תעשיית התעמולה של בן־דרור ימיני
בן דרור ימיני (תמונה: צילום מסך מיוטיוב)
Below are share buttons

תעשיית התעמולה של בן־דרור ימיני

אם וכאשר תינתן תשומת לב לספר "תעשיית השקרים" של בן דרור ימיני מצד חוקרים ביקורתיים, הוא יספק תחמושת ניכרת למי שרואים בישראל לא יותר ממשטר גזעני המבוסס על אפרטהייד ועל קולוניאליזם. לא בכדי: טיעוניו התועמלניים של ימיני נראים כלקוחים היישר מהארכיון הקולוניאלי

באוקטובר 1989 פרסמה אן־מארי קריק, מרצה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטת דרום־אפריקה, את המאמר "אל תפלו את דרום־אפריקה לרעה". הפרת זכויות אדם, כתבה קריק, היא הנורמה ב־42 מדינות אפריקה הנשלטות בידי שחורים, ולמרות זאת, הזרקור הבין־לאומי נשאר על דרום־אפריקה. נכון, הודתה קריק, יש דברים בעייתיים מבחינה מוסרית בדרום־אפריקה, אבל מי שמבקשים להפוך אותה לסמל של משטר גזעני, במיוחד בעיני ליברלים לבנים בעלי כוונות טובות, מגזימים ומעוותים את העובדות.
 
ראשית, טענה קריק, בניגוד לאמונה הפופולרית, הלבנים לא לקחו את הארץ מהשחורים. כשההולנדים התיישבו בה הם מצאו ארץ שוממה וריקה כמעט מתושבים, ועם מתיישבים לבנים אחרים הם הפריחו אותה. שנית, בניגוד למיתוס המקובל, הלבנים לא גירשו את השחורים מאדמתם: השחורים עזבו אותה בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות. שלישית, בניגוד לטענות על דיכוי השחורים בדרום־אפריקה, למעשה, הם נהנים מרמת החיים מהגבוהות ביותר באפריקה, ממערכת בריאות מהטובות ביבשת, מתמותת תינוקות הנמוכה ביותר, מתוחלת החיים הגבוהה ביותר, מרמת חינוך מהטובות ביותר ומרמת ההכנסה הגבוהה ביותר באפריקה. שלא כמו דרום־אפריקה, הוסיפה קריק, מרבית המדינות האלה הן דיקטטוריות ומושחתות.
 
מדוע אפוא שאלה קירק, מגנים את דרום־אפריקה גינויים חמורים כל כך, ומחילים סטנדרטים אחרים לחלוטין על מדינות אפריקה השחורה? האם צורה אחת של דיכוי מקובלת יותר מאחרת? אולי כפל הסטנדרטים נובע מתחושת האשמה על דיכוי השחורים בתוך המערב עצמו (כגון בארצות הברית)? או שמא מצפים ממדינה הנשלטת בידי לבנים שתהיה מוסרית יותר ממדינה הנשלטת בידי שחורים? הביטו בעובדות באפריקה, סיכמה קירק, האם אלו הם ה"חירות", ה"דמוקרטיה" וה"חיים הטובים יותר" שיש למשטר של "אדם אחד=קול אחד" (כלומר מתן זכות הצבעה שווה לשחורים ולבנים) להציע לאזרחי דרום־אפריקה?
 
נדמה שאין טיעון מסורתי אחד של משטרים קולוניאליים שקריק לא הצליחה לכלול במאמר שלה – מהפרחת השממה, דרך השיפור בתנאי החיים של הילידים, ועד הרעיון שאם הילידים היו שולטים בעצמם מצבם היה גרוע הרבה יותר. בכל הטיעונים האלה ישנם חצאי ורבעי אמיתות, לצד עיוותים של המציאות ההיסטורית, וגם הנחות גזעניות על עליונותו התרבותית והמוסרית של המתיישב הקולוניאלי. מעטים ממי שההיסטוריה של הקולוניאליזם מוכרת להם יכולים לקרוא טיעונים מסוג זה בלי להתקשות להאמין שנשים ואנשים מיושבים בדעתם סוברים שהם מצדיקים את שלטון האפרטהייד בדרום־אפריקה, או כל שלטון קולוניאלי וגזעני אחר.
 
ספרו של בן־דרור ימיני, תעשיית השקרים, חוזר על כל אחד ואחד מהטיעונים האלה בהרחבה יתרה, כדי לספק הצדקות למדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים בעבר ובהווה. למעשה, תעשיית השקרים אינו אלא מנה מרוכזת של "ההסברה" הישראלית הרשמית, ולכן כל עוד התפרסם רק בעברית היה צפוי לשכנע את המשוכנעים, כלומר את רוב אזרחי ישראל היהודים, הניזונים מהסברה זו כבר מבית הספר היסודי, אם לא מוקדם יותר. לפני כשלוש שנים תורגם הספר לאנגלית. ככל שהצלחתי למצוא, עדיין לא התפרסמו סקירות ביקורת רציניות על הספר, בוודאי אם אין מביאים בחשבון סקירות של חוקרים שאינם עוסקים בסכסוך ונוטים מראש לדעותיו של ימיני. אפשר לשער שאם וכאשר תינתן תשומת לב לספר מצד חוקרים הבקיאים בתולדות הסכסוך או בתולדות הקולוניאליזם, הוא יספק תחמושת ניכרת למי שרואים בישראל לא יותר ממשטר גזעני המבוסס על אפרטהייד ועל קולוניאליזם, היות שטיעוניו של ימיני נראים כלקוחים היישר מהארכיון הקולוניאלי. במקום אחר הצעתי סקירת ביקורת נרחבת על הספר, כאן אבקש להציע רק כמה דוגמאות לאופי התעמולתי של תעשיית השקרים.
 
"העם הפלסטיני התנגד לחלוקה"
חלק ניכר מספרו של ימיני עוסק בנכבה, כלומר בבריחתם ובגירושם של כ־750 אלף פלסטינים את שטחי הארץ בין 1947 ל־1949. ימיני מודה שהיו מקרים של גירוש ומעשי טבח שהבריחו רבים מהפלסטינים, אך את האחריות העיקרית לפליטות הפלסטינית הוא מטיל על הפלסטינים, על מדינות ערב ועל הקהילה הבין־לאומית. ראשית, ימיני חוזר על הטיעון הישראלי המוכר שהמלחמה כולה, והנכבה בתוכה, היו תוצאה של דחיית הערבים את תוכנית החלוקה, ולכן הן אשמתם: "היו אלה כל מדינות ערב והפלסטינים, שהתנגדו לתכנית החלוקה של האו"ם" (עמ' 54).
 
לפני שנים לא מעטות, עוד לפני שהתפרסם הספר, יצא לי לפגוש את ימיני ולשוחח איתו על הנושא. שאלתי אותו כמה מהפלסטינים עצמם, להבדיל מהמנהיגות הפלסטינית, התנגדו לתוכנית החלוקה התנגדות אקטיבית והשתתפו בלחימה נגד יהודים. מעטים, הוא הודה. מדובר בעובדה מוכרת, אבל בדיון הביקורתי בנכבה היא מוזכרת רק מעט: רק אלפים ספורים מקרב הפלסטינים השתתפו בלחימה נגד היישוב העברי בארץ ישראל בעקבות תוכנית החלוקה. החברה הפלסטינית הייתה מותשת ומצולקת מהמרד של 1936–1939, והרוב המכריע של הפלסטינים, גם אם ראו בתוכנית החלוקה עוול, בחרו שלא להתנגד לה בכוח. עובדה זו חשובה לכל דיון בסוגיית הנכבה ובאחריות לה, אך ימיני בחר, ועדיין בוחר, בספרו ובמאמריו הרבים, שלא להזכיר אותה, ולראות בפלסטינים קולקטיב חסר פנים שגירושם או מניעת חזרתם לבתיהם היו מוצדקים בגלל מדיניות מנהיגיהם ומנהיגי מדינות ערב, ובלי קשר להתנהגותם שלהם.  
 
"הייתה תמיכה בין־לאומית רחבה בטרנספר"
טיעון אחר שימיני מדגיש הוא שבתקופה ההיא הייתה תמיכה בין־לאומית רחבה בטרנספר, והוא נחשב פתרון לגיטימי לקונפליקטים אתניים בתוך מדינות. בתיאורו של ימיני, "הקהילה הבינלאומית תמכה בטרנספר. בית הדין לצדק נתן הצדקות לטרנספר. כמעט כל מנהיגי מדינות ערב אימצו, במידה כזו או אחרת, את רעיון הטרנספר […] על הרקע הזה, ההפתעה היחידה מצויה בעובדה שדווקא בתנועה הציונית, התמיכה בטרנספר הייתה המצומצמת ביותר" (עמ' 53). למעשה, התמיכה הרחבה בטרנספר בתנועה הציונית תועדה בהרחבה במחקרים היסטוריים, כגון אלו של בני מוריס ונור מסלחה, אך נניח לזה. מעניין יותר הוא הטיעון שהייתה תמיכה בין־לאומית בטרנספרים מסוג זה. אכן, יש בטענה זו גרעין של אמת: כפי שמראה ימיני באמצעות דוגמאות רבות, באותן השנים היו טיהורים אתניים עקובים מדם של קבוצות אתניות רבות באירופה ומחוצה לה, ולעיתים קרובות הם נעשו בתמיכת מנהיגים ואליטות ברחבי העולם, גם בעולם המערבי. האם מעובדות אלו אפשר להסיק ש"הקהילה הבין־לאומית" תמכה בטרנספר של הפלסטינים? אם כך, קשה להבין מדוע עשתה מדינת ישראל מאמצים רבים כל כך להסתיר את מעשי הגירוש של פלסטינים וטענה שהגורם לבריחתם של הפלסטינים היו הוראות שנתנו להם, לכאורה, המנהיגים הערבים לעזוב את בתיהם כדי לפנות מקום לצבאות הערביים הפולשים שיחריבו את היישוב היהודי, במקום פשוט להכריז שהיה זה יישום של הפתרון שהיה מקובל כל כך, לכאורה.
 

תעשיית התעמולה של בן־דרור ימיני
פליטים פלסטינים ב-48' בדרכם מהגליל (צילום מתוך ויקימדיה)

אפשר גם לתהות מדוע טרחה "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" של האו"ם ב־1948 לקבוע כי "לכל אדם הזכות לעזוב כל מדינה, כולל מדינתו שלו, ולחזור למדינתו", אם הפתרון של טרנספר נחשב לגיטימי כל כך; ומדוע כתבו משקיפים, כגון הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט, על גירושם ומניעת חזרתם של הפליטים הפלסטינים כי "ליברלים בכל הארצות נחרדו מן האכזריות והזלזול המתנשא בשיקולים אנושיים מצד ממשלה שנציגיה, שנה אחת בלבד קודם לכן, שטחו את עניינם בהתבסס אך ורק על שיקולים הומניטריים".
 
"רק אצל הפלסטינים הצאצאים נחשבים פליטים"
דוגמה נוספת היא קביעתו של ימיני כי "בניגוד לכל עשרות המיליונים שהפכו לפליטים, רק אצל הפלסטינים גם הצאצאים נחשבים לפליטים" (עמ' 43). אפשר לצפות מעיתונאי הכותב הרבה כל כך בנושא שידע שלמעשה ההכרה בצאצאי פליטים כפליטים היא המדיניות הרשמית של נציבות הפליטים של האו"ם במצבים של פליטות מתמשכת, וכי הנציבות מכירה גם בצאצאים של אפגנים, בהוטאנים, בורמזים, סומלים וטיבטים כפליטים. בפקיסטן, למשל, יש כמיליון וחצי פליטים אפגנים, שכ־75% מהם הם דור שני ושלישי לפליטות.
 
"הפלסטינים השתדרגו תחת שלטון ישראל"
דיונו של ימיני במצב הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי דומה באופיו. "תחת שלטון ישראל", הוא קובע, "זכו הפלסטינים לזינוק ארוך ומדהים, וכנראה חסר תקדים, בכל פרמטר אנושי" (עמ' 156). ימיני ממשיך ומביא נתונים על העלייה בתוחלת החיים של הפלסטינים בשטחים, ברמת הבריאות, החינוך, על הירידה בתמותת תינוקות וכיוצא בזה. כפי שאפשר לראות בדוגמה של דרום־אפריקה, זהו טיעון קבוע של משטרי כיבוש קולוניאלים. אפשר לשאול אם הזכות לחירות, לחופש תנועה, לחופש ממאסר שרירותי, לשלטון עצמי וכיוצא באלו אינן "פרמטרים אנושיים" שיש להתחשב בהם, אך נניח לכך ונישאר בדיון הכלכלי ובהשלכותיו.
 
גם כאן, בטיעונו של ימיני יש גרעין של אמת: מוסכם שרמת החיים של הפלסטינים עלתה במהלך שנות הכיבוש הישראלי, במיוחד בשל המפגש עם הכלכלה הישראלית המפותחת הרבה יותר ובשל עבודתם בישראל עד האינתיפאדה הראשונה. אך דיון הגון בהשפעת הכיבוש הישראלי על הכלכלה הפלסטינית היה מוסיף כי ישראל מנעה במכוון פיתוח כלכלי בשטחים – בין השאר, כדי שעסקים פלסטיניים לא יתחרו בעסקים ישראלים – והשאירה את הכלכלה הפלסטינית ב"רמה נמוכה באופן יוצא דופן של תיעוש", של תשתיות ושל שירותים ציבוריים, כפי שקבע דו"ח של הבנק העולמי ב־1993. ב־2013 העריך הבנק העולמי שהכלכלה הפלסטינית הייתה יכולה לצמוח בעוד כשליש בלא השליטה הישראלית על שטחי C. דו"ח דומה של האו"ם מ־2016 העריך כי הכלכלה הפלסטינית הייתה יכולה להיות כפולה בגודלה בלא הכיבוש הישראלי. ב־2017 ציין דו"ח נוסף כי עד 1967 הייתה הכלכלה בגדה "בת קיימא ומשגשגת" במונחים יחסיים, עם "ייצור משמעותי שקיים אוכלוסיה צומחת של מיליון איש", אולם מאז "היא נהפכה, למרבה הצער, לאזור על סף התמוטטות כלכלית והומניטרית".
 
דוגמאות אלו מראות כיצד עושה ימיני בספרו ובמאמריו בדיוק מה שהוא מאשים בו את מבקרי ישראל: עיוות בוטה של העבר וההווה של הסכסוך באמצעות דיון המביא חצאי ורבעי אמיתות ומשמיט את מה שמנוגד לתזות אותן הוא מעוניין לקדם. היות שהמחקר ההיסטורי, וגם דו"חות של ארגונים בין־לאומיים וארגוני זכויות אדם מפריכים בבירור את מרבית טיעוניו של ימיני, הוא נדרש לתאוריית קונספירציה: האקדמיה, התקשורת המערבית, האו"ם וארגוני זכויות אדם הם חלק מ"תעשיית השקרים" הפועלת כלפי ישראל. ברוח דומה למה שטענה קריק על דרום־אפריקה, ימיני טוען שהם כולם מפלים את ישראל לרעה לעומת שאר המדינות, במיוחד כדי להסית ליברלים בעלי כוונות טובות כנגד ישראל. מה יכול להסביר את ההתגייסות של מספר רב כל כך של חוקרים מכובדים, ארגוני זכויות אדם, התקשורת המערבית וגופים אחרים נגד ישראל, על פי ימיני? בראש ובראשונה, כמובן, האנטישמיות הישנה והטובה. למעשה, קובע ימיני, "התעמולה האנטי־ציונית או האנטי־ישראלית חוזרת בדיוק נמרץ על אותם דפוסים של התעמולה הנאצית האנטישמית" (עמ' 28), לא פחות.
 
למה ימיני עוסק בהסברה?
כדי להסביר את ה"הסברה" שמקדם ימיני, אין צורך בתאוריית קונספירציה. ימיני, כמו לכמה דמויות בולטות אחרות בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל, כישרון ניכר לזהות היכן עומד המרכז הישראלי, לכוון לדעתו ולבטא את עמדותיו ברהיטות, מה שהכשיר אותו להפוך לעיתונאי בכיר ומשפיע בישראל. במובן זה הוא ממלא בהצלחה ניכרת את הפונקציה המסורתית של מה שאפשר לכנות, בהגדרה רחבה, מעמד האינטלקטואלים בחברות המודרניות, כלומר מי שיש להם גישה לידע, זמן ומשאבים לרכוש אותו ויכולת להפיצו, ותפקידם לשרת באמצעות הידע שהם מפיצים את בעלי הכוח, ובתוך כך הם גם מציגים את עצמם כביקורתיים וכעצמאים במחשבתם.
 
כבר במאה ה־19 טענו משקיפים חדי ראייה, כמו אלכסיס דה־טוקוויל וג'ון סטיוארט מיל, שמה שכינו "עריצות הרוב" היא אחת הסכנות המאיימות ביותר על הדמוקרטיה המודרנית, שכן הדחף להתאים את עצמך לעמדות הרוב חזק יותר מהצנזורה המחשבתית שיכול להפעיל הרודן המצוי. הצרה היא שמה שמתקבל על דעת הרוב בישראל צפוי להיתפס כתעמולה מוכרת לעייפה בקהלים הולכים וגדלים במערב, במיוחד בקרב צעירים המחזיקים בעמדות ליברליות ופרוגרסיביות, שזכו להשכלה מספיקה כדי להשתאות על מחזורו של הארכיון הקולוניאלי, כגון זה של תעשיית השקרים.
שמואל לדרמן
לדף האישי
באוקטובר 1989 פרסמה אן־מארי קריק, מרצה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטת דרום־אפריקה, את המאמר "אל תפלו את דרום־אפריקה לרעה". הפרת זכויות אדם, כתבה קריק, היא הנורמה ב־42 מדינות אפריקה הנשלטות בידי שחורים, ולמרות זאת, הזרקור הבין־לאומי נשאר על דרום־אפריקה. נכון, הודתה קריק, יש דברים בעייתיים מבחינה מוסרית בדרום־אפריקה, אבל מי שמבקשים להפוך אותה לסמל של משטר גזעני, במיוחד בעיני ליברלים לבנים בעלי כוונות טובות, מגזימים ומעוותים את העובדות.
 
ראשית, טענה קריק, בניגוד לאמונה הפופולרית, הלבנים לא לקחו את הארץ מהשחורים. כשההולנדים התיישבו בה הם מצאו ארץ שוממה וריקה כמעט מתושבים, ועם מתיישבים לבנים אחרים הם הפריחו אותה. שנית, בניגוד למיתוס המקובל, הלבנים לא גירשו את השחורים מאדמתם: השחורים עזבו אותה בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות. שלישית, בניגוד לטענות על דיכוי השחורים בדרום־אפריקה, למעשה, הם נהנים מרמת החיים מהגבוהות ביותר באפריקה, ממערכת בריאות מהטובות ביבשת, מתמותת תינוקות הנמוכה ביותר, מתוחלת החיים הגבוהה ביותר, מרמת חינוך מהטובות ביותר ומרמת ההכנסה הגבוהה ביותר באפריקה. שלא כמו דרום־אפריקה, הוסיפה קריק, מרבית המדינות האלה הן דיקטטוריות ומושחתות.
 
מדוע אפוא שאלה קירק, מגנים את דרום־אפריקה גינויים חמורים כל כך, ומחילים סטנדרטים אחרים לחלוטין על מדינות אפריקה השחורה? האם צורה אחת של דיכוי מקובלת יותר מאחרת? אולי כפל הסטנדרטים נובע מתחושת האשמה על דיכוי השחורים בתוך המערב עצמו (כגון בארצות הברית)? או שמא מצפים ממדינה הנשלטת בידי לבנים שתהיה מוסרית יותר ממדינה הנשלטת בידי שחורים? הביטו בעובדות באפריקה, סיכמה קירק, האם אלו הם ה"חירות", ה"דמוקרטיה" וה"חיים הטובים יותר" שיש למשטר של "אדם אחד=קול אחד" (כלומר מתן זכות הצבעה שווה לשחורים ולבנים) להציע לאזרחי דרום־אפריקה?
 
נדמה שאין טיעון מסורתי אחד של משטרים קולוניאליים שקריק לא הצליחה לכלול במאמר שלה – מהפרחת השממה, דרך השיפור בתנאי החיים של הילידים, ועד הרעיון שאם הילידים היו שולטים בעצמם מצבם היה גרוע הרבה יותר. בכל הטיעונים האלה ישנם חצאי ורבעי אמיתות, לצד עיוותים של המציאות ההיסטורית, וגם הנחות גזעניות על עליונותו התרבותית והמוסרית של המתיישב הקולוניאלי. מעטים ממי שההיסטוריה של הקולוניאליזם מוכרת להם יכולים לקרוא טיעונים מסוג זה בלי להתקשות להאמין שנשים ואנשים מיושבים בדעתם סוברים שהם מצדיקים את שלטון האפרטהייד בדרום־אפריקה, או כל שלטון קולוניאלי וגזעני אחר.
 
ספרו של בן־דרור ימיני, תעשיית השקרים, חוזר על כל אחד ואחד מהטיעונים האלה בהרחבה יתרה, כדי לספק הצדקות למדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים בעבר ובהווה. למעשה, תעשיית השקרים אינו אלא מנה מרוכזת של "ההסברה" הישראלית הרשמית, ולכן כל עוד התפרסם רק בעברית היה צפוי לשכנע את המשוכנעים, כלומר את רוב אזרחי ישראל היהודים, הניזונים מהסברה זו כבר מבית הספר היסודי, אם לא מוקדם יותר. לפני כשלוש שנים תורגם הספר לאנגלית. ככל שהצלחתי למצוא, עדיין לא התפרסמו סקירות ביקורת רציניות על הספר, בוודאי אם אין מביאים בחשבון סקירות של חוקרים שאינם עוסקים בסכסוך ונוטים מראש לדעותיו של ימיני. אפשר לשער שאם וכאשר תינתן תשומת לב לספר מצד חוקרים הבקיאים בתולדות הסכסוך או בתולדות הקולוניאליזם, הוא יספק תחמושת ניכרת למי שרואים בישראל לא יותר ממשטר גזעני המבוסס על אפרטהייד ועל קולוניאליזם, היות שטיעוניו של ימיני נראים כלקוחים היישר מהארכיון הקולוניאלי. במקום אחר הצעתי סקירת ביקורת נרחבת על הספר, כאן אבקש להציע רק כמה דוגמאות לאופי התעמולתי של תעשיית השקרים.
 
"העם הפלסטיני התנגד לחלוקה"
חלק ניכר מספרו של ימיני עוסק בנכבה, כלומר בבריחתם ובגירושם של כ־750 אלף פלסטינים את שטחי הארץ בין 1947 ל־1949. ימיני מודה שהיו מקרים של גירוש ומעשי טבח שהבריחו רבים מהפלסטינים, אך את האחריות העיקרית לפליטות הפלסטינית הוא מטיל על הפלסטינים, על מדינות ערב ועל הקהילה הבין־לאומית. ראשית, ימיני חוזר על הטיעון הישראלי המוכר שהמלחמה כולה, והנכבה בתוכה, היו תוצאה של דחיית הערבים את תוכנית החלוקה, ולכן הן אשמתם: "היו אלה כל מדינות ערב והפלסטינים, שהתנגדו לתכנית החלוקה של האו"ם" (עמ' 54).
 
לפני שנים לא מעטות, עוד לפני שהתפרסם הספר, יצא לי לפגוש את ימיני ולשוחח איתו על הנושא. שאלתי אותו כמה מהפלסטינים עצמם, להבדיל מהמנהיגות הפלסטינית, התנגדו לתוכנית החלוקה התנגדות אקטיבית והשתתפו בלחימה נגד יהודים. מעטים, הוא הודה. מדובר בעובדה מוכרת, אבל בדיון הביקורתי בנכבה היא מוזכרת רק מעט: רק אלפים ספורים מקרב הפלסטינים השתתפו בלחימה נגד היישוב העברי בארץ ישראל בעקבות תוכנית החלוקה. החברה הפלסטינית הייתה מותשת ומצולקת מהמרד של 1936–1939, והרוב המכריע של הפלסטינים, גם אם ראו בתוכנית החלוקה עוול, בחרו שלא להתנגד לה בכוח. עובדה זו חשובה לכל דיון בסוגיית הנכבה ובאחריות לה, אך ימיני בחר, ועדיין בוחר, בספרו ובמאמריו הרבים, שלא להזכיר אותה, ולראות בפלסטינים קולקטיב חסר פנים שגירושם או מניעת חזרתם לבתיהם היו מוצדקים בגלל מדיניות מנהיגיהם ומנהיגי מדינות ערב, ובלי קשר להתנהגותם שלהם.  
 
"הייתה תמיכה בין־לאומית רחבה בטרנספר"
טיעון אחר שימיני מדגיש הוא שבתקופה ההיא הייתה תמיכה בין־לאומית רחבה בטרנספר, והוא נחשב פתרון לגיטימי לקונפליקטים אתניים בתוך מדינות. בתיאורו של ימיני, "הקהילה הבינלאומית תמכה בטרנספר. בית הדין לצדק נתן הצדקות לטרנספר. כמעט כל מנהיגי מדינות ערב אימצו, במידה כזו או אחרת, את רעיון הטרנספר […] על הרקע הזה, ההפתעה היחידה מצויה בעובדה שדווקא בתנועה הציונית, התמיכה בטרנספר הייתה המצומצמת ביותר" (עמ' 53). למעשה, התמיכה הרחבה בטרנספר בתנועה הציונית תועדה בהרחבה במחקרים היסטוריים, כגון אלו של בני מוריס ונור מסלחה, אך נניח לזה. מעניין יותר הוא הטיעון שהייתה תמיכה בין־לאומית בטרנספרים מסוג זה. אכן, יש בטענה זו גרעין של אמת: כפי שמראה ימיני באמצעות דוגמאות רבות, באותן השנים היו טיהורים אתניים עקובים מדם של קבוצות אתניות רבות באירופה ומחוצה לה, ולעיתים קרובות הם נעשו בתמיכת מנהיגים ואליטות ברחבי העולם, גם בעולם המערבי. האם מעובדות אלו אפשר להסיק ש"הקהילה הבין־לאומית" תמכה בטרנספר של הפלסטינים? אם כך, קשה להבין מדוע עשתה מדינת ישראל מאמצים רבים כל כך להסתיר את מעשי הגירוש של פלסטינים וטענה שהגורם לבריחתם של הפלסטינים היו הוראות שנתנו להם, לכאורה, המנהיגים הערבים לעזוב את בתיהם כדי לפנות מקום לצבאות הערביים הפולשים שיחריבו את היישוב היהודי, במקום פשוט להכריז שהיה זה יישום של הפתרון שהיה מקובל כל כך, לכאורה.
 

תעשיית התעמולה של בן־דרור ימיני
פליטים פלסטינים ב-48' בדרכם מהגליל (צילום מתוך ויקימדיה)

אפשר גם לתהות מדוע טרחה "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" של האו"ם ב־1948 לקבוע כי "לכל אדם הזכות לעזוב כל מדינה, כולל מדינתו שלו, ולחזור למדינתו", אם הפתרון של טרנספר נחשב לגיטימי כל כך; ומדוע כתבו משקיפים, כגון הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט, על גירושם ומניעת חזרתם של הפליטים הפלסטינים כי "ליברלים בכל הארצות נחרדו מן האכזריות והזלזול המתנשא בשיקולים אנושיים מצד ממשלה שנציגיה, שנה אחת בלבד קודם לכן, שטחו את עניינם בהתבסס אך ורק על שיקולים הומניטריים".
 
"רק אצל הפלסטינים הצאצאים נחשבים פליטים"
דוגמה נוספת היא קביעתו של ימיני כי "בניגוד לכל עשרות המיליונים שהפכו לפליטים, רק אצל הפלסטינים גם הצאצאים נחשבים לפליטים" (עמ' 43). אפשר לצפות מעיתונאי הכותב הרבה כל כך בנושא שידע שלמעשה ההכרה בצאצאי פליטים כפליטים היא המדיניות הרשמית של נציבות הפליטים של האו"ם במצבים של פליטות מתמשכת, וכי הנציבות מכירה גם בצאצאים של אפגנים, בהוטאנים, בורמזים, סומלים וטיבטים כפליטים. בפקיסטן, למשל, יש כמיליון וחצי פליטים אפגנים, שכ־75% מהם הם דור שני ושלישי לפליטות.
 
"הפלסטינים השתדרגו תחת שלטון ישראל"
דיונו של ימיני במצב הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי דומה באופיו. "תחת שלטון ישראל", הוא קובע, "זכו הפלסטינים לזינוק ארוך ומדהים, וכנראה חסר תקדים, בכל פרמטר אנושי" (עמ' 156). ימיני ממשיך ומביא נתונים על העלייה בתוחלת החיים של הפלסטינים בשטחים, ברמת הבריאות, החינוך, על הירידה בתמותת תינוקות וכיוצא בזה. כפי שאפשר לראות בדוגמה של דרום־אפריקה, זהו טיעון קבוע של משטרי כיבוש קולוניאלים. אפשר לשאול אם הזכות לחירות, לחופש תנועה, לחופש ממאסר שרירותי, לשלטון עצמי וכיוצא באלו אינן "פרמטרים אנושיים" שיש להתחשב בהם, אך נניח לכך ונישאר בדיון הכלכלי ובהשלכותיו.
 
גם כאן, בטיעונו של ימיני יש גרעין של אמת: מוסכם שרמת החיים של הפלסטינים עלתה במהלך שנות הכיבוש הישראלי, במיוחד בשל המפגש עם הכלכלה הישראלית המפותחת הרבה יותר ובשל עבודתם בישראל עד האינתיפאדה הראשונה. אך דיון הגון בהשפעת הכיבוש הישראלי על הכלכלה הפלסטינית היה מוסיף כי ישראל מנעה במכוון פיתוח כלכלי בשטחים – בין השאר, כדי שעסקים פלסטיניים לא יתחרו בעסקים ישראלים – והשאירה את הכלכלה הפלסטינית ב"רמה נמוכה באופן יוצא דופן של תיעוש", של תשתיות ושל שירותים ציבוריים, כפי שקבע דו"ח של הבנק העולמי ב־1993. ב־2013 העריך הבנק העולמי שהכלכלה הפלסטינית הייתה יכולה לצמוח בעוד כשליש בלא השליטה הישראלית על שטחי C. דו"ח דומה של האו"ם מ־2016 העריך כי הכלכלה הפלסטינית הייתה יכולה להיות כפולה בגודלה בלא הכיבוש הישראלי. ב־2017 ציין דו"ח נוסף כי עד 1967 הייתה הכלכלה בגדה "בת קיימא ומשגשגת" במונחים יחסיים, עם "ייצור משמעותי שקיים אוכלוסיה צומחת של מיליון איש", אולם מאז "היא נהפכה, למרבה הצער, לאזור על סף התמוטטות כלכלית והומניטרית".
 
דוגמאות אלו מראות כיצד עושה ימיני בספרו ובמאמריו בדיוק מה שהוא מאשים בו את מבקרי ישראל: עיוות בוטה של העבר וההווה של הסכסוך באמצעות דיון המביא חצאי ורבעי אמיתות ומשמיט את מה שמנוגד לתזות אותן הוא מעוניין לקדם. היות שהמחקר ההיסטורי, וגם דו"חות של ארגונים בין־לאומיים וארגוני זכויות אדם מפריכים בבירור את מרבית טיעוניו של ימיני, הוא נדרש לתאוריית קונספירציה: האקדמיה, התקשורת המערבית, האו"ם וארגוני זכויות אדם הם חלק מ"תעשיית השקרים" הפועלת כלפי ישראל. ברוח דומה למה שטענה קריק על דרום־אפריקה, ימיני טוען שהם כולם מפלים את ישראל לרעה לעומת שאר המדינות, במיוחד כדי להסית ליברלים בעלי כוונות טובות כנגד ישראל. מה יכול להסביר את ההתגייסות של מספר רב כל כך של חוקרים מכובדים, ארגוני זכויות אדם, התקשורת המערבית וגופים אחרים נגד ישראל, על פי ימיני? בראש ובראשונה, כמובן, האנטישמיות הישנה והטובה. למעשה, קובע ימיני, "התעמולה האנטי־ציונית או האנטי־ישראלית חוזרת בדיוק נמרץ על אותם דפוסים של התעמולה הנאצית האנטישמית" (עמ' 28), לא פחות.
 
למה ימיני עוסק בהסברה?
כדי להסביר את ה"הסברה" שמקדם ימיני, אין צורך בתאוריית קונספירציה. ימיני, כמו לכמה דמויות בולטות אחרות בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל, כישרון ניכר לזהות היכן עומד המרכז הישראלי, לכוון לדעתו ולבטא את עמדותיו ברהיטות, מה שהכשיר אותו להפוך לעיתונאי בכיר ומשפיע בישראל. במובן זה הוא ממלא בהצלחה ניכרת את הפונקציה המסורתית של מה שאפשר לכנות, בהגדרה רחבה, מעמד האינטלקטואלים בחברות המודרניות, כלומר מי שיש להם גישה לידע, זמן ומשאבים לרכוש אותו ויכולת להפיצו, ותפקידם לשרת באמצעות הידע שהם מפיצים את בעלי הכוח, ובתוך כך הם גם מציגים את עצמם כביקורתיים וכעצמאים במחשבתם.
 
כבר במאה ה־19 טענו משקיפים חדי ראייה, כמו אלכסיס דה־טוקוויל וג'ון סטיוארט מיל, שמה שכינו "עריצות הרוב" היא אחת הסכנות המאיימות ביותר על הדמוקרטיה המודרנית, שכן הדחף להתאים את עצמך לעמדות הרוב חזק יותר מהצנזורה המחשבתית שיכול להפעיל הרודן המצוי. הצרה היא שמה שמתקבל על דעת הרוב בישראל צפוי להיתפס כתעמולה מוכרת לעייפה בקהלים הולכים וגדלים במערב, במיוחד בקרב צעירים המחזיקים בעמדות ליברליות ופרוגרסיביות, שזכו להשכלה מספיקה כדי להשתאות על מחזורו של הארכיון הקולוניאלי, כגון זה של תעשיית השקרים.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה