרעיון הזה הוא החלום הרטוב האמיתי של הימין בישראל. התעלמות ממנו או העלמה שלו לא תסייע למאבק בו; היא רק תחזק אותו עד שיהיה מאוחר מדי.

יום חמישי האחרון (26) היה יום השנה ה-23 לחתימת הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן. היום הזה צוין בשתי המדינות לא בקול ענות גבורה ולא בקול ענות חלושה, אלא בקול אפיסת כוחות.

היחסים בין ישראל לבין ירדן במישור הרשמי הולכים מחיל אל חיל בשנים האחרונות, למעט התנגשויות פומביות פה ושם בענייני מתחם הר הבית/אל-אקצא. אין לזלזל בכך, בהתחשב במתרחש בחלק ממדינות האזור מאז ה"אביב הערבי", וכמובן בהתחשב במתרחש בגדה המערבית ובעזה. אולם האביב הערבי הוא מלכתחילה הסיבה שאילצה את ישראל ואת ירדן להתקרב מחדש זו לזו. אדריכלי השלום משני הצדדים הבינו מראש כי השלום יכה שורש רק אם יצמח מעבר למסד האינטרסים האסטרטגיים שקשרו בין ישראל לבין ירדן עשרות שנים לפני כינון היחסים הרשמיים. להצלחת השלום בין הממשלות וכשלון השלום בין העמים אחראים שני הצדדים.

עבד אל-סלאם אל-מג'אלי, ראש המשלחת הירדנית לשיחות השלום וראש ממשלת ירדן באותה תקופה, הוא הדובר הרשמי הייצוגי ביותר של עידן השלום. מג'אלי נוהג להגן על הסכם השלום שעליו הוא חתום, אולם לא חסך את שבטו מישראל במרוצת שני העשורים האחרונים, לעתים באופן חריף מאוד. הוא אף עורר סערה ציבורית גדולה כאשר קידם את רעיון כינונה של קונפדרציה ירדנית-פלסטינית, במטרה לסכל את האפשרות שישראל תהפוך את ירדן ל"מולדת חלופית" לפלסטינים. רבים הזכירו לו כי הוא עצמו נימק את הסכם השלום בזמנו בטענה כי ירדן "קברה" בכך את סכנת המולדת החלופית.

אולם אם רוח התקופה עד לפני שנים ספורות הייתה ביקורת חסרת מעצורים על ישראל, כיום רוח התקופה היא גם ביקורת פנימית, וישראל איננה השטן הגדול או היחיד במזרח התיכון. בראיון שהעניק לערוץ הטלוויזיה אל-אורדון אל-יום ("ירדן היום") בשבוע שעבר נזף מג'אלי שוב ושוב במראיין, שקיווה לסחוט ממנו מילה אחת בגנות ישראל ובגנות ההסכם. ראש הממשלה לשעבר תבע מבן שיחו להיצמד לעובדות ולא לתעמולה ולקרוא את חוזה השלום לעומק, ובאופן כללי המליץ לתקשורת להחליף את השיח האלים והאמוציונאלי בשיח רציונאלי.

מג'אלי עמד איתן בפרץ: השלום עם ישראל הוא הישג מדיני ודיפלומטי כביר, משום שירדן הוכיחה כי היא מסוגלת לנהוג בצורה רציונלית ופרגמטית. הממלכה קנתה לעצמה מקום ומעמד בקהילה הבינלאומית בחתמה על חוזה רשמי שישראל מחויבת לו, וזו הערובה היחידה לכך שישראל לא תגרש את הפלסטינים באלימות לירדן. יתר על כן, טען מג'אלי, אף שבישראל שוררות מגמות מסוכנות ביחס לירדן, הן אינן מגיעות בהכרח מהממשלה ואף לא מחברי כנסת מכהנים.

לאזני המראיין המופתע שלל מג'אלי אחת לאחת את הטענות על פירות השלום, איכות המים המגיעים מישראל, בעיות הסביבה, הפיצויים לפליטים ושאלת הנורמליזציה. ההסכם כשל, הוא קבע, משום שהאופוזיציה בירדן הכשילה אותו בטענה המופרכת של "נורמליזציה", שמלכתחילה לא נכפתה על אף אחד. מעבר לכך, אלפי פליטים ירדנים ממוצא פלסטיני העדיפו לוותר על שיבה וקיבלו מישראל בחשאי פיצוי על אדמותיהם ורכושם, מתוקף הסכם השלום. הם לא פרסמו זאת מחשש שיוכרזו כ"בוגדים" ו"מנרמלים". בנקודה זו כמעט נשמטה לסתו של המראיין.

מג'אלי הוא בן 92 כיום, ואינו מוטרד עוד מתקינות ומרגישויות פוליטיות. דבריו אולי משקפים את הרוח הרווחת במסדרונות השלטון בירדן, אולם הבעיה ממילא לא נעוצה בשלטון אלא בציבור – הישראלי, לא פחות מהירדני. בשיח הציבורי הירדני, האירוע החם שציין את יום השנה להסכם השלום עם ישראל הוא המתנה שהעניקו ישראלים לירדן לרגל המאורע: כנס שנערך בישראל, שבוע קודם לכן, לקידום תכנית "ירדן היא פלסטין", בהשתתפות אנשי אקדמיה ופוליטיקאים ישראלים בהווה ובעבר ומספר אנשי אופוזיציה ירדנים שנויים במחלוקת.

עמדת הרשויות בישראל כלפי הרעיון ומקדמיו, והמידע הדל להפתיע שאפשר למצוא על הכנס באינטרנט, בעברית ובאנגלית, בגלישה מישראל ובגלישה מירדן, מאששים את תזת ה"שלום בין ממשלות". אולם את הסחף בימין הישראלי כלפי ירדן אי אפשר להכחיש עוד. עבור הימין הישראלי, לרבות המתון וה"פרגמטי", ירדן תהיה פלסטין, במוקדם או במאוחר. הירדנים מודעים לכך, בעוד הרשויות בישראל מנסות לטשטש את המתרחש, ובעיקר מתכחשות לכך שזו תוצאה אפשרית של הכשלת פתרון שתי המדינות. מצב העניינים הזה עלול להתפתח לכדי התנגשות אסטרטגית בין ישראל לבין ירדן.

דומה כי השמאל בישראל הוא היחיד שלא שם לב לכך שמיקום המסיבה השתנה. הרקורד של השמאל הציוני ביחס לירדן הוא בעייתי מלכתחילה, ועל רקע הרפיסות של השמאל הזה ביחס לפתרון שתי המדינות אין לצפות כי הישועה תגיע ממנו. השמאל הרדיקלי, מצדו, שוגה במחשבה כי האלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות חייבת להיות (קונ)פדרציה ישראלית-פלסטינית, מדינה דו-לאומית או מדינת כל אזרחיה, שבה המאבק בין שוחרי הדמוקרטיה לבין שוחרי היהדות יתמצה בשאלת שוויון הזכויות לפלסטינים.

אולם התכנית האמיתית של הימין פשוטה הרבה יותר: ריסוק שיטתי של הלאומיות הפלסטינית וסיפוח הגדה המערבית, כולה או חלקה, לישראל, על תושביה. אלה יהנו מזכויות אדם בישראל, אולם את זכויות האזרח שלהם הם ייאלצו לממש בירדן, "המדינה הפלסטינית האמיתית", על אפם ועל חמתם של הפלסטינים ושל הירדנים.

הרעיון הזה הוא החלום הרטוב האמיתי של הימין בישראל. התעלמות ממנו או העלמה שלו לא תסייע למאבק בו; היא רק תחזק אותו עד שיהיה מאוחר מדי.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה