צילום מסך מתוך יוטיוב
אוהד חמו. צילום מסך מתוך יוטיוב

האסון של "העתק-הדבק" מהתקשורת הישראלית

עיתונאים פלסטינים מסתמכים על חומרים מהתקשורת הישראלית ואת המחיר על כך משלם צרכן החדשות הפלסטיני. האם זה קשור ב"עצלנות" של הכתבים, או בגורם עמוק יותר?

ב־29 ביוני 2022 התפרסם במיתראס, אתר תוכן העוסק בנושאים פלסטיניים, מאמר מאת העיתונאי הפלסטיני אחמד אל־עארורי, תחת הכותרת "האסון של 'העתק-הדבק' מהתקשורת הישראלית". במאמרו בוחן אל־עארורי את הסתמכותם של עיתונאים פלסטינים על חומרים מהתקשורת הישראלית ואת המחיר שהדבר גובה מצרכן החדשות הפלסטיני.

הכותב פותח בהמחשה: "דמיינו לעצמכם שהתחולל אירוע כלשהו בשכונה שלכם, ואתם לומדים את פרטיו באמצעות התקשורת הישראלית… לא יהיה זה מוגזם לומר שזה בדיוק מה שקורה בחלק גדול מהזירה התקשורתית הפלסטינית, זה שנים. יותר מזה – זכור לי מקרה שבו אתר המתמחה בתרגום פרסם את תוצאות הקלאסיקו בין קבוצות הכדורגל של ברצלונה ושל מדריד על סמך דיווח של עיתון ישראלי!"

אל־עארורי מסביר שיש סיבות שונות למצב הזה, ביניהן הטענה של עיתונאים ישראלים כי הם עולים על עמיתיהם הפלסטינים ביכולתם להשיג מידע ולנתח אותו. בנוסף, ישנה במדיה החברתית הפלסטינית תפיסה רווחת שלפיה פרסומים של עיתונאים ישראלים מתארים "אירוע יוצא דופן", או מספקים "הוכחה חסרת תקדים" לדבר מה. כך למשל, העיתונאי גל ברגר פרסם ב־11 באפריל השנה את תמונתם של כמה פלסטינים מתפללים במחנה הפליטים ג'נין "כשהם חמושים ומוכנים לכל תרחיש". לטענת אל־עארורי, אילו פלסטיני היה מפרסם את התמונה, איש לא היה מתעניין. העובדה שהפרסום הגיע מגורם ישראלי הופכת אותו בעיני רבים לראוי.

סיבה נוספת למצב זה, לדברי אל־עארורי, היא עצלנותם של העיתונאים הפלסטינים. לעיתים די בכמה שיחות טלפון כדי לייצר כתבה, אבל הם מעדיפים למחזר את הכתבה הישראלית

סיבה נוספת למצב זה, לדברי אל־עארורי, היא עצלנותם של העיתונאים הפלסטינים. לעיתים די בכמה שיחות טלפון כדי לייצר כתבה, אבל הם מעדיפים למחזר את הכתבה הישראלית, על אף שהיא מביאה את החדשות מזווית ישראלית וללא מאמץ לעמוד על הפרשנות הפלסטינית להתרחשויות.

כדוגמה לכך מביא אל־עארורי את הכיסוי התקשורתי של הבריחה מכלא גלבוע, שלדבריו חשפה לא רק את הכשל במערכת הביטחון הישראלית, אלא גם את חולשתה של התקשורת הפלסטינית. בשעות הראשונות לאחר האירוע פרסמה התקשורת הישראלית דיווחים סותרים מפי מקורות ביטחוניים. לפי חלקם האסירים קיבלו סיוע מבחוץ והוסעו למקומות במרחק רב מבית הסוהר. התקשורת הפלסטינית מיהרה למחזר את הדיווחים האלה ללא כל מחשבה על המשמעות של פרסומים כאלה בעיתוי הרגיש של חיפושים ישראליים אחר הנמלטים. עדותם של הנמלטים בחקירה לאחר שנלכדו חשפה תמונה שונה מזו שהציגו אמצעי התקשורת הישראליים. לאחר שנעצרו, רווחו בתקשורת הפלסטינית דיווחים שיוחסו לתקשורת הישראלית, שלפיהם ערבי ישראלי הלשין עליהם. אל־עארורי קובע כי "הדבר עורר ויכוחים גדולים ברשתות החברתיות, שהאפילו, גם אם לזמן קצר, על גדולתו של מבצע הבריחה". לאחר מכן התברר שסיפור ההלשנה אינו תואם את עדותם של הנמלטים. נשאלת השאלה לשם מה פרסמה ישראל את הסיפור, ומדוע התקשורת הפלסטינית צריכה לשרת את מטרתם העלומה של הישראלים בפרסום זה.

הכותב טוען כי בשנים האחרונות התרבו הדיווחים המתורגמים מעברית לערבית בשל העלייה במספרם של דוברי העברית ובנפח הפעילות התקשורתית הפלסטינית. עם זאת, הוא קובע כי הכמות אינה מעידה על איכות התרגום, בשל היעדרה של ביקורת פלסטינית על תוכן הידיעות. מובן שיש גם פרשנים ומבקרים, אבל רוב הכתבות מתורגמות ככתבן וכלשונן, ומשקפות "את התעמולה ואת האג'נדה של הכיבוש". בהקשר זה מציין אל־עארורי את הדיווחים הישראליים הלא־מדויקים על פעולות ההתנגדות העממית הפלסטיניות בשנים האחרונות. אלה תורגמו לערבית ללא פרשנות, כאילו לפלסטינים אין מה לומר בנושא. אל־עארורי מביא ציוץ של עיתונאי ישראלי (ששמו לא צוין) מהזמן האחרון, שלפיו "אפילו רמאללה שינתה את פניה", על אף שתקריות אלימות בין פלסטינים לכוחות הביטחון הישראליים התרחשו ברמאללה לאורך כל השנים האחרונות.

אל־עארורי מסביר כי פעילים בתנועות ההתנגדות הפלסטיניות מתייחסים ב"חרדת קודש" לדיווחים ישראליים על הארגונים שלהם. אף שיש להכיר דיווחים אלה, בבחינת "דע את האויב", אל־עארורי קובע כי אין היגיון באימוץ זווית הראייה הישראלית לגבי הקשרים הפנימיים בין מנהיגים וחברים בתנועות אלה. הוא מזכיר כי התקשורת הישראלית מחוברת למערכת הביטחון, בין שמדובר בקשרים בין עיתונאי למקורותיו, ובין שהעיתונאי עצמו עבד באחד מגופי הביטחון. כדוגמה לכך, אל־עארורי מתאר את ביקורו של אוהד חמו (שהוא מכנה "אהוד בן חמו", למרבה האירוניה…) במחנה הפליטים שועפאט. כמה ימים לאחר הכתבה, שהצביעה על עלייה בפופולאריות של חמאס במחנה, עצרה משטרת ישראל את אחד המרואיינים שאיים להרוג יהודים. כתבה נוספת של חמו מ־2019 ניסתה ליצור את הרושם שרוב תושבי נעלין עייפו מהמאבק וכי הם תומכים ברעיון השלום הכלכלי. הכתבה התעלמה מההיסטוריה של ההתנגדות החמושה בנעלין ומהעובדה שפרנסתם של רבים מתושבי נעלין תלויה בישראל, בדומה למצב ביישובים פלסטיניים אחרים בקרבת הגבול. גם כתבה זו תורגמה כלשונה לערבית. 

היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (ימ"מ) נחשבת ליחידת עילית המתמחה במבצעי חיסול מורכבים. היא ספגה בזמן האחרון כמה מכות ליוקרתה, האחרונה שבהן היא פציעת קצין במהלך היתקלויות עם חמושים פלסטינים במחנה הפליטים ג'נין. הכותב עומד על כך שבעקבות אירועים אלה פתחה התקשורת הישראלית בקמפיין חיובי על הימ"מ, שכלל ריאיון עם מפקדה ובו הוא תיאר מבצעים שונים. אל־עארורי קובע ש"כמו תמיד", הריאיון התפרסם בתקשורת הפלסטינית ללא כל מסגור או ביקורת. הוא מוסיף כי התיאורים הנלהבים של עוצמת הימ"מ ושל מיומנות לוחמיה מתעלמים מהעובדה שיריביה הפלסטינים אינם זוכים להכשרה ולנשק מתקדם, ושמדובר בחלק מלוחמת התודעה הישראלית.

אל־עארורי תוהה אם הפלסטיני זקוק לישראלי שיסביר לו את המצב בחברה הפלסטינית. עם זאת, הוא מדגיש כי אין בדבריו קריאה להפסיק את התרגומים מעברית, אלא לבקר ולמסגר אותם באופן הראוי. העצלנות וחוסר המקצועיות של חלק מאנשי התקשורת הפלסטינים בוודאי מספקות הסבר מסוים למצב. עם זאת, אל־עארורי לא כתב על אחד הפילים הגדולים שבחדר: השיוך המפלגתי והצנזורה העצמית. רובם המכריע של אמצעי התקשורת הפלסטיניים שייכים לתנועה מסוימת, בעיקר פתח, חמאס, והג'יהאד האסלאמי. גם אלה הנהנים מעצמאות יחסית, דוגמת סוכנות הידיעות מען, נאלצים לצנזר חלק מהידיעות שבידיהם ולהיזהר מביקורת גלויה וחריפה מדי על השלטון. מנהיגים פלסטינים נוהגים להדליף ידיעות לכלי תקשורת פאן־ערביים באופן אנונימי משום שאין להם אפשרות לעשות זאת בכלי התקשורת המקומיים. על רקע זה יש להבין גם את השימוש במקורות ישראליים, שאינם מצייתים לכללי הצנזורה העצמית של התקשורת הפלסטינית.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה