בחודשיים האחרונים, לנוכח החרפת מגפת הקורונה העולמית, במיוחד במדינות אירופה, החריפו השלכותיה גם על מדינות המגרב הסמוכות. בהדרגה הודיעו גם מדינות אלו על תקנות האוסרות על התקהלויות, ואפילו על עוצר, ובתוך כך, נפסקו עד מהרה חיי הפנאי, התרבות והספורט .תחילה התקיימו משחקי כדורגל ללא קהל, ועד מהרה נפסקו גם הם כליל, כפי שאירע במקומות רבים אחרים. אלא שהמגרב הוא אזור שחווה בשנים האחרונות טלטלה בדמות מפגני מחאה למיניהם – עצרות, שביתות והפגנות המונים – שהתרחשו בעיקר ב"רחובות", אך גם בזירות אחרות, ובראשן במגרשי הכדורגל.
הכדורגל הצפון־אפריקני משקף במידה רבה את הפוליטיקה, את החברה ואת הכלכלה במדינות האזור, ואת היחסים ביניהן. ברבות השנים התפתחו במדינות האלה מועדוני אוהדים שרופים, "אולטראס", של קבוצות מקומיות, המושפעים מאוד מהאולטראס באיטליה. התחרות־יריבות בין הקבוצות, הגולשת לא פעם לתקריות אלימות; הסיסמאות; הגרפיטי והשירים ביציעים, הם מסימני ההיכר המובהקים של תרבות הכדורגל האזורית, כמו במקומות אחרים בעולם. במגרב של השנים האחרונות הסיסמאות והשירים מבטאים ביקורת נוקבת, בעיקר על המצב החברתי־כלכלי, אך גם ביקורת פוליטית.
יוקר המחאה, האבטלה, השחיתות הפושה והשאיפה להגר לאירופה הם נושאים בולטים בשירי היציעים. השיר של קבוצת "איחוד טנג'יר" המרוקאית מבטא זאת היטב: "זוהי ארץ ההשפלה", שרים האוהדים, "לחיים בה יש טעם מר… הם (קרי, הממשלה) הורגים אותנו עם הבטחות ריקות… בחיי אלוהים, זו מאפיה אחת גדולה… בשכונות העניים… נרות מספקים לנו אור, והמים היחידים שיש לנו הם מברזים ציבוריים… והם (הממשלה) צוחקים עלינו ועם הכסף שלנו קונים וילות… קחו אותנו מכאן בסירה (הכוונה לסירות המבריחות מהגרים לאירופה באופן לא חוקי)…"
חשוב לומר שהאוהדים המרוקאים ממקדים את ביקורתם בממשלה או ב"ממסד", ונמנעים בדרך כלל מלמתוח ביקורת על המלך, המוסיף ליהנות מאהדה ציבורית ניכרת. אוהדי קבוצת "רג'א קזבלנקה" אף שרים במפורש על תמיכתם בו, בעוד שאת שרי ההמשלה הם מכנים "גנבים". לעומת זאת, באלג'יריה נעשו המגרשים בשנתיים האחרונות לזירת מחאה מובהקת נגד משטרו של הנשיא לשעבר בותפליקה, שהודח בשנה שעברה על ידי הצבא. אוהדי "איחוד הספורט של אלג'יר" ביטאו זאת בשירם La Casa Del Mouradia, כלומר "הבית בשכונת אלמורדיה", ביטוי המתייחס לארמון הנשיאות באלג'יר, ומתכתב גם עם שמה של סדרת הפשע הספרדית, La Casa De Papel, "בית הנייר".
השיר מתאר צעירים מיואשים שמאסו בחייהם ומשתמשים בסמים, ומציג את הממסד האלג'ירי כאחראי לעשור של מלחמת האזרחים הקשה שהתרחשה במדינה בשנות ה־90. שיר אחר של אוהדי הקבוצה, שנהפך פופולרי עוד לפני המחאה, מתאר את הכמיהה להימלט מהמדינה, אפילו בסירת מהגרים ("באבור אלוח", בערבית המקומית). לצד זאת, יש לזכור כי הכדורגל במגרב אינו רק זירה לביטויי מחאה, אלא גם מקור לגאווה לאומית, ואפילו מקור לאחווה בין עמי האזור.
למשל, זכייתה של אלג'יריה באליפות אפריקה ב־2019 נתפסה כניצחון "הרוח האלג'יראית", שהובילה כמה חודשים קודם לכן להדחת הנשיא במחאה עממית בלתי אלימה. הניצחון, יש להדגיש, נחגג גם במדינות השכנות, מרוקו ותוניסיה, וכן בקרב הפזורה הצפון־אפריקנית בצרפת. מלך מרוקו אף שיגר איגרת ברכה לשכנה־היריבה ואוהדי כדורגל ממרוקו ומאלג'יריה צעדו משניו צדדיו של הגבול הסגור בין שתי המדינות בדרישה לפתחו – מפגן שפרשנים מקומיים ראו בו עדות להשפעה המלכדת של הכדורגל, בניגוד להשפעה המפלגת של הפוליטיקה.
שחקני כדורגל צפון־אפריקנים, וכן בני מהגרים מן המגרב שנולדו באירופה, הם היום שחקנים מבוקשים בקבוצות מובילות בעולם, ונחשבים גיבורי תרבות ומעצבי דעת קהל בארצות מוצאם. משום כך הם מרבים להביע את עמדתם בנושאים שעל סדר היום הלאומי, ולא אחת תומכים במחאות הציבוריות. כך, ריאד מחרז האלג'יראי, שחקן מנצ'סטר סיטי, וכמוהו כרים בנזימה הצרפתי־אלג'ירי, כוכב ריאל מדריד, הביעו תמיכתם במחאת ההמונים נגד משטר בותפליקה בשנתיים האחרונות.
במשבר הקורונה הנוכחי, לעומת זאת, כוכבי הכדורגל, וגם אומנים מקומיים, "מיישרים קו" עם עמדת הרשויות, הקוראות לאזרחים להישאר בבתיהם ולציית לתקנות החירום. במרוקו שחקני הנבחרת הלאומית, "אריות האטלס", מפיצים מסרי הסברה על אודות המגפה ברשתות החברתיות; באלג'יריה הכריזה הנהלת קבוצה מקומית על תרומת חלק ממשכורתם של השחקנים למאבק בקורונה, ובתוניסיה מועדוני האולטרס מפנים עורף לדרך האלימות והוונדליזם, ומחלקים מזון לנזקקים על רקע התגברות המגפה.
ומה באשר למפגני המחאה? הציבור במדינות האזור מציית ברובו לתקנות החירום, ועד כה נרשמו מקרים ספורים של הפגנות מקומיות והפרות סדר. מחאת ההמונים באלג'יריה, שהחלה בפברואר 2019 ונמשכה בכל יום שישי גם לאחר הדחת בותפליקה, הופסקה בפעם הראשונה באמצע החודש שעבר, בשל הקורונה.
לסיכום, ההפגנות, כמו שאר סממני השגרה באזור, נעלמו לעת עתה. אולם בהחלט ייתכן כי מצב זה ישתנה עד מהרה, בין בשל החזרה ההדרגתית לשגרה, בין בשל החרפת המגפה והשלכותיה, העשויות להוביל ליציאה מחודשת לרחובות, למרות הסיכון הבריאותי. ובמוקדם ובמאוחר, סביר להניח, ישובו גם מגרשי הכדורגל להיות זירות של מחאה.