על פי האגדה הדרוזית יבואו על הדרוזים ימים קשים מנשוא, ימי "אל־מִחְנַה" (ימי פרעות ומצוקות), ובהם הם יעמדו במבחן קשה – להיות או לחדול, לדבוק באמונתם או לכפור בה. לפי האגדה יהיו סימנים לבואה של "אל־מחנה", והיא עשויה לסגור עליהם כמו במצור. אגדה זו רווחת בדרך כלל כשאחת מהקהילות הדרוזיות במרחב נקלעת למצוקה, ועל אחת כמה וכמה היום, כשכל הקהילות הדרוזיות במרחב, בסוריה, בישראל ובלבנון, נמצאות בעימות עם המשטרים במדינות שלהם.
בישראל נדרשים הדרוזים להתמודד עם "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" שהפחית מערך אזרחותם והשאיר להם ברירה אחת – להיות שכירי חרב בשירות משטר כיבוש, משטר הקרוב יותר לאפרטהייד מלכל סוג אחר של משטר. בלבנון הם נדרשים להיכנע למשולש אלים וכוחני – חזבאללה, איראן והמשטר הסורי – משולש עתיר פשעים המנסה להשלים את השתלטותו על המדינה. גם בסוריה, כמו בלבנון ובישראל, הם נדרשים להיכנע לתכתיבי השלטון ולשלוח את מיטב בניהם לטבוח בשאר העם הסורי, וָלֹא, בירתם ובירת הר הדרוזים בדרום מזרח סוריה, העיר א־סווידא, המשגשגת למרות שנות המלחמה (כ־500 אלף תושבים) – תיחרב.
בכל שלוש המדינות מנסים הדרוזים להיחלץ מהמצוקה שנקלעו אליה. למראית עין הקהילות אינן מנהלות דיון משותף ביניהן סביב ההתרחשויות במרחבי המחייה שלהם. הן מסתפקות בהצהרות ובהבעת תקווה שהמצב בסוריה, או בלבנון, או בישראל, ישתפר ושהמצוקה תחלוף עם הרוח. מדי פעם הקהילה הדרוזית בישראל שולחת סיוע הומניטרי או כספי (ולעתים גם מימון צבאי) למוקדי המצוקה בסוריה. היא עשתה זאת גם במלחמת האזרחים בלבנון, אז הגישה סיוע הומניטרי ואחר לדרוזים בהרי שוף שממזרח לביירות, כדי להדוף את הפלנגות הנוצריות שישראל תמכה בהן. כך או אחרת, המסרים עוברים מכאן לשם ומשם לכאן.
קהילה דתית המורגלת בסודות ובאמונה אפופת מסתורין מצליחה לתקשר ולהתייעץ. יש לציין שבני האמונה הדרוזית הצליחו לשרוד יותר מאלף שנים במזרח התיכון הלמוד מלחמות, רדיפת מיעוטים וסכסוכים עקובים מדם, ובאמונתם העמוקה הם מאמינים שישרדו עד בוא נביאיהם מהמזרח – עוד אגדה שהם נושאים בלבבותיהם מדור לדור. הם ה"עדה הזוכה", או "הניצלת", בשיח האסלאמי.
אך מה לעשות, אמונה לחוד והיסטוריה ופוליטיקה לחוד. הקהילות הדרוזיות במדינות האלה ניצבות עתה בפני הרע מכול – להיכנע או להתקומם. לכניעה פירוש אחד ויחיד, והוא ללכת בתלם שהמשטרים באותן המדינות פותחות במרחב הריבוני שלהם. אולם להתקוממות משמעויות אחדות. אחת מהן היא להתקומם התקוממות מעשית, בפעילות התנגדות מזוינת. בסוריה ובלבנון נוסתה הדרך הזאת כמה פעמים, ולא אחת בהצלחה. בסוף שנות החמישים הצליחו הדרוזים בלבנון להפיל נשיא מכהן, להיות כוח מכריע במלחמת האזרחים, לשלוט לפרק זמן כמעט בכל הרי השוף ולאיים על בירת לבנון עד הסכם "אל־טאיף" בשנת 1989 – השנה שהייתה נקודת המפנה שהביאה לסיומה של מלחמת האזרחים.
התקוממות יכולה להיות גם התקוממות אזרחית – מרי אזרחי לא מזוין, כפי שמנסים הדרוזים לעשות הן בלבנון הן בסוריה. לגלות התנגדות אזרחית עיקשת בלי להיגרר לפרובוקציות של המשטרים, כפי שאירע בא־סווידא בירת הדרוזים בסוריה לפני כשמונה חודשים, כאשר המשטר שלח – לטענת הדרוזים – שבעה מתאבדים של דאע"ש שפוצצו את עצמם בכמה מוקדים והביאו להרג המוני. יתר על כן, המשטר סייע לחמושים בשירותו לתקוף כפרים בקצוות האזור הדרוזי ולחטוף נשים וזקנים לצורך מיקוח. המשטר עם בני בריתו מנסה לקעקע את המרקם הדרוזי בהר הדרוזים ולפלג את האוכלוסייה, ולזרוע הרס וכאוס באזורי מושבם.
גם בלבנון היה המצב דומה. כוחות חזבאללה מנסים להטיל מצור על יישובי הדרוזים בהרי שוף, מעוז הדרוזים, לפלג את הדרוזים באמצעות סוכנים, כמו השר לשעבר, הבובה האיראנית־סורית ויאם והאב. כמו כן, הם מנסים לגבש התנגדות להנהגתו של וליד ג'ונבלאט, המתנגד למשולש חזבאללה־איראן־סוריה. את סוריה האשים וליד ג'ונבלאט ברצח אביו, כמאל ג'ונבלאט, בשנת 1977, כשהתנגד להישארות הצבא הסורי בלבנון.
מצב הדרוזים בישראל דומה מבחינת המצוקה, אך הדרכים להיווצרותה היו אחרות. ישראל הרשמית התייחסה לדרוזים כאל אחרון הערבים במדינה בכל הנוגע לתכנון, לקרקעות ולבנייה. בעניינים האלה לא היו לדרוזים זכויות, אלא רק חובות לשלם. האדמות שלהם הופקעו, מדיניות התכנון ראתה בהם מטרד או "שד" שצריך להשאירו בבקבוק, בדיוק כמו ביישובים הערבים. הדרוזים הם חלק מאוכלוסייה ילידית שהיא כ־20% מכלל התושבים במדינה אך חיה על אדמות ששטחן כ־3% משטח המדינה! לעומת זאת, הדרוזים גויסו לצבא באמצעות חוק גיוס חובה מאז אמצע שנות החמישים, אף ששאר האזרחים הערבים לא חויבו בכך כלל עד היום הזה.
הגיוס לצה"ל הוציא לדרוזים "שם רע" בקרב בני עמם הערבים, בישראל ובמרחב. "הצטרפות" הדרוזים למלחמות ישראל לצד היהודים אף גרם להפעלת לחץ פוליטי, תקשורתי ואחר על הקהילות הדרוזיות בסוריה ובלבנון בגין ההתנהלות הפוליטית של אחיהם בישראל. הדרוזים בישראל נחשבים "בוגדים" בעיני הערבים במרחב בשל דבקותם בשירות צבאי ובשל העובדה שחלק ניכר מהמפרנסים ביישובים הדרוזים משרתים בזרועות הביטחון למיניהן. החיכוך היום־יומי של החיילים הדרוזים עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים הוציא להם שם בעייתי עוד יותר של אנשים אכזריים במיוחד.
חוק הלאום הוציא את הדרוזים מה"אנחנו" הישראלי והחזיר אותם להיות "ערבים", או לפחות הפקיע מהם את ישראליותם והשאיר אותם ללא זהות – הם אינם יכולים, ורובם גם אינם רוצים, לחזור להיות "ערבים". האפשרות היחידה שהחוק מותיר לדרוזים בישראל היא להמשיך לשרת את המשטר בישראל. הדרוזים בישראל הגדירו את עצמם דרך ישראליותם והתגאו בה, ועתה הם חשים נבגדים, מרומים ומושפלים. קורבנם למען המדינה וסגידתם לדגל היו לשווא. ומה יגידו לעצמם כעת? מה יגידו לערבים האחרים שסביבם ולאחיהם בסוריה ובלבנון? מכאן מצוקתם.
אם להעריך על פי סיום הפגנתם בקיץ שעבר בתל אביב – ריקוד דגלים ושירת התקווה – מאבקם של הדרוזים לא יצלח, והם יאלצו לבלוע את הגלולה המרה, שכן אין למנהיגות העכשווית שלהם ברירה אחרת. לדעתי, הם ימשיכו להשוות את מצבם לזה של אחיהם בלבנון ובסוריה ולחייך. יכולתם לשלוח לאחיהם שם סיוע הומניטרי וכספי יאיר באור אחר את מצוקתם הם, והם יוכלו לומר לעצמם שבהשוואה לאסונם של אחרים, מצוקותיהם שלהם הן משחק ילדים. אולם כל זה לא יימנע את המשך השיח על האגדה על "אל־מחנה".
