לקורא העברי נדמה לעיתים כי המונח "מפלגה פוליטית" טומן בחובו חוסר כבוד עצמי, מקיאווליזם, תאוות כוח ואופן פעולה "מלוכלך" – כל מה שהוא היפוך של המושג קדושה. בעיראק שלאחר 2003 לעומת זאת, קדושה היא האיכות העיקרית שמנסות המפלגות הפוליטיות לייחס לעצמן; כך טוען לית' נאטק, עיתונאי עיראקי, במאמר שפרסם בעיתון א־ספיר אל־ערבי. במאמרו, נאטק מאיר על הסיבות שהביאו את המפלגות בעיראק לטעון לקדושה ומצביע על האופן שבו המחאות במדינה באוקטובר-נובמבר האחרונים ערערו על אותה קדושה מדומה.
נאטק פותח בתיאור הקדושה-לכאורה. המפלגות הפוליטיות בעיראק, בפרט המפלגות השיעיות שבהן מתמקד המאמר, טוענות לקדושה דתית של ממש, לסמכות על הציבור מתוקף רצון האל וליכולת להעניק מחילה לחטאים. הילת קדושה אופפת גם את העובדה שרובן הן מפלגות בעלות אידיאולוגיה אסלאמית, שקושרות את עצמן עם סמכותם של מנהיגים רוחניים מן העבר ומן ההווה. אומנם, במרוצת שש עשרה השנים שחלפו מאז נפילת סדאם חוסיין והקמת המפלגות, הספיקו רבות מהן ללבוש צביון אחר, חילוני ואזרחי יותר, אולם טענה אחת לא השתנתה: הטענה לקדושה.
לדעת נאטק, שורשי הרעיון שתואר נעוצים בימי שלטונו של סדאם חוסיין, אשר ניסה לטעת בציבור את התפיסה שרק הוא ויורשיו יכולים ורשאים להיות שליטים במדינה. בניסיונו לבסס תפיסה זו, הוא כונן פולחן אישיות סביב דמותו, ובשלב מסוים גם אימץ לעצמו ולמדינה סממנים דתיים-אסלאמיים. אף שהוא לא סיים את שלטונו כפי שקיווה, האווירה השלטונית שהנחיל בעיראק – קדושת השלטון הפוליטי, המחייבת ציות וכניעה לסמכות – חלחלה לתפיסתו של הציבור במדינה ושירתה בהמשך את המפלגות הפוליטיות השיעיות.
לצד מורשתו של סדאם, נאטק מציין גורם נוסף שתרם לדימוי הקדושה של המפלגות הפוליטיות: התמיכה שהעניקו להן אנשי הדת לאחר פלישת ארצות הברית לעיראק ב־2003 ונפילתו של סדאם. באותם ימים, המפלגות השיעיות שבו לזירה הפוליטית מהמחתרת שבה הן שהו – מחוץ לעיראק, ולציבור השיעי, שהוא העדה הגדולה ביותר במדינה, ניתנה הזדמנות לייצוג ולשלטון. לאחר שנים של הדרה פוליטית, לא היה דבר שכמהו לו השיעים יותר מאותו שלטון, ואנשי הדת השיעים לא היו חריגים בהקשר זה: הם תרגמו את התביעה לשלטון לדימויים היסטוריים-דתיים, וליבו את הציבור בסיסמאות שקשרו בין פוליטיקה לאסלאם שיעי.
לאווירה זו של עירוב פוליטיקה ודת, תרם המנהיג הרוחני העליון של השיעים בעיראק עלי א־סיסתאני, אשר שלח באותה עת יד בפוליטיקה: הוא סמך ידו על הנוסח של חוקת המעבר, שבאותה עת עמד לבחירה, והביא את ציבור המאמינים לבחור בו בלי שאפילו קראו אותו. כמו כן, לצד מנהיגים רוחניים אחרים, נתן את ברכתו למפלגה פוליטית לפי טעמו כדי להביא לניצחונה בבחירות.
למרות זאת, דימוי הקדושה שביססו להן המפלגות הפוליטיות נשחק לאיטו, ובמרוצת השנים נדרשו לו מקורות הזנה חדשים. כאלה נמצאו בדמות ארגוני טרור אסלאמיים סוניים שעלו – תחילה אל־קאעידה, ולאחר מכן גם דאעש. מעלליהם של האחרונים הוצגו על ידי המפלגות השיעיות כאיום קיומי-דתי על העדה, והדבר הוסיף להן כוח, לגיטימיות וצידוק לחימוש הפלגים הצבאיים שלהן. שיאו של התהליך התבטא בהקמת מיליציות "כוחות הגיוס העממי" (מאוחר יותר יתווסף לכוח זה שם התואר "המקודש"), מכוח פתווה )פסיקת הלכה שמוציא איש דת מוסלמי (שהנפיק א־סיסתאני ב־2014. אותה טענה לקדושה ולתפקיד גורלי בשמירה על השיעים גם סייעה למפלגות להשיג תוצאות מרשימות בבחירות לפרלמנט במדינה בשנת 2018.
את המפנה שאִפשר את הקריסה של דימוי הקדושה, מזהה נאטק עם צמיחתו של דור חדש – יליד שנות ה־90 וה־2000, שלא חווה את שלטון סדאם ואת אירועי 2003. אותו דור מתאפיין במידה רבה של ביקורתיות, במחשבה רעננה וחדשנית ובנוכחות רבה ברשתות החברתיות, נוכחות שמספקת לו פרספקטיבה על המתרחש בעיראק. התכונות הללו אפשרו לדור החדש לזהות את שחיתותן של המערכת הפוליטית ושל המפלגות ואת תפקידן בהרעת המצב הכלכלי ותנאי החיים בעיראק. זו הסיבה שבגינה יצאו הצעירים להפגין בחודשי אוקטובר-נובמבר בדרישה לשינוי פוליטי עמוק ויסודי. כך הם ניפצו את דימוי הקדושה של המפלגות.
נאטק שב ומדגיש שמחאה זו היא מחאה אותנטית שמקורה בתסכולם העמוק של צעירי עיראק. הצעירים לא יצאו לרחובות בצווים של אנשי דת ושל פוליטיקאים, ולא – כפי שטענו הפוליטיקאים עצמם – בהכוונת מדינות זרות או ארגוני טרור. על כן, בחרו המפגינים להתנער מגורמים רבי־השפעה מתוך הממסד הפוליטי והדתי, ובהם א־סיסתאני ומנהיג התנועה הסאדריסטית מוקתדא א־סדר, שביקשו להזדהות עם המחאות בהתבטאויות שונות בתקשורת. במאמר מוסגר, מציין נאטק שאותה תמיכה מהממסד הפוליטי והדתי לא הועילה למפגינים יותר מדי: עד לרגע פרסום המאמר, מספר ההרוגים מירי כוחות הביטחון הגיע למאות.
ניפוץ קדושת המפלגות לא בא לידי ביטוי רק בעצם המחאות, לדעת נאטק, כי אם גם במיקומן של המחאות. מחאות נגד המפלגות השיעיות הקדושות לכאורה, התקיימו כבר ב־2018, אז הוצתו מטות של מפלגות הגיוס העממי באחדים ממחוזות עיראק. אלא שבמסגרת הגל הנוכחי, המחאות וההצתות התפשטו למחוזות שנחשבו עד אז בסיס פוליטי מובהק של המפלגות השיעיות. כך, במחוז כרבלאא', מקום קבורתם של הגיבורים המכוננים של האתוס השיעי, הוצתה הקונסוליה של איראן, פטרוניתן הגדולה של מפלגות הגיוס העממי. נראה שבכך נאטק מבקש להדגיש את העובדה שהמפגינים הם בשר מבשרה של העדה השיעית, ומחאתם מכוונת לנפץ את הדימוי הפנים-שיעי של המפלגות – הקדושה וההגנה על העדה.
האם היה די במחאות הללו כדי להביא להגשמת מטרותיהם הקונקרטיות של המוחים, ובהן הדחת הממשלה ותיקון החוקה? נראה שנאטק ספקני באשר לאפשרות זו. המנהיגים הפוליטיים אומנם חדלו מלגנות את המפגינים, קיבלו את טענותיהם העקרוניות והבטיחו בשלל הצהרות תקשורתיות שהם מזדהים עם המחאה ונכונים לשינוי, אלא שלדעת נאטק, אלה הצהרות מן הפה ולחוץ, שכן המנהיגים הפוליטיים לא התחייבו למלא את הדרישות הקונקרטיות שהובעו. המפגינים, בתורם, לא הפסיקו למחות עד לרגע כתיבת המאמר, ודיכויים האלים נמשך במלוא המרץ.
למרות כל זאת, נאטק חותם במבט אופטימי לעתיד. הוא טוען שאפילו לא יצליחו המחאות להביא למילוי כל הדרישות, הן השיגו מטרה חשובה בתכלית: הן קרעו מעל פני המפלגות את מעטה הקדושה שלהן. בכך נפתחה הדרך לפוליטיקה שמקורה בעם, לא במנהיגים רוחניים ובפתוות מקודשות. על כן, גם אם אותם מנהיגי מפלגות, נציגיה של "הפוליטיקה המקודשת", יצליחו להיאחז בשלטון עוד זמן מה – קדושתם שהתערערה לא תגן עליהם עוד מפני זעמם של הצעירים.
