צילום: zeevveez, מתוך פליקר
צילום: zeevveez, מתוך פליקר

קינה על מדרגות בית המשפט העליון

לאחרונה קיבל בית המשפט העליון בישראל שלוש החלטות הרות גורל המבטאות את המדיניות האלימה והתוקפנית של ישראל ושל הכיבוש הישראלי. משום מה, הן לא זוכות להתייחסות רצינית מצד האנשים שצפויים להיפגע מהן ישירות – אזרחי ישראל הערבים והפלסטינים החיים תחת כיבוש

לאחרונה קיבל בית המשפט העליון בישראל שלוש החלטות הרות גורל שעלולות לפגוע הן במעמד אזרחי ישראל הערבים הן בזכויותיהם של הפלסטינים החיים תחת כיבוש. אותן החלטות מבטאות את המדיניות האלימה והתוקפנית של ישראל ושל הכיבוש הישראלי בשלוש סוגיות עקרוניות וחשובות. הראשונה מסרבת להכיר בזכותם של הקורבנות הפלסטינים של הכיבוש לפיצוי. השנייה בתורה מאפשרת באופן עקרוני לשלול את אזרחותם של ערבים ישראלים שהורשעו בביצוע "פעולות טרור". לבסוף, השלישית נותנת הכשר חוקי להתנחלויות שהוקמו בכוח הזרוע ובעורמה על קרקעות של תושבים פלסטינים.

משום מה, שלוש ההחלטות שהתקבלו בזו אחר זו לא זכו להתייחסות רצינית מצד כל אותם אנשים שצפויים להיפגע מהן ישירות. עם זאת, הן מעידות כאלף עדים על מהותו האמיתית של בית המשפט העליון. אותו מוסד אומנם היה תמיד אמצעי דיכוי גזעני, אולם עד עתה הוא עשה זאת במסווה. כעת הוא נחשף במערומיו והתגלה כלהב החד של הגיליוטינה שתחתיה נשחט הצדק. עתה ברור לחלוטין מה תפקידו של בית המשפט העליון: לשמש פס ייצור לפסקי דין שכל מטרתם להכשיר את מדיניותה הפושעת של ישראל. מחד גיסא, הוא מאפשר את מדיניות הדיכוי והאפליה שמפעילה ישראל נגד אזרחיה הערבים, ומיישם אותה. מאידך גיסא, הוא מעניק גיבוי משפטי לצבא הכיבוש ולמתנחלים משולחי הרסן שפוגעים בפלסטינים חסרי הישע על בסיס יומי, הורסים את רכושם וגוזלים את אדמותיהם.

כבר התעייפתי מלכתוב שוב ושוב כמה אבסורדית היא התנהלותו של בית המשפט העליון, שאולי נכון יותר לכנותו "בית הגיליוטינה העליונה". עצביי נעשים רופפים כשאני רואה כיצד השופטים מכשירים את ההתנהגות המופקרת של אחיהם ובניהם, אלה שמכוונים את קני רוביהם לצווארם של הפלסטינים האומללים והסבלניים. כשאני שומע אותם מקריאים את פסקי הדין שלהם, קולם מלא לעג וזחיחות ועל פניהם הבעה קרפדית – ואחר כך, כשאני רואה אותם חומקים החוצה מאולם הדיונים בגלימותיהם השחורות ובפניהם החתומות כמו רוחות רפאים – אני מרגיש שאותי הם הורגים, שוב ושוב ושוב. ובכל זאת, אני עומד לספר לכם היום כיצד נראות גניבה והתנחלות בחסות החוק.

לא מזמן, ביום רביעי 24 ביולי, בית המשפט העליון הפך החלטה קודמת שלו מ־2020 והכריע שאין לפנות את המאחז מצפה כרמים הממוקם צפון-מזרחית לרמאללה. בזמנה, נשיאת בית המשפט העליון קבעה שיש לפנות את המאחז – המאוכלס ב־54 משפחות וכולל 45 יחידות דיור – מכיוון שהוא נבנה על קרקע בבעלות פרטית של פלסטינים. בזמנה הנשיאה אף קבעה שרשויות המדינה שהיו מעורבות בבניית המאחז פעלו בחוסר תום לב ובדרכים ערמומיות שהחוק אינו יכול להסכים עימן. אז קבעה. המתנחלים – והארגונים שמייצגים אותם – לא ויתרו. הם גייסו פוליטיקאים מהימין, שגייסו בתורם את שר הביטחון גנץ. הלה הורה ליועץ המשפטי לממשלה לדרוש שהתיק ייפתח שוב לדיון בפני הרכב מורחב בן שבעה שופטים, וכך אכן היה. גם אותו הרכב עמד בלחצים פוליטיים כבדים מצד רבים משרי הממשלה דאז, ואומנם הוא החליט לבטל את ההכרעה הקודמת. חרף עמדת הנשיאה ושני שופטים נוספים, בית המשפט קיבל את עתירת המתנחלים בדעת רוב של ארבעה שופטים.

אינני רוצה להכביד עליכם בפרטי ההחלטה, אף לא בפלפולים ההזויים והמרתיחים שנועדו להצדיק אותה. ובכל זאת, חשוב שנבין כמה גורלית היא. בידם של המתנחלים ושל פטרוניהם הפוליטיים, היא תהפוך לתקדים משפטי שישרת את מאמציהם להשיג הכשר משפטי לכל מאחזי ההתנחלות הממאירים. חשוב שנבין מה בדיוק עלול לקרות: מה שמכונה באופן מטעה "מאחזים ארעיים" – בפועל התנחלויות הבנויות על קרקעות פלסטיניות שנגזלו בכוח הזרוע, בתחבולות או באלימות – עשוי להפוך לחוקי לחלוטין. ממש לנגד עינינו, שופטי בית המשפט העליון מסייעים בשרירות לב למיליציות של המתנחלים ומטהרים את מעשי הגזל שלהם, וזאת באמצעות להטוטים לגליסטיים עלובים שזוהמו באידיאולוגיה ובפוליטיקה. אנו עדים להתרחשותו של אסון מדאיג ורואים איך השופטים מפגינים הלכה למעשה את תמיכתם בימין הפשיסטי, שכעת יכול לשלוח את המיליציות שלו להמשיך לפשוע בחסות החוק.

מי שלא שתקו מול העוול הם דווקא ארגונים ישראליים-יהודיים פרוגרסיביים שגינו את ההחלטה. ארגון "יש דין" ו"האגודה לזכויות האזרח" הודיעו שההחלטה "מכשירה גזל קרקעות פלסטיניות פרטיות לטובת מתנחלים ועומדת בסתירה להוראות המשפט הבין־לאומי", והוסיפו שהיא "תשמש גם בעתיד להשתלטות על קרקעות פלסטיניות ולהעמקת הסיפוח הישראלי". ומה איתנו? אנחנו ממשיכים לעמוד שם כמו חדלי אישים תמימים מול השופטים הללו. אנחנו מפסידים בהליך משפטי בזה אחר זה, וממלמלים לעצמנו שוב ושוב "כשהשופט הוא אויב שלך, בפני מי תתלונן"?

ובאמת, אולי כדאי לנו להיזכר בפני מי אנחנו מתלוננים. אולי כדאי לנו להאזין לקול דמיה של הילדה אימאן אל־המס, שזועקים אלינו מאדמת בית המשפט העליון. בהחלטתו מ־12 ביולי האחרון, אותו בית משפט דחה את הערעור שהגישו הוריה של אימאן וקבע שהם אינם זכאים לפיצוי על הרג בתם. האם אתם זוכרים מה קרה באותו יום טרגי ב־5 באוקטובר 2004? האם אתם זוכרים כיצד ירו חיילי הצבא הישראלי באימאן שהייתה אז רק בת 13, והרגו אותה ליד מוצב צבאי בעיר רפיח? קשה לזכור. זו אולי רק טיפה בים הדם הפלסטיני שנשפך מאז. אולם איני מסוגל לשכוח אותה, כיצד היא הוצאה להורג על לא עוול בכפה, בדם קר ולאור יום ולמול עיניו האדישות של העולם כולו. איני מסוגל לשכוח אותה חולפת על פני המוצב, על גבה ילקוט בית הספר שלה. אולי היא חלמה לעוף כמו פרפר, אולי שרה לעצמה שיר על הציפור שבחלונה. מה שבטוח הוא שבאותו רגע כיוונו החיילים קנה רובה אל גבה, לחצו על ההדק, וראו אותה צונחת ארצה. מול עיניהם היא כרעה כמו גבעול, ופגעה בקרקע כשתדהמה על פניה.

שני ההורים עתרו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ודרשו את הפיצוי שמגיע להם בגין הרג בתם. המחוזי דחה את העתירה, וקבע שמעשי החיילים היו בגדר "פעולה מלחמתית", כזו שדיני הנזיקין האזרחיים אינם חלים עליה לפי חוקי העוול של מדינת ישראל. ההורים לא ויתרו ופנו לבין המשפט העליון, מקווים ששופטיו יכירו בכך שהרג בתם היה מעשה נפשע ושהיא עצמה קורבן תמים של הכיבוש הברברי ושל חייליו. כל הנסיבות היו ברורות כשמש, והנתונים הוכיחו באופן חותך את גרסתם ואת עמדתם של ההורים. ואיך אפשר שלא יהיה כך? איך יכולים החיילים לטעון שחשבו שהילדה שהולכת במרחק מאה מטרים מהם ועל גבה ילקוט, מהווה למעשה סכנה לביטחונם האישי ולכן אין ברירה אלא לחסל אותה? האם ילדה בגילה של אימאן בכלל מסוגלת לשאת על גבה כמות גדולה של חומרי נפץ, לפרוץ את שער המוצב, ולפוצץ את עצמה בין החיילים? ואם זה לא מספיק, מפקד המוצב שלט היטב בשפה הערבית ויכול היה להתרות בה הרבה לפני שהיא נורתה.

בעולם שבו עקרון הצדק הבסיסי הוא כל דאלים גבר, אין מקום להומאניות בסיסית; וכאשר השפה היחידה שמדוברת במדינה היא שפת הנשק והכוח והדם, הצדק היחיד הוא זה של אינקוויזיציות ושל משפטי שדה

אלא שכל העובדות הללו לא הועילו למשפחה. בעולם שבו עקרון הצדק הבסיסי הוא כל דאלים גבר, אין מקום להומאניות בסיסית; וכאשר השפה היחידה שמדוברת במדינה היא שפת הנשק והכוח והדם, הצדק היחיד הוא זה של אינקוויזיציות ושל משפטי שדה. וכך היה: ארבעת השופטים בהרכב בית המשפט העליון סמכו את ידיהם על הכרעת בית המשפט המחוזי, ודחו את טענותיה של המשפחה. כשלעצמה, עובדה זו איננה כה מפתיעה בעיניי. אחרי הכול, תודות למאמציה האנרגטיים של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, בעת הזו יותר ויותר שופטים ימניים מוצהרים מאיישים את הרכבי בית המשפט.

מה שמפתיע, מנגד, הוא זהותה של שופטת אחת [רות רונן, א"מ] שחתמה על ההחלטה הנוכחית. בפסק הדין היא כתבה "הנפגעת היא נערה צעירה שככל הנראה לא נשקפה ממנה בפועל סכנה (בין היתר לאחר שהסתבר בדיעבד כי בתיק הגב שנשאה על גבה היו רק ספרים)". אולם, חרף מה שכתבה, אפילו היא דחתה את טענות המשפחה, כמו עמיתיה. הדבר מפתיע משום שלפני חודשיים, כשאותה שופטת מונתה, הדבר גרר מחאות עזות מימין, ואיילת שקד "האשימה" אותה שהיא ליברלית ושהיא נשואה לאיש מחנה השמאל [זאב ברגמן, חבר הנהלת הקרן החדשה לישראל, א"מ]. אלא ששקד לא הצליחה לסכל את המינוי, ורבים קיוו שהשופטת החדשה תפיח במסדרונות העליון רוח חדשה של הומאניות, של היגיון, של הגינות ושל משפט צדק. התיק דנן היה הראשון שבו היא כיהנה כשופטת עליון, ורבים קיוו שהיא תיטה בו אל הצדק ואל האמת. "הצדק והאמת" לא בהגדרתם המשפטית היבשה והקרה, אלא בתור ביטוי אמיתי לערכים אנושיים – אותם ערכים אנושיים שנרצחו עם אימאן.

אז קיווינו.

התקווה נכזבה, ואפילו אותה שופטת דחתה את העתירה. בעיניי ראיתי לאורך שנים כיצד צולל גם בית המשפט העליון אל המחשכים. אך ראיתי גם את נהרות הדמעות שמזילים הפלסטינים, זורמים מעיניהם על מדרגות בית המשפט. אז אומנם אימאן אל־המס נהרגה, ואלה שהרגו אותה אינם מובאים לדין. אולם אני גם חש, במעין אינטואיציה עמומה שרכשתי מעבודתי ובבית אבא, שדמה של אימאן ימשיך לזהור בשולי כל קשת בענן ובעלי הכותרת של כל כלנית. נכון, ספרי ההיסטוריה זוכרים רק את מעלליהם של העריצים; אבל אנחותיה של הילדה התמימה שנרצחה אינן נשכחות, הן נשמעות מבעד לנגינת החליל וליללות הרוח.

איני יודע כמה מהקוראים מכירים את ההיסטוריה הסיזיפית של הפלסטינים. אני רוצה להזכיר להם, ולעצמנו ולזולתנו, פרק שלם בהיסטוריה שלנו ששכחנו – היסטוריה של בורות, של תמימות ממכרת ושל קלות דעת. שנים כבר חלפו מאז שאמר עלינו מחמוד דרוויש [בשיר "על תחנת רכבת שנעלמה מהמפה" שיצא לאור לאחר מותו ולא תורגם לעברית] שאנו מאמינים "שהחיים טבעיים הם ופשוטים". אז בעבר "לא נעלנו את הבתים ולא את הלבבות… היינו טובים ותמימים. הארץ, ארצנו, הייתה כל עולמנו, ודבר לא יכול היה לזעזע את קיומנו. השמיים האירו לנו פנים. היינו טובים וחולמים, ולא ראינו כיצד המחר מתגנב אלינו, חוטף מידינו את האתמול וחומק מאיתנו". כך היינו פעם, מספר מחמוד דרוויש, ומאז עבר זמן רב.

הלוואי שהדברים שמחמוד דרוויש מתאר היו נחלת העבר. בפועל, נותרנו בדיוק באותו מקום: טובים וטיפשים, תמימים וחולמים, ולא רואים את המחר מתגנב אלינו וחוטף את האתמול. אנו עומדים כאן יחד, על סף החידלון, בוהים אל האופק, ומחכים שהעבר יחזור אלינו.


ג'ואד בולוס הוא עורך דין אזרח ישראל ופובליציסט פלסטיני. המאמר המלא התפרסם ב־28 ביולי ביומון אל־קודס אל־ערבי. גרסה זו מתפרסמת במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: איתי מלאך.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה