בחודשים האחרונים ניצבת הצמרת הטורקית בפני מפולת מדינית של ממש. במשך כעשור רקמה טורקיה תכניות לשיפור היחסים עם שכניה, ובשלב מסוים, לפני כשנתיים, אף הפכה את תכנית "אפס סכסוכים" לעיקרון המוביל במדיניות האזורית שלה. בשנתיים האחרונות, ובעיקר מאז החל האביב הערבי, התכנית הזאת קרסה לחלוטין וטורקיה שוב מסוכסכת כמעט עם כל שכנותיה.
מה שאולי חמור יותר – בחודשים האחרונים התעורר לחיים המרד הכורדי, שכמעט גווע כאשר טורקיה חטפה את מנהיגו, עבדוללה אוג'אלאן, לפני כעשר שנים. עשרות רבות של חיילים ושוטרים, ומספר קטן יותר של אזרחים טורקים, נהרגו ונפצעו בפעולות המחתרת מאז יוני. במקביל מחריפה גם הרטוריקה, וארדואן מאיים כמעט בגלוי בפלישה לצפון עיראק כדי לחסל את המחתרת. לגורמים מסוימים בממשלה הטורקית יש חלק בכישלון הזה. ניהול פזיז של היחסים עם העולם הערבי, טיפול לא זהיר במשבר הגז עם קפריסין, תכנון לקוי של הפשרת היחסים עם ארמניה, ביצוע רשלני של תהליך האינטגרציה של האוכלוסייה הכורדית – לכל אלה יש אחראים, ויש להניח שראש הממשלה, שהוא גם דוברה הקולני והרהוט ביותר, נושא בחלק גדול מן האחריות.
אולם לכל אורך התקופה מדברת הממשלה באנקרה בקול אחד. יותר מכך – אין אפילו שמועות עיתונאיות על ביקורת פנימית במסדרונות השלטון. בעוד שבישראל כל צעד של ראש הממשלה זוכה לביקורת הן בספסלים האחוריים של הליכוד והן מפי שרים בכירים בממשלה, בטורקיה יש דממה מוחלטת. בעוד שבישראל כל עיתונאי פוליטי בכיר מתחרה בעמיתיו מי יחשוף יותר מתחים בצמרת, בטורקיה הממשלה מציגה מחזה כמעט בלתי-אפשרי מנקודת ראותנו: חזית מאוחדת לגמרי, ודוממת.
הסיבות לכך הן בחלקן היסטוריות. לדמוקרטיה היהודית יש אופי של בית מדרש שהמחלוקת היא נשמת אפו (עד כדי כך שבטורקית משתמשים במונח havra gibi – "כמו חברה," תוך שימוש במילה העברית "חברה" שמשמעותה ישיבה או בית כנסת – כדי לציין מקום רועש ולא ממושמע). לעומת זאת המסורת הטורקית מציבה את הממשל כמשהו כמעט מקודש ומעל לשאר החברה, כסמל לריבונות ולנחישות הלאומית.
אולם מעבר לכך יש גם סיבות פרוזאיות יותר. האחת היא ההבנה במפלגת השלטון שארדואן הוא הנכס האלקטוראלי החשוב ביותר שלה בימים אלה. הרטוריקה המתלהבת והעממית, המצג של שיקול דעת לצד גאווה לאומית, השילוב בין מסורת למודרניות ובין דת לחילונות, ממוקדים בדמותו של האיש המחכך מרפקים עם אחמדינג'אד מימין ועם אובאמה משמאל, ומדבר עם כל אחד מהם בשפתו. הדמויות המשניות בצמרת, ובעיקר הנשיא עבדוללה גוּל, שר החוץ אחמט דאווּטאוֹלוּ וסגן ראש הממשלה בּוּלֶנט אֶרינְץ', מבינים שהם חייבים לו את קיומם הפוליטי ואת המשך שליטתם במדינה.
אולם החסם החשוב יותר בימים אלה בפני זליגת הרכילות הפנים-שלטונית שתעיד על מתח פנימי הוא דווקא התקשורת עצמה. כשם שהצליח לדכא את שאיפותיו של הצבא לשלוט בפוליטיקה, וכשם שהצליח לכפוף את מערכת המשפט לרצונו, פעל ארדואן במרץ בשנים האחרונות לסמן גבולות ברורים לתקשורת. עיתונאים שנחשדו בתמיכה בצבא הוכנסו לכלא בהאשמות של שותפות בקנוניות. בעלי עיתונים ורשתות טלוויזיה ביקורתיים מדי זכו לביקור מפתיע של גובי מס הכנסה שהטילו עליהם שומות ענק וסיכנו את המשך קיומם. חלקם אכן נאלצו לפרוש ואחרים הגיעו להבנות שקטות עם השלטון והבטיחו להישאר בתוך הגבולות שהותוו להם. ביקורת אמיצה וקשה על השלטון אפשר למצוא היום רק בשוליים. התקשורת המרכזית נאלמה דום, ובעיני הציבור הטורקי והבינלאומי אין מחלוקת במסדרונות השלטון: הקול היחיד הנשמע בסמכותיות וברהיטות הוא קולו של ראש הממשלה ארדואן.
