הפגנה ברמאללה במלאות שנת ה-69 למדינת ישראל ולנכבה (רויטרס).
הפגנה ברמאללה במלאות שנת ה-69 למדינת ישראל ולנכבה (צילום: רויטרס)
Below are share buttons

האם קונפדרציה פלסטינית-ישראלית היא הפתרון הצודק?

"מטרתה של מסגרת קונפדרטיבית היא לייצר מודל שלטוני אטרקטיבי שישחרר את הפלסטינים מהדיכוי המתמשך... ושבו בזמן ייתן מענה לתלונות של הישראלים, ישמור על זכות ההגדרה העצמית, ויביא לסיום הסכסוך". כך כותב החוקר עמר עבד א־רחמן במאמר חדש. זה איננו כיוון חדש, אבל הוא מציע פירוט שטרם נראה כמותו. האם יש לו תוחלת?

מכון המחקר ברוקינגס [The Brookings Institution] פרסם מחקר פרי עטו של החוקר עמר עבד א־רחמן תחת השם "פתרון קונפדרטיבי לישראל ופלסטין" שתכליתו, לדברי הכותב, הינה "להציע כיוון חשיבה שחורג מעבר למודל הקלאסי של [פתרון] שתי המדינות או פתרון המדינה האחת, ולבנות בעתיד מסגרת קונפדרטיבית. מטרתה של מסגרת קונפדרטיבית זו היא לייצר מודל שלטוני אטרקטיבי שישחרר את הפלסטינים מהדיכוי המתמשך שבו הם נתונים, ושבו בזמן ייתן מענה לתלונות של הישראלים, ישמור על זכות ההגדרה העצמית, ויביא לסיום הסכסוך".
 
אין במחקר זה חידוש של ממש באשר לגישות השונות הקיימות לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, אם כי בהשוואה למחקרים קודמים, המסגרת המעשית שלו מציעה פירוט נרחב יותר לחלק מהסעיפים שנחשבים לבעיות היסוד בסכסוך, כמו סוגיית הפליטים, הביטחון, הגבולות וירושלים. רעיון הקונפדרציה הפלסטינית-ישראלית כבר הועלה בעבר על ידי כמה וכמה אינטלקטואלים ישראלים, פלסטינים וערבים, שהשקיעו מאמץ מחשבתי ניכר ליצירת פתרונות שונים כדי להיחלץ מהמצב הקיים ולהביא לשלום.
 
בשל קוצר היריעה של מאמר זה, אציג בקיצור נמרץ, שלא עושה חסד עם המחקר ועם תובנותיו, את רעיון הקונפדרציה שאותו מציג החוקר: הקונפדרציה תהיה מורכבת משתי מדינות ריבוניות, עם רשויות מחוקקות, מבצעות ושופטות; הגבולות בין שתי המדינות יהיו פתוחים, ובתמורה יוענקו זכויות לבני שני העמים, כמו חופש התנועה והמעבר בין שתי המדינות וצריכה שיתופית – ובכך יוכלו לפסוח מעל קביעת גבולות החלוקה של הארץ.
 
ירושלים תהא בבעלות משותפת של שתי המדינות, ולא תחת שלטון בין־לאומי; יוקם מערך ביטחון רב־שכבתי שיכלול את פלסטין ואת ישראל, והוא יהיה נתון לפיקוח של המדינות השכנות ושל מדינות נוספות, על כל המתחייב מכך: הקמה ופיתוח של בסיסי תיאום משותפים ושיתוף של מידע ושל יכולות פיקוח. סוגיית הפליטים תיפתר במסגרת הקונפדרציה באמצעות תושבות קבועה – תינתן לפליטים האפשרות להישאר בארצות שבהן הם חיים או לשוב לפלסטין או לישראל ולקבל אזרחות פלסטינית.
 
כנ"ל לגבי המתנחלים. הם יקבלו אזרחות ישראלית במסגרת התושבות הקבועה ותינתן להם האפשרות לבחור אם להישאר בפלסטין או בישראל. בסופו של דבר, החוקר עומד על הצורך להגיע לפיוס היסטורי שיכלול הכרה הדדית בשני הצדדים, על זכויותיהם ועל דרישותיהם ההיסטוריות.
 
אולם פתרון הקונפדרציה שמציגים עבד א־רחמן ודומיו מעורר מספר תהיות עקרוניות, שהעיקריות מביניהן הן:
 
ראשית, האם הבעיה העיקרית נעוצה בסוג הפתרון ובאופיו, או שמא בעצם העובדה שבצד הישראלי אין בכלל הכרה בקיומה של הבעיה, ומנסים בכל דרך אפשרית לעקוף את הסוגיה הפלסטינית?
 
כיום, הפלסטינים הם אלה שסובלים, ואילו ישראל נמצאת בשיא כוחה ושגשוגה, שורר בה שקט, והסבל הפלסטיני אינו מורגש בה, ועל כן היא אינה מחפשת פתרון. כך שלא בדיוק נראה ששני הצדדים של הסכסוך עסוקים בלהציע פתרונות שונים. המצב נראה כרגע יותר כמו ניסיון לברור את הפתרון המיטבי בין הפתרונות השונים שמוצעים, ובינתיים הסוגיה הפלסטינית הולכת לאיבוד בין שלל המסמכים שנכתבים, ההצעות והדיונים שנמרחים על פני שנים על גבי שנים. אולם הנקודה העיקרית היא איך לחייב את ישראל להכיר בסבל של הפלסטינים ולהפסיק לכפות את המציאות. כמו כן, עליה לחוש בבעיה ובסבל כדי שהיא תוכל להכיר בכך שקיים סכסוך שחייבים למצוא לו פתרון.
 
שנית, כל מי שמדברים על קונפדרציה מכירים בכך שהיא דבר בלתי־אפשרי במצב הנוכחי. עבד א־רחמאן מראה במאמרו, כמו מחקרים קודמים אחרים, שקונפדרציה מחייבת את קיומן של שתי מדינות – אחת פלסטינית והשנייה ישראלית; אך האם בכלל אפשר להשוות בין רמות הכוח וההגמוניה שיש לכל אחת מהן? זאת בהנחה שבכלל נגיע לשלב שבו עוברים מדיבורים למעשים.
 
על כן, אני סבורה שהקונפדרציה היא לא פתרון אלא אפשרות פוליטית שאפשר לדון עליה בשלבים הסופיים שבהם יוסדרו היחסים בין מדינת ישראל למדינת פלסטין, לכשתוקם.
 
שלישית, איך תוכל הקונפדרציה להתגבר על הקושי שמציבה ההתעצמות האדירה של ישראל בשנים האחרונות? ואיך, למשל, היא תוכל לגשר על הבדלי התרבות, הפוליטיקה, ההיסטוריה, הכלכלה וכו' במוסדות המשותפים? האומנם די בקיומו של הסכסוך כדי לייצר בסיס משותף? 
 
ישראל הרי תמיד מנסה לבדל את עצמה ממדינות המזרח התיכון מבחינה תרבותית ופוליטית, וטוענת שהיא נווה מדבר של דמוקרטיה באזור. האם היא תהיה בכלל מוכנה להסכים לשותפות ולשוויון כוחות שכזה עם הפלסטינים? מה בדיוק יגרום לה לעשות זאת?
 
וככלל, מרבית הניסיונות לכונן קונפדרציות ברחבי העולם נכשלו בטווח הרחוק, מהקונפדרציה האמריקנית ועד לניסיונות לכונן קונפדרציות בשנות התשעים בין מדינות בריה"מ לשעבר. 
 
ניסיונות לייצר דרכים לדו־קיום הם דבר יפה וחשוב לסוגיה הפלסטינית, אבל זה יקרה רק לאחר שייושם הפתרון היחיד המעשי, המשכנע וההגיוני, שגם מקובל על הקהילה הבין־לאומית וגם יבטיח לכל צד את זכויותיו, והוא פתרון שתי המדינות.

ד"ר אמאני אל־קירם היא פרשנית פוליטית ופובליציסטית פלסטינית. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני הערבי אל־קדס היוצא לאור בירושלים. גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: און דגן.

מכון המחקר ברוקינגס [The Brookings Institution] פרסם מחקר פרי עטו של החוקר עמר עבד א־רחמן תחת השם "פתרון קונפדרטיבי לישראל ופלסטין" שתכליתו, לדברי הכותב, הינה "להציע כיוון חשיבה שחורג מעבר למודל הקלאסי של [פתרון] שתי המדינות או פתרון המדינה האחת, ולבנות בעתיד מסגרת קונפדרטיבית. מטרתה של מסגרת קונפדרטיבית זו היא לייצר מודל שלטוני אטרקטיבי שישחרר את הפלסטינים מהדיכוי המתמשך שבו הם נתונים, ושבו בזמן ייתן מענה לתלונות של הישראלים, ישמור על זכות ההגדרה העצמית, ויביא לסיום הסכסוך".
 
אין במחקר זה חידוש של ממש באשר לגישות השונות הקיימות לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, אם כי בהשוואה למחקרים קודמים, המסגרת המעשית שלו מציעה פירוט נרחב יותר לחלק מהסעיפים שנחשבים לבעיות היסוד בסכסוך, כמו סוגיית הפליטים, הביטחון, הגבולות וירושלים. רעיון הקונפדרציה הפלסטינית-ישראלית כבר הועלה בעבר על ידי כמה וכמה אינטלקטואלים ישראלים, פלסטינים וערבים, שהשקיעו מאמץ מחשבתי ניכר ליצירת פתרונות שונים כדי להיחלץ מהמצב הקיים ולהביא לשלום.
 
בשל קוצר היריעה של מאמר זה, אציג בקיצור נמרץ, שלא עושה חסד עם המחקר ועם תובנותיו, את רעיון הקונפדרציה שאותו מציג החוקר: הקונפדרציה תהיה מורכבת משתי מדינות ריבוניות, עם רשויות מחוקקות, מבצעות ושופטות; הגבולות בין שתי המדינות יהיו פתוחים, ובתמורה יוענקו זכויות לבני שני העמים, כמו חופש התנועה והמעבר בין שתי המדינות וצריכה שיתופית – ובכך יוכלו לפסוח מעל קביעת גבולות החלוקה של הארץ.
 
ירושלים תהא בבעלות משותפת של שתי המדינות, ולא תחת שלטון בין־לאומי; יוקם מערך ביטחון רב־שכבתי שיכלול את פלסטין ואת ישראל, והוא יהיה נתון לפיקוח של המדינות השכנות ושל מדינות נוספות, על כל המתחייב מכך: הקמה ופיתוח של בסיסי תיאום משותפים ושיתוף של מידע ושל יכולות פיקוח. סוגיית הפליטים תיפתר במסגרת הקונפדרציה באמצעות תושבות קבועה – תינתן לפליטים האפשרות להישאר בארצות שבהן הם חיים או לשוב לפלסטין או לישראל ולקבל אזרחות פלסטינית.
 
כנ"ל לגבי המתנחלים. הם יקבלו אזרחות ישראלית במסגרת התושבות הקבועה ותינתן להם האפשרות לבחור אם להישאר בפלסטין או בישראל. בסופו של דבר, החוקר עומד על הצורך להגיע לפיוס היסטורי שיכלול הכרה הדדית בשני הצדדים, על זכויותיהם ועל דרישותיהם ההיסטוריות.
 
אולם פתרון הקונפדרציה שמציגים עבד א־רחמן ודומיו מעורר מספר תהיות עקרוניות, שהעיקריות מביניהן הן:
 
ראשית, האם הבעיה העיקרית נעוצה בסוג הפתרון ובאופיו, או שמא בעצם העובדה שבצד הישראלי אין בכלל הכרה בקיומה של הבעיה, ומנסים בכל דרך אפשרית לעקוף את הסוגיה הפלסטינית?
 
כיום, הפלסטינים הם אלה שסובלים, ואילו ישראל נמצאת בשיא כוחה ושגשוגה, שורר בה שקט, והסבל הפלסטיני אינו מורגש בה, ועל כן היא אינה מחפשת פתרון. כך שלא בדיוק נראה ששני הצדדים של הסכסוך עסוקים בלהציע פתרונות שונים. המצב נראה כרגע יותר כמו ניסיון לברור את הפתרון המיטבי בין הפתרונות השונים שמוצעים, ובינתיים הסוגיה הפלסטינית הולכת לאיבוד בין שלל המסמכים שנכתבים, ההצעות והדיונים שנמרחים על פני שנים על גבי שנים. אולם הנקודה העיקרית היא איך לחייב את ישראל להכיר בסבל של הפלסטינים ולהפסיק לכפות את המציאות. כמו כן, עליה לחוש בבעיה ובסבל כדי שהיא תוכל להכיר בכך שקיים סכסוך שחייבים למצוא לו פתרון.
 
שנית, כל מי שמדברים על קונפדרציה מכירים בכך שהיא דבר בלתי־אפשרי במצב הנוכחי. עבד א־רחמאן מראה במאמרו, כמו מחקרים קודמים אחרים, שקונפדרציה מחייבת את קיומן של שתי מדינות – אחת פלסטינית והשנייה ישראלית; אך האם בכלל אפשר להשוות בין רמות הכוח וההגמוניה שיש לכל אחת מהן? זאת בהנחה שבכלל נגיע לשלב שבו עוברים מדיבורים למעשים.
 
על כן, אני סבורה שהקונפדרציה היא לא פתרון אלא אפשרות פוליטית שאפשר לדון עליה בשלבים הסופיים שבהם יוסדרו היחסים בין מדינת ישראל למדינת פלסטין, לכשתוקם.
 
שלישית, איך תוכל הקונפדרציה להתגבר על הקושי שמציבה ההתעצמות האדירה של ישראל בשנים האחרונות? ואיך, למשל, היא תוכל לגשר על הבדלי התרבות, הפוליטיקה, ההיסטוריה, הכלכלה וכו' במוסדות המשותפים? האומנם די בקיומו של הסכסוך כדי לייצר בסיס משותף? 
 
ישראל הרי תמיד מנסה לבדל את עצמה ממדינות המזרח התיכון מבחינה תרבותית ופוליטית, וטוענת שהיא נווה מדבר של דמוקרטיה באזור. האם היא תהיה בכלל מוכנה להסכים לשותפות ולשוויון כוחות שכזה עם הפלסטינים? מה בדיוק יגרום לה לעשות זאת?
 
וככלל, מרבית הניסיונות לכונן קונפדרציות ברחבי העולם נכשלו בטווח הרחוק, מהקונפדרציה האמריקנית ועד לניסיונות לכונן קונפדרציות בשנות התשעים בין מדינות בריה"מ לשעבר. 
 
ניסיונות לייצר דרכים לדו־קיום הם דבר יפה וחשוב לסוגיה הפלסטינית, אבל זה יקרה רק לאחר שייושם הפתרון היחיד המעשי, המשכנע וההגיוני, שגם מקובל על הקהילה הבין־לאומית וגם יבטיח לכל צד את זכויותיו, והוא פתרון שתי המדינות.

ד"ר אמאני אל־קירם היא פרשנית פוליטית ופובליציסטית פלסטינית. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני הערבי אל־קדס היוצא לאור בירושלים. גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: און דגן.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה