מאז ומתמיד נחשבו הערים הפלסטיניות הגדולות בצפון הגדה המערבית – שכם, ג'נין, טולכרם – למעוזי טרור בקרב הציבור הישראלי. בתקשורת בעברית הן מכונות לעיתים "קיני צרעות" שזקוקים ל"טיהור" או ל"טיפול ממוקד", ונדמה כי מאז ינואר האחרון, עם פתיחתו של מבצע "חומת ברזל" בידי כוחות הביטחון הישראליים בצפון הגדה, תדמית זו רק התעצמה.
בתוך שלל הדיווחים על הישגי הצבא בולטים בהיעדרותם תושבי הערים הללו – שמרביתם אינם מעורבים בטרור – בודדים ומשפחות העסוקים בחיי היום־יום: בפרנסה, בצורכי המשפחה, בפנאי ועוד.
כתבה שפורסמה לאחרונה באתר מתראס ביקשה להאיר את חיי היום-יום בטולכרם – אחת הערים שנמצאות במוקד הפעולה הצבאית – ובפרט במחנות הפליטים טולכרם ונור א־שמס, שניים מהאזורים הצפופים בעיר.
מחבר הכתבה העיתונאי ותושב העיר מונד'ר יאסין מתאר כיצד שינתה הפעילות של כוחות הביטחון לגמרי ובאופן מכוון את המרחב העירוני המוכר. פשיטות, מעצרים, חיסולים, הריסת תשתיות ואף תקיפות אוויריות של כטב"מים הפכו את העיר לשממה.
"מאז תחילת המבצע כף רגלי לא דרכה בעיר במשך חודש", הוא מספר, "תושבים רבים נעקרו מבתיהם, בנייני מגורים הוסבו לעמדות צבא, המסחר ברחובות פסק, וכשהולכים ברחוב הראשי, שבעבר היה שוקק חיים ורועש מצופרים של מכוניות, שומעים רק צעקות וקולות ירי".
רבים מתושבי טולכרם עשו כל שביכולתם כדי להימנע מהחיכוך עם כוחות הצבא, ונמלטו מבתיהם, בעוד אלו שנותרו במקומם אולצו להתפנות בכוח
במערכת הביטחון טוענים כי מטרת המבצע, שטרם הסתיים רשמית, היא "מלחמה ממוקדת בבכירי הטרור" – פעולה הדורשת "רציפות מבצעית של כיסוח דשא". מנגד, יאסין טוען כי מעבר לרצון הישראלי "לחסל את ההתנגדות" במחנות הפליטים, ישנה מטרה עמוקה יותר: "לעצב מחדש את העיר כך שתתאים למידותיו של הכיבוש", כלומר לשנות את המרחב העירוני כדי להעמיק את השליטה על הציבור המקומי.
הסגר הצבאי שהוטל על העיר נועד לטענתו לעקור את תחושת הביתיות של תושביה, לשבור את רוחם ולבצר את יכולת הפיקוח עליהם. רחובותיה השוממים של העיר הם לדבריו העדות לכך.
הפעילות של כוחות הביטחון בטולכרם – בין אם מבצעית ובין אם לא – נתפסת בעיני תושביה כהתעמרות ולעיתים אף כדיכוי אלים. מאז תחילת המבצע צצו ברחבי מחנות הפליטים מחסומים מאולתרים – לעיתים בתוך שכונות מגורים – שמגבילים את חופש התנועה.
"החיילים המוצבים במחסום לא נמצאים שם רק כדי לערוך חיפוש על העוברים ושבים", יאסין מסביר, "הם אורבים לצעירים כדי לעצור אותם ולמנוע מהם לשוב לבתיהם". לדבריו, הם עסוקים במקרים רבים בגניבת רכוש פרטי מהבתים – תופעה שכבר הפכה להיות די שגרתית. "חיילים שפלשו לביתו של אחד התושבים צעקו על הילדים, הפכו את תכולת החדרים וחיפשו כסף שימלא את כיסיהם", סיפר, והוסיף כי גם תמונה אקראית בטלפון הספיקה כדי "להוציא אותם מדעתם ולזרוע הרס בכל הבית".
רבים מתושבי טולכרם עשו כל שביכולתם כדי להימנע מהחיכוך עם כוחות הצבא, ונמלטו מבתיהם, בעוד אלו שנותרו במקומם אולצו להתפנות בכוח. "זה שטח צבאי סגור, יש לכם עשר דקות לעזוב", צֻטט קצין צה"ל שפשט עם חייליו על בית של משפחה בנור א־שמס תוך שהוא מסרב לאפשר לאב המשפחה לאסוף את חפציו.
לפי יאסין, למעלה מ־25 אלף בני אדם – יותר מ־90% מאוכלוסיית מחנות הפליטים בטולכרם – נאלצו להתפזר בין מרכזי סיוע, דירות שכורות ובתים של קרובי משפחה.
אחת לכמה ימים, כך לפי הדיווח, הכוחות עורכים "מצעד צבאי" – מהמחסום בניצני עוז, דרך הרחוב המרכזי בעיר ועד לפאתי מחנה הפליטים נור א־שמס
הכוחות שבולטים יותר מכולם בעיצוב המרחב מחדש הם הדחפורים הצבאיים. אלו חוסמים דרכים על ידי תלוליות עפר ואבנים, הורסים בתים וחורשים כבישים, לעיתים עד כדי הפיכתם לבלתי־עבירים. בתחילה כוונו אומנם פעולות אלו לבתים של חשודים בפעילות טרור, אולם עד מהרה הן הורחבו גם לבתים אחרים.
"המטרה ברורה – לשנות את המרחב במחנות כפי שהכרנו אותו", יאסין קובע. "סמטאות צרות ושכונות שלובות נהרסו או הוסרו כדי לאפשר חדירה נוחה יותר של כוחות ולשלוט באוכלוסייה".
אך לא רק דחפורים משמשים להטמעת השליטה. החיילים, כלי הרכב הצבאיים, הבטונדות והמחסומים נועדו להעביר מסר ברור – זכרו: אתם תחת פיקוח. אחת לכמה ימים, כך לפי הדיווח, הכוחות עורכים "מצעד צבאי" – מהמחסום בניצני עוז, דרך הרחוב המרכזי בעיר ועד לפאתי מחנה הפליטים נור א־שמס. בזמן הצעדה התושבים נמנעים מלהתקרב מחשש לחייהם.
"החיילים עלולים לפתוח באש ללא סיבה – על סמך חשד קל בלבד", יאסין מתאר. "אישה אחת כמעט נורתה כי לא הבחינה בכוחות, וגבר אחר הוכה באכזריות רק משום שהביט לעברם".
מנקודת מבט פלסטינית, פרקטיקות השליטה – הריסת תשתיות, פעולות שרירותיות, מצעדי ראווה והפעלת כוח מיידית – נתפסות לא כאמצעים אלא כמטרות בפני עצמן. לעומת זאת, מקבלי ההחלטות הישראלים רואים בהן תוצאה של אילוצים ביטחוניים חיוניים.
