דו"ח מקיף שפורסם ביוני 2026 מטעם המכון ללימודי פלסטין (Institute for Palestinian studies) בוחן את מצבם של ארגוני החברה האזרחית במזרח ירושלים, ומראה כיצד החלשתם ההולכת וגוברת תלויה בשילוב של מדיניות ישראלית חיצונית עם חולשה מבנית פנימית של אותם ארגונים.
מחבר הדו"ח מאזן אל־ג'עברי טוען כי לצד מדיניות ישראלית המאיימת על אותם ארגונים והכוללת: סגירות שיטתיות של ארגונים חברתיים שונים, הטלת הגבלות מנהליות ומשפטיות, מעקב דיגיטלי חודרני וצעדים ממוקדים נגד מוסדות תרבות – המוסדות הפלסטיניים עצמם סובלים מניהול תאגידי חלש, חוסר שקיפות מנהלית, השתלטות של גורמים פוליטיים וניתוק מהקהילות שבתוכן הם פועלים. כל זה מאיים על פעילותם ועל הישרדותם לטווח הארוך של ארגונים אלה במזרח העיר בכל היבט: בתחום החינוך, התרבות, פיתוח קהילתי, זכויות נשים, נוער וילדים ועוד.
מוסדות החברה האזרחית במזרח ירושלים הם חלק חשוב במבנה החברתי והלאומי בעיר. היסטורית, פעולתם לא הוגבלה רק למתן שירותים חברתיים, אלא גם לחיזוק הנוכחות הפלסטינית באזור שנתון בסטטוס משפטי חסר תקדים, שכן הוא מעולם לא סופח, ותושביו ברובם אינם אזרחים של שום מקום. לפיכך, לאורך השנים מילאו המוסדות החברתיים במזרח ירושלים תפקיד חשוב בעיצוב המרחב הציבורי הפלסטיני-ירושלמי. כמו כן, ירושלים הייתה ונותרה מרכז של ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים, למרות צעדים משמעותיים מצד ישראל לדחוק את הארגונים הפלסטיניים מן העיר.
הדו"ח המפורט בנושא כולל כמה חלקים – החלק הראשון מוקדש למכשולים שישראל מעמידה בפני הארגונים הפלסטיניים, ובכלל זה סגירה שיטתית של מוסדות, פיקוח דיגיטלי ופגיעה במוסדות תרבות. החלק השני עוסק בגורמים הפנימיים המכשילים את הארגונים – תרבות לא־דמוקרטית וכשלי ניהול. החלק השלישי מנסה לקשור בין הגורמים ולהראות כיצד השילוב ביניהם גורם למשבר, וכן להציע חזון לרפורמה שתוביל לשיפור המצב.
העמותה בורג' א־לקלק נסגרה בפברואר 2026 בצו של המשרד לביטחון לאומי, ולדברי המנהל הצו הגיע לאחר שורה ארוכה של צעדים מקדימים כגון פשיטות, איומים, חקירות, צווי הריסה ועיקולים של חשבון הבנק של העמותה
הפעילות האזרחית הלא־ממשלתית במזרח ירושלים ענפה ומגוונת. על פי דו"ח שפרסם המרכז הירושלמי לסיוע משפטי וזכויות אדם (JLAC), מספר המוסדות הפלסטיניים הלא־ממשלתיים הרשומים והפעילים במזרח ירושלים עמד בשנת 2022 על כ־170 מוסדות, מתוכם 42 מוסדות חינוך (24%), 33 מוסדות ספורט (19%), 20 מוסדות העוסקים בנוער וילדים (12%), 26 מוסדות הפועלים בתחום פיתוח הקהילה (15%), 25 מוסדות תרבות (15%), 10 מוסדות בתחום זכויות נשים (6%) וכן 16 מוסדות הפעילים בתחומים אחרים (9%).
מבחינה משפטית, ובניגוד למוסדות חברה אזרחית פלסטיניים הפועלים בתחומי הרשות הפלסטינית, המוסדות הירושלמיים כפופים לסמכותו הישירה של השלטון הישראלי – לצד הגבלות שונות שהדבר מטיל עליהם, הם גם חשופים לתחרות בלתי־הוגנת אל מול מוסדות ישראליים הפעילים בתוך העיר והנהנים ממימון ותמיכה רבים יותר. כמו כן, הם חשופים גם להגבלות הנובעות מעמדות פוליטיות בהתייחס לירושלים של גורמי מימון ושל תורמים, בין אם בין־לאומיים או ערביים, מה שעלול להקשות את המימון של פעילויות מסוימות.
קשיים מבחוץ
לדידו של הכותב, הפרקטיקות שהשלטונות הישראליים מפעילים כדי להצר את צעדיהם של ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית בירושלים אינן מקריות, אלא חלק ממדיניות שמטרתה להחליש את התשתית המוסדית הפלסטינית ולנשל אותה.
מגמה זו הפכה לבולטת יותר לאחר אירועי שבעה באוקטובר 2023. הצעד המשמעותי ביותר שישראל עשויה לנקוט הוא כמובן הוראה על סגירה מוחלטת של המוסד. אחד מן המקרים הידועים הוא זה של האוריינט האוס – בניין בשכונת באב א־זהרה אשר שימש בשנות השמונים והתשעים כמטה אש"ף בעיר, ונתפס על ידי ישראל כסמל לאחיזה הפלסטינית בירושלים ולניסיון להחיל בה ריבונות פלסטינית. המקום נסגר בשנת 2001, בזמן האינתיפאדה השנייה, ונותר סגור עד היום.
האוריינט האוס אינו מקרה בודד. על אף שאין נתונים רשמיים מדויקים על מספר המוסדות הפלסטיניים שנסגרו בצו ישראלי לאורך השנים, מחבר הדו"ח גורס כי מדובר במדיניות שיטתית, ומציג נתונים שפורסמו בעלון מטעם המחלקה לפיתוח הנוער במזרח העיר, שתיעד רשימה של 38 מוסדות פלסטיניים שנסגרו בירושלים בין השנים 2000 ל־2011. דו"ח אחר מציג מידע שלפיו נסגרו למעלה מ־88 מוסדות מאז שנת 1967. הכותב אינו חושף מהם אותם מוסדות, או מה היו הנסיבות שהובילו לסגירתם, אך משתמע שמדובר בסגירה בצו מכוון מסיבות פוליטיות.
הדו"ח מביא את עדותו של מנהל עמותת בורג' א־לקלק, עמותה שמטרתה שיפור המודעות החברתית-קהילתית של התושבים, הדרכה ושירותים לנשים ומתן סיוע לילדים בלימודים. העמותה נסגרה בפברואר 2026 בצו של המשרד לביטחון לאומי, ולדברי המנהל הצו הגיע לאחר שורה ארוכה של צעדים מקדימים כגון פשיטות, איומים, חקירות, צווי הריסה ועיקולים של חשבון הבנק של העמותה.
המימון אינו כלי לתמיכה כלכלית גרידא, אלא דרך להכווין את המוסד אל אג'נדת המממנים
שרשרת צעדים אלה מקשה את חייהם של מנהלי העמותות: גם אם בסופו של דבר הם אינם נסגרים בפועל, הם עדיין נתונים לאיומים, ללחצים כלכליים וללחצים משפטיים ובאופן כללי לפיקוח שהופך לכלי מעקב הדוק אחר העובדים ופועלם. בשנים האחרונות עבר הפיקוח גם למרחב הדיגיטלי, והוא כולל ניטור התוכן שהארגונים מפרסמים ברשתות החברתיות ואיסוף מידע על העובדים במוסדות באופן שגורם להם לחשוש לחופש הביטוי והתנועה שלהם. פיקוח דיגיטלי הוא חמור במיוחד משום שהוא קל מאוד לביצוע עבור המפקחים; הוא גורם להטלת צנזורה עצמית של המוסדות עצמם, וגורם להם להימנע מסוגיות מסוימות מחשש שייתפסו כהתרסה פוליטית ויובילו להטלת הגבלות או אף לסגירת המקום.
אחד התחומים החשופים במיוחד לבעיות כגון אלה – ולא רק במזרח ירושלים, אלא בשנים האחרונות גם בקרב ארגונים ישראליים ליברליים שונים – הוא תחום התרבות. תיאטראות, ספריות, גלריות ומרחבי תרבות במזרח העיר ממלאים תפקיד חשוב בשמירה על הזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני בעיר ועל שמירת זהותם הלאומית של תושביה. נוסף על הקשיים שתוארו, מוסדות תרבות סובלים גם מניסיון להתחרות במוסדות ישראליים-ירושלמיים השואפים להציג נרטיב אחר בנוגע להיסטוריה של העיר, כזה המוחק את הנוכחות הפלסטינית בו ומדגיש את היותה של ירושלים עיר יהודית.
כל פעילות אזרחית או התנדבותית נתקלת בסוגיות משמעותיות של מימון והשגת תורמים, ובמזרח ירושלים המצב בעייתי במיוחד. המוסדות נתונים מחד גיסא לחקיקה ישראלית דורסנית, ומאידך גיסא לנהלים קשוחים של תורמים בין־לאומיים בנושאים כגון תמיכה בטרור (מושג שפרשנותו רחבה, על פי הכותב) והתחייבויות משפטיות המגדירות עם מי מותר להתקשר, באיזו שפה, ואילו פעילויות מותר לממן. המימון אינו כלי לתמיכה כלכלית גרידא, אלא דרך להכווין את המוסד אל אג'נדת המממנים.
הדבר נכון כמובן גם במקומות אחרים, אך במזרח ירושלים הוא עולה על סדר היום לעיתים תכופות יותר, כאשר הארגונים מוצאים את עצמם נתונים בין שמירה על עצמאותם לבין הסכמה לתנאי מימון פוליטיים המתכחשים לזכויות פלסטיניות.
קשיים מבפנים
כאמור, מחבר הדו"ח אינו תולה את כל תחלואי המגזר השלישי המזרח־ירושלמי בדיכוי מצד השלטון הישראלי, ומקדיש חלק שלם לדיון בגורמים הפנימיים שלדעתו מכשילים את פעילות המוסדות. הכשלים הפנימיים אינם נופלים בחשיבותם מהלחצים החיצוניים, מכיוון שהם נוגעים בשאלות מהותיות למוסד: מי מנהל אותו, כיצד מתקבלות בו ההחלטות, ולטובת מי הוא פועל?
בחלק מהמוסדות הירושלמיים הבעיה העיקרית היא ניהול חמולתי ומעמדי. המבנים המוסדיים למעשה משחזרים השפעה מקומית צרה של משפחה אחת דומיננטית באזור במקום לספק ייצוג ציבורי רחב יותר. כאשר ההחלטות הקשורות בניהול המוסד מופקדות פעם אחר פעם בידי אותו מעגל צר של בני משפחה, לא רק שהמוסד אינו תורם לרשת הקהילתית הרחבה, הדבר אף פוגע באמון הקהילה במוסד ובפעולותיו. לכך מתקשרת גם נוכחות מפלגתית-פוליטית בולטת כאשר מוסדות מסוימים נעשים מזוהים עם נציגי זרם פוליטי זה או אחר, מה שמחליש עוד יותר את יכולתם לבנות אמון קהילתי רחב.
כדי להרחיב את מקורות המימון שלהם, החלו חלק מהארגונים לחרוג מתחום פעילותם המקורי – למשל ארגון שנועד לעזור לילדים בבית הספר מתחיל לחלק מזון לנזקקים
בעיה נוספת היא שמרבית המוסדות הללו מתנהלים בצורה לא־דמוקרטית וללא תרבות דמוקרטית. אין אף סוג של בחירות לתפקידי מפתח, אפילו לא בחירות פנימיות (או שהן קיימות אך הופכות לפורמליות בלבד); הפיקוח נחלש, ונוצר מקום רב לשחיתויות. לכך מתווספת גם העובדה כי חלק מגילויי החולשה הפנימית אינם נובעים רק מכשלים ניהוליים, אלא גם מירידה ביכולת לבנות חזון מוסדי מלוכד וארוך טווח.
התנודות המתמידות במקורות התמיכה, הפוליטיזציה של המימון והלחץ היומיומי על המוסדות, מגבילים את יכולתם לתכנון אסטרטגי, והופכים חלק גדול מהפעילות לתגובה מיידית יותר מאשר לעבודה מאורגנת לטווח ארוך.
ביטוי אחד של תופעה זו הוא שכדי להרחיב את מקורות המימון שלהם, החלו חלק מהארגונים לחרוג מתחום פעילותם המקורי – למשל ארגון שנועד לעזור לילדים בבית הספר מתחיל לחלק מזון לנזקקים – חוסר הקוהרנטיות מוביל לפקפוק בכוונות של הארגון, מה שמצטייר לא־טוב בעיני הציבור. כמו כן, נוצר מצב שתחומים מסוימים שמושכים יותר תורמים מקבלים את הפוקוס מבחינת היקף הפעילות וטיבה, ואילו אחרים נזנחים לחלוטין.
כשלים פנימיים אלה מחריפים במזרח ירושלים בשל הייחודיות של מעמדה בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית – חלק מהמוסדות הירושלמיים קשורים מבחינה מנהלתית או תוכנית למוסדות מרכזיים ברמאללה, כך שמוכתבים להם סדרי עדיפויות המתאימים לגדה המערבית; ואילו חלק אחר מקבל תמיכה מעיריית ירושלים – לעיתים דווקא תמיכה כלכלית משמעותית יותר מזו שהרשות הפלסטינית מעניקה – מה שמושך כוח אדם טוב יותר, ולעיתים אף גורם לו לעבור אל מוסדות ישראליים.
האינטראקציה בין הגורמים מחריפה את המשבר
כאמור, משבר מוסדות החברה האזרחית בירושלים מוחרף כאשר הלחצים החיצוניים והפנימיים משתלבים אלה באלה. ההגבלות שישראל מטילה הופכות משמעותיות יותר כאשר המוסד מתמודד גם כך עם ניהול כושל ועם מערכת יחסים מידרדרת עם הציבור.
מוסד שגם כך נתפס כחלש, מנוהל על ידי חמולות, או בעל סדרי עדיפויות לא־נכונים, יהיה פחות מסול להתנגד לסגירתו או לשלילת הלגיטימציה שלו בצו החוק הישראלי. הצעדים שישראל נוקטת כנגד המוסדות, מצליחים יותר במידה רבה כאשר המוסד עצמו חלש וחסר תמיכה קהילתית שתגן עליו.
בסיכומו של דבר, המשבר אינו רק משבר מימון, משבר של כיבוש או משבר על ניהול – הוא השילוב של כל אלה יחד. בשעה שמדיניות ישראל בהחלט שואפת להחליש את ארגוני החברה הישראלית בירושלים כנדבך נוסף במאמצי הצגת העיר כעיר יהודית בלבד, המוסדות עצמם יוכלו להיאבק בכך יותר בקלות אם יערכו גם בדק בית פנימי בכל הנוגע להתנהלותם מבחינת ניהול תקין, שקיפות ואחריות כלפי הקהילה.
הפתרון לטווח הארוך כולל גם שאיפה לייצר מודלים מגוונים יותר של מימון וחיזוק שותפויות עם גופים ערביים ובין־לאומיים שמבינים את מורכבות המצב.
גם על מי שעוסק בפוליטיקה במזרח העיר להיות מודע לכך שקיומם של מוסדות תרבות חזקים במזרח העיר הוא תנאי הכרחי להמשך קיומה של הזהות הפלסטינית בה, ומוסדות שונים יכולים לשאוף להשתתף בהגנה על מרחב זה, למשל על ידי שכירת בתים או מבנים המאוימים בהחרמה או במכירה, והפיכתם למרכזים קהילתיים או תרבותיים. פעולה זו מחברת את הפעילות של המוסד עם הגנה פיזית על המקום כפרקטיקה מוחשית.
עצם הישרדותו של מוסד זה או אחר בלבד, גם אם הוא מצליח להיאבק בחוק הישראלי הנוקשה, אינה ההישג המשמעותי – אלא הישרדות של מוסד המושרש בקהילתו, בעל מנהל תקין ומסוגל להיות בסיס להגנה על הנוכחות והזהות הפלסטינית בירושלים.
