תמונת אילוסטרציה מתוך עמוד הפליקר של European Parliament
תמונת אילוסטרציה מתוך עמוד הפליקר של European Parliament

"והַכו אותן": האם הקוראן מצווה על גברים להכות את בנות־זוגם?

הציווי בפסוק הקוראן להכות נשים שיש חשש שימרדו מעורר דיון סוער במיוחד בעולם הערבי, ונחשב "האקדח המעשן" שמעיד על הנופך המיזוגיני והפטריארכאלי-דכאני של חלקים מסוימים במסורת האסלאם. מומחה לאתיקה אסלאמית ניסה להתמודד עם הטענות מנקודת מבט דתית, והתוצאה לפניכם

הערת המערכת: המאמר כולל תכנים שעלולים לפגוע בקוראים ובקוראות, ביניהם נימה ברורה של האשמת הקורבן ותמיכה באלימות נגד נשים. הפורום לחשיבה אזורית, פרויקט אופק וכותב המאמר אינם עומדים כמובן (!) מאחורי עמדות אלו, אבל רואים ערך בהבאת הדברים בשם אומרם (ובצדם גם הביקורת עליהם), כחלק ממטרתנו היסודית – הפצת ידע ודעת בנוגע לנעשה בתרבויות החיות סביבנו. 

"נשים מוסלמיות אינן צריכות שהפמיניזם המערבי יציל אותן", הכריזה בשנת 2002 האנתרופולוגית לילה אבו לוע'וד במאמר משפיע שלפיו העניין האובססיבי שמגלה המערב במעמד האישה האסלאמית משרת בעיקר אינטרסים מערביים. מבקריה של אבו לוע'וד טוענים לעומתה שדיכוי האישה נטוע עמוק במסורות האסלאמיות, ולמעשה הוא מגיע עד לקוראן עצמו. לראיה הם מצטטים את פסוק 34 בסורת א־נסאא ("הנשים"), שזכה למקום מרכזי בדיון לגבי מעמד הנשים באסלאם: "הגברים מופקדים על הנשים, בתוקף כל אשר רומם בו אלוהים את אלה על אלה ובתוקף הממון שיוציאו […] באשר לנשים אשר תחששו פן תמרודנה, הטיפו להן מוסר ופירשו מהן במשכב והכו אותן […]" (תרגום אורי רובין, 2005). הציווי להכות נשים שיש חשש שתמרודנה עורר דיון סוער במיוחד, ונחשב "האקדח המעשן" שמעיד על הנופך המיזוגיני והפטריארכאלי-דכאני של חלקים מסוימים במסורת האסלאם.  

לאמיתו של דבר, טוען ד"ר מועתז אל־ח'טיב, כאשר דנים בפסוק באופן מעמיק ומתוך הבנת ההקשר שבו הוא נוצר, מבינים שהביקורות המופנות אליו יצאו מכל פרופורציה. אל־ח'טיב, מומחה לאתיקה ולפילוסופיה אסלאמית באוניברסיטת חמד בן ח'ליפה בקטאר, פרסם לאחרונה במדור הדעות של אתר אל־ג'זירה סקירה שמתמקדת בדיון הפרשני וההלכתי באסלאם סביב ההיתר להכות רעיות מרדניות. בחלקה הראשון, הסקירה מבקשת להראות שבתוך הקשר יצירתן, המילים "והַכו אותן" אינן מבטאות אלימות פטריארכאלית אכזרית ושרירותית, ושהן שייכות ל"מערכת קוהרנטית, מבוססת-ערכים מוסריים שהתאימו למבני החברה הטרום־מודרניים". החלק השני בוחן את המסורות הפרשניות שנוצרו סביב הפסוק לאורך הדורות, ומבקש להראות שעוד הרבה לפני הופעת הפמיניזם המודרני התייחסה דת האסלאם אל הציווי להכות רעיות באופן אמביוולנטי ולא קיבלה אותו כפשוטו.  

עוד לפני שדנים בנוסח הפסוק ובמשמעותו, קובע אל־ח'טיב, יש לזכור עיקרון חשוב בכל עיסוק בתפיסה האסלאמית לגבי אלימות לגיטימית: המציאות החברתית והפוליטית המשתקפת בדיני האסלאם איננה דומה לזו של ימינו, והחוק האסלאמי איננו דומה לחוקיה של מדינת הלאום הריכוזית המודרנית. החוק הקוראני מבוסס על היררכיה חברתית של יחסי חסות (בערבית ولاية, וִילָאיָה), שמחלקים את הסמכות המשפטית, החינוכית והמוסרית בין רכיבים שונים בחברה. כך למשל בהורות: הילדים נתונים לחסות הוריהם, ואלה מופקדים על חינוך הילדים ועל ענישתם; כך גם בחיי הציבור: חינוך הציבור והכוונתו המוסרית מוטלים על השליט הפוליטי האסלאמי – "האימאם" – והוא גם מוסמך לשפוט את העבריינים ולהענישם. לבסוף, בחיי הנישואין הרעיה מוגדרת כבת־חסותו של בעלה: הוא אחראי למעשיה מבחינה משפטית ומוסרית, והוא אמון על חינוכה להתנהגות טובה. צורה זו של ארגון הסמכות החברתית נועדה לחלק באופן יעיל את האחריות לשמירת הערכים הדתיים והסדרים החברתיים בחברה האסלאמית, ואין לראות בה מערכת של אפליה.  

לאור זאת, מסתבר שההיתר להכות אישה מרדנית איננו משקף נקמנות פטריארכאלית אלימה, אלא יש בו משום אמצעי לשמירה על סדר חברתי מסוים שבמסגרתו נשים צריכות לציית לבעליהן. האסלאם הלוא מתיר להביא גבר עבריין בפני שופט, שיכול, במקרה הצורך, להורות על הלקאתו כדי להשיבו מדרכיו הרעות, ואף מתיר להורים לנקוט אלימות פיזית מתונה בתהליך חינוכם של ילדיהם. בדיוק באותו אופן, אפוא, האסלאם מתיר לגברים להכות את נשותיהם כדי לחנך אותן לצייתנות – הבעל, במקרה זה, הוא פשוט נציג מערכת אכיפת החוק האסלאמי בביתו. למעשה, יש אף פרשנים הסבורים כי הציווי "והכו אותן" כלל איננו מוסב על הבעלים אלא על מערכת המשפט, והם סבורים שאישה מרדנית צריכה לעמוד לדין בפני שופט בדיוק כמו גבר עבריין. אל־ח'טיב אומנם דוחה טענה זו, אולם מבחינתו כך או אחרת הרוח הכללית ברורה: הכאת רעיות היא סוג מסוים של אכיפת חוק וחינוך, וככזו היא נתונה למגבלות רבות, ואל לה להיות אכזרית ושרירותית.  

עובדות אלה מצמצמות באופן ניכר את המקרים שבהם אלימות של בעלים כלפי רעיותיהם נחשבת למעשה לגיטימי. אומנם, מציין אל־ח'טיב, הגדרתה של "מרדנות נשית" איננה ברורה כל צורכה. מה שברור הוא שמדובר במעשה חמור שיש בו ממד של פגיעה ממשית בבעל – ולא, לפי ניסוחו "רק מניעת יחסי מין מהבעל או פגיעה בכבודו". נוסף על כך, המטרות של הפעלת האלימות מוכרחות כאמור להיות חינוכיות; על כן אלימות שנועדה להשיג נקמה לשמה אסורה, וכך גם אלימות קיצונית שאיננה יכולה להשיג שום מטרה חינוכית. לפיכך, בעל רשאי להכות את אשתו רק במטרה לחנכה לצייתנות בעתיד, ומתוך אמונה שהאלימות תשיג מטרה זו בלי לפגוע ברעיה באופן קיצוני.  

ממילא, סבור אל־ח'טיב, בלי כל קשר לשאלת המטרות – האסלאם מכיר בקיומה של מערכת זכויות שמגבילה צורות שונות של הפעלת אלימות, אפילו כאשר מניעיה לגיטימיים בעיני האסלאם. גם במקרה של הכאת רעיות שאינן מצייתות לבעליהן, ההלכה האסלאמית מגדירה במפורש את הגבולות ואת אופני ההפעלה הלגיטימיים של האלימות. ראשית, אסור להכות באמצעות חפצים אלא ביד חשופה, ואין לגרום נזק בלתי־הפיך לגופה של האישה המוכה. בדומה לכך, האלימות חייבת להיות השלב האחרון במדרג של אזהרות וסנקציות שנרמז כולו בנוסח הפסוק הקוראני: בעל שאשתו איננה מצייתת צריך תחילה "להטיף לאשתו מוסר", ואחר כך "לפרוש ממנה במשכב" – קרי, למנוע ממנה יחסי מין. רק אז, אם הרעיה עומדת במריה, רשאי הבעל להכות אותה.  

בסופו של דבר, טוען אל־ח'טיב, ההיתר להכות נשים איננו פשוט צורה של אפליה ממוסדת, אלא נגזרת משפטית של הנישואין באסלאם. העמדה האסלאמית לגבי חוזה נישואין גורסת כי מדובר בהסכם שמתוקפו מחויב הבעל בין היתר לדאוג לחינוכה של אשתו, והיא, מצידה, מחויבת לציית לו. אלימות היא כלי שנותן האסלאם בידי הבעל לטובת משימה חינוכית זו, אולם כלי זה מוגבל בשורת אופנים שמרחיקה אותו מאוד מלהיות היתר לאלימות שרירותית. בעל מכה שנחשד בחריגה מסמכותו יכול להיות מובא בפני בית דין, ותוטל עליו חובת ההוכחה שהאלימות שהוא הפעיל הייתה לגיטימית במטרותיה ובאמצעיה. אם לא יוכל להוכיח זאת, הוא עצמו ייענש בחומרה, ובית הדין יוכל לכפות עליו לתת גט לרעייתו או לגזור עליו מלקות. בקצרה, אל־ח'טיב סבור, אין שחר לטענה שההיתר להכות רעיות מבטא הטיה פטריארכאלית אכזרית. למעשה, בתוך המערכת החברתית שאליה הוא שייך – השונה מטבע הדברים מזו שבה אנו חיים כיום – מדובר בצעד מתבקש ומוסרי לעילא.  

עם זאת, אל־ח'טיב טוען שהוא "איננו מעוניין להגן על הטענה שהכאת אישה מרדנית היא מעשה לגיטימי". זאת לא משום שהוא סבור שמדובר במעשה בלתי-לגיטימי, אלא פשוט משום שההיתר להכות אישה מרדנית היה שנוי במחלוקת בשיח הפרשני האסלאמי כבר מראשיתו. שורש המחלוקת נעוץ בעובדה שלצד פסוק 34 האמור, הגורס בפירוש "והכו אותן", המסורת האסלאמית הפיקה גם כמה התייחסויות אמביוולנטיות יותר לגבי אלימות כלפי נשים. בין היתר, ישנו חדית' (מסורת חוץ-קוראנית המיוחסת לימי הנביא מוחמד) אחד שלפיו כאשר קיבל הנביא את הפסוק מפי האל בהתגלות, הוא הביע הסתייגות מתוכנו והעיד שנטיית ליבו הייתה לאסור הכאת נשים. אף על פי כן הוא נכנע לרצון האל: "אני רציתי דבר אחד", הוא העיד, "והאל ציווה על האחר; רצונו של האל עדיף". חדית' אחר מספר שלמוחרת מסירת ההיתר להכות נשים מרדניות, הגיעו אל הנביא מוחמד עשרות נשים שהתלוננו שבעליהן מכים אותן. בעיני אל־ח'טיב ובעיני הפרשנים שעליהם הוא נסמך, זוהי עדות לכך שהכאת נשים הייתה מעשה חריג גם בנורמות של החברה האסלאמית הקדומה.  

דו-ערכיות זו וההבנה הנובעת ממנה שמדובר בהיתר בעייתי, אומנם לא גרמו למלומדים אסלאמיים לשלול לחלוטין את ההיתר להכות נשים; אולם הן בהחלט הוסיפו מורכבות ועידון לדיון הפרשני בסוגיה. בין היתר, פרשנים מוסלמים לאורך ההיסטוריה טענו שהן הסתייגותו המוסרית של מוחמד מאלימות כלפי נשים והן הקושי של החברה האסלאמית הקדומה להסכין עימה מעידות שיש להבין את הציווי המפורש "והכו אותן" כמתייחס לאלימות קלה וסמלית בלבד. אחרים אף טענו שיש להבין אותו באופן מטפורי לחלוטין, ושאם גם צריך לחנך נשים לציית לבעליהן – בשום אופן אין להכות אותן במסגרת התהליך. הניסיון לגשר על הפער בין ההיתר להכות לבין חוסר שביעות הרצון מאלימות כזו הוליד כמה אופרציות פרשניות ברמת מורכבות טכנית שאינה מאפשרת להביאן כאן. מכל מקום, הכלל הברור בעיני אל־ח'טיב הוא שאת הציווי "והכו אותן" אי־אפשר להבין כפשוטו, ובגיבוש העמדה לגביו יש להתחשב במסורות האסלאמיות שהתפתחו סביבו.  

מי שלא הצליחו לעשות זאת, סבור אל־ח'טיב, הן העמדות המודרניות לגבי ההיתר. הן אלה שקיבלו אותו והן אלה שדחו אותו קראו את הציווי הקוראני מתוך תפיסות אידיאולוגיות וערכיות זרות, ולכן הן סילפו את מהותו. בעיני אל־ח'טיב ישנם כמה קולות משמעותיים כאלה: מחד גיסא, זרם הפרשנות האסלאמיסטי המודרני, המתגלם בדמותו של ההוגה רשיד רידא, אימץ בחום את ההיתר רק משום שהיו לו מבקרים מן המערב. רידא עצמו ניסח זאת באופן ברור ולעומתי במיוחד: "בשחצנותם והתנשאותם עלינו, אלה שמנסים לחקות את התרבות האירופית דוחים את ההיתר להכות אישה מרדנית. מעניין שגאוותם איננה נפגעת כאשר נשותיהם מורדות בהם, נוהגות כלפיהם בשחצנות, ועושות אותם מראשי המשפחה למשרתיהן הכנועים".  

מנגד, גם השיח הפמיניסטי המודרני ניגש אל הציווי הקוראני מתוך הטיות אידיאולוגיות משלו, אלא שהן מביאות אותו לדחות לחלוטין את ההיתר להכות נשים מורדות. מבקרות פמיניסטיות עמדו על כך שההיתר להכות בפרט, והאמונה שהבעל זכאי לציות מאשתו ומופקד על חינוכה בכלל, נובעים מתפיסת עולם פטריארכאלית מפלה. עוד הן הוסיפו שכל הניסיונות להסביר את אותה תפיסה, להצדיקה או לגונן עליה (ניסיונות שביניהם גם מאמרו של אל־ח'טיב עצמו) מייצגים שיח פטריארכאלי רקוב מיסודו שמקומו בפח האשפה של ההיסטוריה. אל־ח'טיב טוען מנגד שמדובר בניתוח בעייתי, שכן לדבריו הסקירה שלו הראתה ש"ההלכה האסלאמית שאפה תמיד לווסת את ההיתר להכות ולהגבילו מבחינה מוסרית ומשפטית לאור ערכים כמו חינוך, הגנה על זכויות ומניעת נזק".  

מכל מקום, בעיני אל־ח'טיב, המשותף לשתי עמדות אלה – מלבד העובדה שהן שגויות – הוא שהן מנסות לספק תשובה ברורה וחד־משמעית לסוגיה בעייתית ומורכבת. לדבריו, "חד-משמעיות ועמדה חותכת נובעות לעיתים קרובות מדיון שטחי ומיכולות פרשניות דלות". למרבה הצער, אל־ח'טיב איננו מעמיד ניסיון משלו להתמודד באופן מורכב עם הביקורת המוסרית המתבקשת על ההיתר להפעיל אלימות, אולם הוא מבטיח "לנסות להתיר את הבעייתיות המוסרית שכרוכה בהכאה" במאמר עתידי. כך או אחרת, הוא חותם, כדי להבין תופעה שנראית פסולה בעיניים מודרניות, יש לנסות תחילה להבין אותה בתוך הקשרה המסורתי המקורי, ומפרספקטיבה כזו, אין ספק שההיתר להכות נשים דורש דיון נוסף.  

בשולי הדברים אפשר לציין כמה וכמה כיוונים שמהם אפשר לתקוף את עמדתו של אל־ח'טיב. חלק מטיעוניו חלשים למדי: הוא טוען למשל שחלק מהמורכבות סביב הכאת נשים נובע מחדית'ים מסוימים שמביעים הסתייגות וסלידה ממעשה שכזה. זוהי טענה תמוהה, שהרי אותם חדית'ים מדגישים שיש להכות נשים דווקא חרף הסלידה, ושהסלידה היא רגש מטעה שיש להתגבר עליו כדי לעשות את רצון האל. בדומה לכך, קשה להבין את טענתו שהכאת רעיות איננה משקפת עמדה פטריארכאלית אם היא נועדה למשימה חינוכית (חינוכן של נשים לציות לבעליהן) – והרי האמונה שנשים צריכות לציית לבני־זוגן ושהללו אמורים לחנכן היא פטריארכאלית במובהק. במקומות מסוימים מתקבל הרושם שהטקסט מבקש בכוונה לשמור על ערפול מושגי ואנליטי כדי להימנע מאמירות שעשויות להיחשב בעייתיות הן בעיניים פמיניסטיות והן בעיניים אסלאמיסטיות. סוף סוף, דומה שבעיות אלה ואחרות מסגירות ניסיון לנסח טיעון אפולוגטי בזכות עמדתו המגדרית של הקוראן, תוך הסתרת חלק מהבעיות שקיימות בטיעון זה. מדוע מעוניין אל־ח'טיב לעשות זאת? למרבה הצער, השאלה נותרת ללא מענה.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה