ההסברים שסיפקו לאחרונה דוברים בכירים של חמאס, ובהם ע'אזי חמד וח'ליל אל־חיה, הסירו במידה רבה את הערפל בקרב רבים בקהילייה האקדמית והמודיעינית באשר למטרות של המתקפה על ישראל ושל מעשי הזוועה שהתלוו אליה כלפי אזרחים ישראלים. זאת משום שמאפייניה של מתקפה זו נתפסו בעיני מומחים זרים כמהלך התאבדותי, שלא יותיר לישראל ברירה אלא לפעול לחיסולה הגמור של חמאס כארגון צבאי וכמוסד שלטוני ברצועת עזה.
יותר ויותר מסתבר שההיגיון שהנחה את חמאס היה שבירה של מגמת ההשלמה מצד העולם הערבי עם ישראל, תוך הזנחת הבעיה הפלסטינית והשארתה לחסדיה של מדינת ישראל, מגמה ששיאה במגעים להכרה סעודית בישראל. עם כל ההבדלים, זהו ההיגיון שהביא קבוצה של פלסטינים להקים את פתח ב־1959 במטרה לשבור את הקיפאון המדיני בהקשר לבעיה הפלסטינית ולכפות על מדינות ערב מלחמה נגד ישראל באמצעות מלחמת גרילה של קבוצת "חלוץ מהפכני" על פי המודל של תנועות גרילה אחרות שפעלו באותן שנים לשחרור לאומי באלג'יריה, בקובה, בווייטנאם. היה זה גם ההיגיון מאחורי החלטת סאדאת לפתוח במלחמה ב־1973 – חרף ההכרה באי־יכולתו של הצבא המצרי לכבוש מחדש את סיני – במטרה לשבור את הקיפאון המדיני ולהניע את המערכת הבין־לאומית לחדש את המאמצים הדיפלומטיים להחזרת השטחים שכבשה ישראל במלחמת 1967.
אבל בשונה מיוזמות אלו, אופי המלחמה שכפה חמאס על ישראל, קרי הרס שיטתי של תשתיות צבאיות, שבגין מיקומן וסמיכותן למרקם האנושי של תושבי הרצועה, הוא כרוך בפינוי מסיבי של אזורי מגורים ובהנעת אוכלוסיותיהם לדרום הרצועה ובהרס של מערכות חיים שלמות, של שכונות מגורים ושל בנייני ציבור. ואכן, ממראות האדמה החרושה עקבות של טנקים ושל בולדוזרים ישראליים בצפון רצועת עזה, ניתן להתרשם כי ככל שיתאפשר לצה"ל להמשיך ולפעול, לא תישאר שם אבן על אבן במקומה עד שהנהגת חמאס, מפקדותיו ומחסני הנשק שלו יושמדו פיזית.
להיכן ילכו אלה שנאלצו לעזוב את בתיהם באזור הצפוני, ובכלל זה תושבי העיר עזה, לאחר שהמלחמה תסתיים/תיפסק? עד כמה שהדבר נשמע הזוי, דומה שלאיש בממשלה או במערכת הביטחון אין מושג, או עניין, איך תיראה מציאות החיים ברצועה על יותר משני מיליון תושביה לאחר המלחמה: מי יהיה הגורם השלטוני שיבוא במקום חמאס ומהיכן ישאב את סמכותו? מי יממן וינהל את פעולות השיקום של שכונות מגורים ושל רובעים שנהרסו עד היסוד, ושבנייתם מחדש תזדקק למימון בין־לאומי עצום שקשה לראות מהיכן יגיע?
יותר ויותר מסתבר שההיגיון שהנחה את חמאס היה שבירה של מגמת ההשלמה מצד העולם הערבי עם ישראל, תוך הזנחת הבעיה הפלסטינית והשארתה לחסדיה של מדינת ישראל, מגמה ששיאה במגעים להכרה סעודית בישראל
ספק אם מישהו נותן את הדעת על כל אלה, דבר שמתסכל מאוד את הממשל האמריקאי, שלמד משהו מהכישלון הנורא שנחל בעיראק. גם שם לא חשבו מראש על "היום שאחרי". לאחר "הניצחון", שהיה צפוי, עשה הממשל הזמני האמריקאי את טעות חייו כשפיזר את מפלגת הבעת' השלטת ואת הצבא, ובכך יצר חלל שאותו מילאו עד מהרה מיליציות שיעיות וסוניות ג'יהאדיסטיות שהמשותף היחיד לכולן היה עוינות ואלימות שהופנו נגד כוחות הכיבוש הזר. על רקע זה הזהיר הגנרל פטראוס לאחרונה את ישראל מחזרה על הטעויות שעשתה ארה"ב בעיראק (וגם באפגניסטן).
קברניטי ישראל מעולם לא הצטיינו בתכנון מדיני-אסטרטגי, וזה נכון גם לגבי הצבא במהלך הנוכחי ברצועה. "נעשה ואחר כך נחשוב" הוא מאפיין כמעט מיתי בהתנהלות של מקבלי החלטות בישראל וליבת האתוס של המעשה הציוני. גישה זו הונחלה לדורות של מפקדי שדה בצה"ל שחונכו להעריך את האלתור על פני התכנון, כי ממילא הכול משתבש, ועל כן יש לגלות גמישות בחשיבה ולפעול לאור התנאים המשתנים. כך לא הקדישה ממשלת האחדות הלאומית בראשות לוי אשכול מחשבה יתרה לפני ההחלטה על סיפוח העיר העתיקה וביטול העירייה הירדנית של מזרח העיר; כך באשר לסיפוח של עשרות כפרים ממזרח ומצפון לירושלים, שעם הזמן הובן עד כמה היה הדבר מיותר כשאלה הפכו לעול על צווארה של ישראל, וכך בהתייחס להקמת היישובים בשטחים (כולל בסיני).
אבל מתברר שלא אלמן ישראל. משרד המודיעין הפיק מסמך מדיניות ובו הצעה להעביר את אוכלוסיית הרצועה – כולה או חלקה – לסיני, כאילו מדובר בשטח הפקר ולא בשטח ריבוני מצרי. איש לא טרח לבדוק מה עמדתה של מצרים בעניין זה, ומשעה שדבר קיומו של המסמך הודלף, הגיבה קהיר בלאו חד־משמעי תוך אזהרה שניסיון להגשים מהלך כזה עלול לגרור מלחמה. בדומה לכך, בחוגי ימין אחרים יש מחשבות על גירוש או על העברת אוכלוסין לירדן, למרבה החרדה של שליטי הממלכה. כך או כך, המבוי הסתום באשר לעתיד הרצועה עלול לחבל בהסכמי השלום של ישראל עם שתי מדינות אלו.
גם הרעיונות הנידונים בימים אלה ברמה הדיפלומטית הבין־לאומית – הצבת כוח בין־לאומי בשטח הרצועה לזמן מוגבל לאחר המלחמה ו/או החזרת האזור לשליטת הרשות הפלסטינית – הסיכוי למימושם נמוך. המחשבה על הצבת כוח בין־לאומי ברצועה חייבת להביא בחשבון את המציאות הקשה שעימה יהיה על כוח כזה להתמודד, בהנחה שתתאפשר הקמתו. הניסיון ההיסטורי של התערבות בין־לאומית והצבת כוחות במדינות הנתונות בסכסוך פנימי מלמד שהדבר מצריך נוכחות צבאית ממושכת, השקעה כספית כבדה, מתחים ומשברים בין כוחות ממדינות שונות ובינם לבין האוכלוסייה המקומית, שמנעו בסופו של דבר את השגת המטרה. המציאות בערים ההרוסות בגרמניה עם כניעתה בסוף מלחמת העולם השנייה היא אולי הקרובה ביותר למצב שישרור ברצועה עם סיום הלחימה, בהבדל מהותי אחד: הרצועה מוקפת מדינות בעלות מטרות שונות ואף מנוגדות באשר לעתידה. אלה צפויות לבחוש בענייניה הפנימיים ולעודד קבוצות אלימות לפעול נגד ישראל, שלא תהסס להגיב ביד קשה על כל התגרות בריבונותה.
ובאשר להעמדת הרצועה תחת מרות הרשות הפלסטינית, זו אכן האופציה המתבקשת לאור גירושה משטח זה על ידי חמאס ב־2005, שמנהיג הרשות מחמוד עבאס כינה "הפיכה צבאית". אולם ספק אם לאור חולשתה המוסדית הכרונית – מלפני 2005 ומאז גם בשטח הגדה המערבית – תוכל הרשות לשלוט בשטח, במיוחד לנוכח בעיות חסרות תקדים בהיקפן שעימן תיאלץ להתמודד. מדובר בצורך לבנות מהיסוד מערכות תשתית, שירותים, מגורים, כלכלה וביטחון, אתגרים שהרשות הפלסטינית מעולם לא הפגינה בהם יכולת מינימלית של תכנון וביצוע, גם בתנאים נוחים הרבה יותר. לבד מסירובה לשוב לעזה על גבי טנקים ישראליים – להבדיל מקבלת הרצועה מידי כוח בין־לאומי – ספק אם ההנהגה בראשות מחמוד עבאס תהיה מוכנה לקחת על עצמה משימה כפוית טובה כזו ללא התחייבות ישראלית להסדר מדיני, ולו גם חלקי, עם אש"ף. בפגישה עם מזכיר המדינה בלינקן ימים אחדים לאחר תחילת המתקפה הקרקעית של צה"ל ברצועה, הביע עבאס נכונות להשיב את שלטון הרשות הפלסטינית לעזה בתנאי שישראל תצא ממרבית שטח הגדה המערבית וממזרח ירושלים. גם אם יסתפק בהרבה פחות מכך, ספק אם בעתיד הנראה לעין תהיה בישראל ממשלה שתסכים לשלם מחיר טריטוריאלי עבור נכונותה של הרשות הפלסטינית למלא את החלל השלטוני ברצועת עזה לאחר מיגור חמאס.
המתקפה הנפשעת של חמאס על ישראל והתגובה ההכרחית על כך מצד ישראל, יצרו ביחד משבר אזורי ובין־לאומי, ללא ספק המסוכן ביותר בתולדות מדינת ישראל, בשעה שהיא נתונה גם במשבר פנימי חמור עם ראש ממשלה שאיבד את אמון הציבור וטרוד "ביום שאחרי" האישי שלו. מעל הכול, המשבר הזה מחזיר את ישראל באחת לבעיות היסוד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולפתיחתו מחדש של התהליך הלא־גמור שהחל בחתימת "מסמך העקרונות" בין ממשלת רבין לערפאת בספטמבר 1993 ומעולם לא הגיע אף ליעדיו המינימליים – אוטונומיה מלאה לפלסטינים ברוב שטח הגדה המערבית וברצועת עזה. אבל נראה שזהו ההקשר היחיד שבו תהיה הקהילייה הבין־לאומית מוכנה להתגייס כלכלית ומדינית כדי לסייע בשיקום הרצועה ובהחזרת החיים בה למצב נסבל.
אברהם סלע הוא פרופסור אמריטוס במחלקה ליחסים בין־לאומיים ועמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית.
