מעבר לוויכוח הניטש זה זמן רב והעלול להימשך לעד בשל אופיו הדתי-היסטורי סביב שאלת זיקתם של הפלסטינים ושל היהודים לארץ הזאת, הולך ומתברר כי המאבק העקוב מדם הנמשך דורות עדיין אינו מראה אור בקצה המנהרה. עקרונית, הניגוד הקוטבי בין הנרטיב הפלסטיני לציוני אינו פתיר. והניסיונות שנעשו כדי למצוא נוסחה שתאפשר גישור בין שני הנרטיבים לא נחלו הצלחה עד כה. הייתה תקווה בשלב מסוים להגיע לפשרה אך היא נמוגה במהרה. הצהרת העצמאות באלג׳יריה בשנת 1988 בשיאה של האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו שבאו בעקבותיה בשנת 1993 וכפועל יוצא שלה, יצרו אופוריה בקרב הפלסטינים בשטחים הכבושים, אשר שיערו בנפשם שהקץ לכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית הם בהישג יד. בחלוף קרוב לשלושים שנה, התגלה הכול כבלוף ישראלי וכרמייה עצמית פלסטינית.
אכן הוקמה רשות פלסטינית ונהיה לנו נשיא שסוקר משמר כבוד עם דגל פלסטיני ועם המנון, אולם ההנהגה הפלסטינית לא הפנימה שסיסמאות וסמלים אינם משחררים אדמה כבושה ואינם מקימים מדינה עצמאית. היא נחפזה כדי להגיע לעסקה עם ישראל כדי להיחלץ ממצוקתה. היא לא התעקשה על סוגיות מרכזיות שבלעדיהן ההסכם הופך לפיסת נייר ללא ערך, כפי שהוכיחה המציאות בדיעבד. הכרת ישראל באש"ף אינה מעלה ואינה מורידה לעומת הכרה בזכות להגדרה עצמית והפסקת הנישול של הפלסטינים מאדמותיהם. ההנהגה הפלסטינית אטמה את אוזניה וסירבה לשעות לעצות של ד״ר חיידר עבר א-שפי, שעמד בראש המשלחת הפלסטינית בשיחות בוושינגטון ואשר העלה השכם והערב את הנושא של הקפאת ההתנחלויות כתנאי הכרחי. לפני 23 שנה בערך צוטט יוסי שריד באומרו כי בעוד חמש שנים לא יישאר דבר לשאת ולתת עליו. הוא התבטא במילים אלה לאחר שערך סיור בגדה המערבית בלוויית מארחיו הפלסטינים וראה במו עיניו עד כמה התפשט מפעל ההתנחלויות, ועל אחת כמה וכמה המצב בהקשר זה כיום. ההנהגה הפלסטינית התעוררה מאוחר מדי והתחילה לחוש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליה ושחלום המדינה העצמאית והריבונית בגדה המערבית וברצועת עזה הוא רק משאלת לב. הצרה לא רק כאן אלא היא נעוצה בצורת החשיבה השגויה, כדבריו של איינשטיין: "אי-שפיות הוא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות".
למרות כל שגיאותיה של ההנהגה הפלסטינית, האחריות בעניין הקפאון בתהליך המדיני אינה מוטלת על כתפיה אלא על ישראל בלבד. אם ניתן להפנות אצבע מאשימה כלפי הרשות הרי ברור שהיא השלתה את עצמה והוליכה את הציבור הפלסטיני שולל בחושבה כי ניתן לממש את זכויותיו הלאומיות של העם הפלסטיני בדרך זו, כשהצד הישראלי כופר בזכויות אלה. נניח תיאורטית שהיה סיכוי כלשהו שהסכמי אוסלו יניבו דבר טוב וסביר; הנהגת הרשות בהתנהלותה הכושלת קברה את הסיכוי הזה.
יש להודות כי מאז הקמת ישראל ואף לפני כן דבק הציבור הישראלי היהודי בנרטיב של התנועה הציונית שלפיו ארץ זו שייכת ליהודים. הרוב המוחץ של ציבור זה על כל מפלגותיו וממשלותיו, פרט לכוחות שוליים, אינו מכיר במושג ״זכויות לאומיות״ של העם הפלסטיני. יש אין-סוף הוכחות לכך. כאשר נסוגים מתוך עזה ומבצעים היערכות מחדש מסביבה, המשוואה היא הפסד מול רווח. וכשמצהירים על כוונה לבצע הפרדה בגדה המערבית המטרה היא לספח שטחים ולכלוא את הפלסטינים בתוך מובלעות ללא כל רצף טריטוריאלי כדי לסכל כליל כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית ולהרחיק את הסיוט של מדינה אחת לכל תושביה או מדינה דו-לאומית. הולכים סחור סחור ולא מוכנים לבטא את המילים המגונות ״זכויות לאומיות של העם הפלסטיני״, פרט להצהרות מגומגמות המיועדות לזרות חול בעיניים.
ישראל הוקמה בזכות הכוח, והיא שולטת על הפלסטינים ובשטחים שנכבשו ב-1967 בזכות הכוח גם כן. היא אינה לומדת מלקחי ההיסטוריה שאימפריות גדולות פי כמה וכמה מישראל התמוטטו כי נשענו על החרב בלבד. לכן ראשיתו של כל תהליך שלום מוצלח חייבת להיות מלווה בהכרה ברורה וחד-משמעית בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני ולתקן את העוול ההיסטורי שנגרם לו. לא הסכמים נפרדים עם מצרים ועם ירדן ולא מה שמכונה הסכמי אברהם יביאו שלום לישראל. העם הפלסטיני הוא הכתובת היחידה שרק איתו צריכה ישראל לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם שלום. אחרת הכול הוא בבחינת עיוורון פוליטי והתנתקות מן המציאות. פוליטיקאים ישראלים שאינם משכמם ומעלה עושים שימוש ציני בעניין הרה גורל זה לצורך אינטרסים מפלגתיים ואישיים שלהם.
אין כל הצדקה להמשך קיומה של הרשות הפלסטינית, שהפכה לסוס טרויאני המקל על ישראל לבצע את תוכניותיה, ועליה לבחור: או להתפרק באופן יזום ומאורגן או להמתין לגורל מר שיצור איתו אנרכיה רבתית
ישראל הכניסה את ההנהגה הפלסטינית למלכודת מוות בדמותם של הסכמי אוסלו, שהולידו רשות מקרטעת ונטולת כל תוכן שלטוני ממשי. שר הביטחון הישראלי מתגנב לרמאללה באישון לילה כדי לפגוש את אבו מאזן ראש הרשות ובוחר לו בקפידה היכן ייפגשו כדי שלא יביך את ממשלתו ויעורר תגובות של האופוזיציה. ביבי נתניהו מתפאר בטמטומו שהצליח לדחוק את הבעיה הפלסטינית לפינה ולהוריד אותה מסדר היום האזורי והבין-לאומי. אזי מה הצורך בהמשך קיומה של הרשות הפלסטינית?
לאור עובדות אלה הגיעה השעה להצהיר קבל עם ועדה כי אין כל הצדקה להמשך קיומה של הרשות הפלסטינית, שהפכה לסוס טרויאני המקל על ישראל לבצע את תוכניותיה, ועליה לבחור: או להתפרק באופן יזום ומאורגן או להמתין לגורל מר שיצור איתו אנרכיה רבתית, קרי התפרקות כפויה תחת הלחץ של הרחוב. אין אלטרנטיבה אחרת, אלא אם כן יתחוללו שינויים עמוקים בשטח שיאפשרו את שבירת הקיפאון הקיים.
אין לצפות כי אבו מאזן ינקוט יוזמה נועזת כזו של פירוק הרשות. הוא מאיים מעת לעת להחזיר את המפתחות לישראל כדי להזמין לחצים עליה שמא יחלצוהו ויפיחו רוח חיים בתהליך שנדמה כי אבו מאזן אינו מודע לעובדת מותו! ניתוח מהלכיו של אבו מאזן מאז אוסלו ועד היום מעיד על סוג של קיבעון מחשבתי. הוא אינו מש כהוא זה מקו חשיבה עקר ובלתי-מועיל. עליו לעמוד מול עמו ולהצהיר באופן הברור ביותר כי: דרך אוסלו לא הובילה ולא תוביל לשום מקום; הרשות הפלסטינית נכשלה בניהול ענייני העם הפלסטיני; אין מה לצפות מממשלות ישראל; המושלים האמיתיים בגדה המערבית הם גוזלי האדמה וגונבי עצי הזית; הקהילה הבין-לאומית ובראשה ארה״ב לא תעשה מאומה למען הפלסטינים והיא נתונה להשפעתה של ישראל; רוב מדינות ערב הפנו גב לפלסטינים. על כן עליו להצהיר קבל עם ועדה על פירוק הרשות ועל ביטול ההכרה של אש״ף בישראל, ושהוא מתכוון לארוז את מזוודותיו ולצאת לגולה. אם עדיין כוחו במותניו הוא ימשיך להנהיג את אש״ף, הגוף שהוא עצמו הפך לבלתי-רלוונטי, עד שתיבחר הנהגה חדשה לאש״ף ויוכנסו שינויים נחוצים כדי שיהיה גוף פעיל שייצג את העם הפלסטיני באמת ובתמים. כל זאת על בסיס תוכנית מדינית שתחייב את כל הארגונים הפלסטיניים כולל חמאס והג׳יהאד האסלאמי. מותר ואף חיוני שתהיה אופוזיציה בזירה הפלסטינית, אפילו קיצונית ככל שתהיה, אך כל המפלגות והארגונים חייבים לציית לכללי משטר דמוקרטי. ישראל, שהיא בעצמה דמוקרטיה המרשה לכוחות קיצוניים לפעול בתוכה באופן לגיטימי בעת שהם אינם מסתירים את כפירתם בזכויות העם הפלסטיני להתקיים ולחיות בשלום במדינתו, ואף מתירים את דמו, אין לה כל זכות להתערב בעניין זה והיא אינה יכולה לתפור חליפה לדמוקרטיה הפלסטינית על פי מידותיה ועל פי קריטריוניה. העם הפלסטיני ברובו שואף לשלום צודק. לא היו איומים על חייו של ערפאת או אבו מאזן מצד גורמים פלסטיניים בשל מדיניותם בשעה שרבין נרצח בעטיים של הסכמי אוסלו ורבנים קיצוניים בישראל הפכו למקור סמכות הקובע לפוליטיקאים מה מותר ומה אסור להם לעשות בתחום הפוליטי. במקביל לכך, שלטון חמאס בעזה אף הוא נדרש לנקוט צעד דומה: לשים קץ לשליטתו הבלעדית ולהיות שותף אמיתי ולא אלטרנטיבה מאולצת.
כל הסימנים מעידים על כך שאם לא ייעשה כן, תתפרק הרשות הפלסטינית מאליה כתוצאה מצירוף של מספר גורמים: המאבק הצפוי בין מוקדי הכוח בארגון פתח כאשר יתפנה כס הנשיאות, התחזקות האופוזיציה והפלגים המזוינים בגדה המערבית, מורת רוחו של רוב הציבור מהתנהלות הרשות. נסיגה מסודרת עדיפה על התמוטטות. אין פירושן של התמוטטות הרשות או של פירוקה היזום היעלמות של הסוגיה הפלסטינית או הורדתה מסדר היום. ההיפך הוא הנכון: העניין הפלסטיני יובלט ביתר שאת, והדרך תתקצר לקראת פתרון.
הכותב הוא ע'אזי אבו ג'יאב, לשעבר תושב עזה, פעיל פוליטי ואיש תקשורת פלסטיני, מתרגם וכותב בצוות פרויקט אופק של מכון ון ליר בירושלים.
