מצרים: צעירים רבים מתרחקים מהמסורת הדתית, וחוששים מהסביבה
הקוראן מאבד בלעדיות (תמונת אילוסטרציה: מתוך Flickr)
Below are share buttons

מצרים: צעירים רבים מתרחקים מהמסורת הדתית, וחוששים מהסביבה

במסגרת התהפוכות שעובר העולם הערבי בשנים האחרונות, ובמקביל למגמה של הקצנה דתית, ניכרת גם תופעה הפוכה: יותר ויותר צעירים בוחרים להתרחק מהדת, לערער על המנהגים של הוריהם ועל השקפותיהם, ופעמים רבות נאלצים להסתיר זאת מסביבתם השמרנית. אלה עדויותיהם

העיתונאית רנא נאסר מביאה בכתבתה ברציף 22 את סיפוריהם של צעירי מצרים שבחרו להתרחק מהדת. נאסר מציינת את המתח התמידי בין האדם לחברה; מצרים רבים מחונכים מגיל צעיר שדבר אינו בשליטתם, וכאשר הם תוהים לגבי הסיבות לדברים שמתרחשים סביבם הם מקבלים את התשובה: "אין לדברים האלה סיבה, כך אלוהים אמר וזהו". בקרב רבים, הדבר מעורר שאלות כגון: איך אדע שכך אלוהים אמר? האם אלוהים בכלל קיים? שאלות אלה נותרות בראשם של הצעירים, ואיש לא מדבר איתם על כך. רבים חיים במעין זהות כפולה – כלפי חוץ הם מאמינים כמו כולם, אך מבפנים מכרסמות בהם השאלות הללו.
 
נאסר מביאה את עדויותיהם של שלושה צעירים מצרים שהתרחקו מהדת. הראשון הוא מייקל עאדל (27), מהנדס ממשפחה נוצרית קתולית. בשנות ה־90, עברו הוא ומשפחתו לגור בעיר ע'רדקה, שבה הייתה רק כנסייה אורתודוקסית. משפחתו החלה לבקר בכנסייה זו, ואביו החזיק בתפיסה שלפיה אלוהים נמצא בכל מקום, לכן לא משנה לאיזו כנסייה הולכים. גם כשפתחו בעיר כנסייה קתולית, המשפחה המשיכה לבקר לסירוגין בשתי הכנסיות. אולם, התפיסה הליברלית שבה החזיק האב הייתה מוגבלת, והוא התנגד לזרמים אחרים בנצרות מלבד הקתולי והאורתודוקסי. כשהיה עאדל בן 17, החל לפקפק בצדקת דרכם של הוריו, והתפתחו מחלוקות בנושא הדת בינו לבין בני משפחתו, שנותרו קתולים אדוקים. רק כשעבר לקהיר כדי ללמוד הנדסה, הרגיש חופשי לנסות "למצוא את אלוהים" בדרכו שלו. לאחר שהתנסה בכמה זרמים נוצריים, בין היתר נצרות אוונגליסטית, ניטעו בו ספקות בנוגע להיותה של הנצרות "דת האמת" באופן כללי. עם זאת, עאדל אינו מגדיר עצמו אתאיסט, אלא "בתהליך של חיפוש". הוא מתעקש שעליו להשתייך לזרם מסוים, ולא להאמין רק בקיומו של האל או בכתבי הקודש. משפחתו וחבריו אינם יודעים דבר על מחשבותיו, והוא חושש לשתף אותם בהן.
 
מסע החיפוש הדתי של בולא רא'וף (34), רואה חשבון מקהיר, הוביל אותו למסקנות אחרות. מבחינתו, אלוהים קיים אך אינו מתקשר עם בני האדם באופן ישיר, וכתבי הקודש הם פרי יצירתם של בני אדם. רא'וף נולד גם הוא למשפחה קתולית, מסורתית אך לא מאוד אדוקה. בניגוד לעאדל, הוא החל לחקור את הדת דווקא מפני שרצה להתקרב אליה ולהיות דתי יותר, אך הניסיון להתקרב ליסודות הדת גרם לו דווקא לפקפק בהם. גורם נוסף שחיזק את ספקותיו הוא ויכוחים בין נוצרים למוסלמים שהיה עד להם, בין היתר ברשתות החברתיות. כל צד עמד על הטעויות ועל הסתירות שבדת השנייה. רא'וף הבחין כי בעוד שקל לאנשים לראות את חוסר ההיגיון בדת של האחרים, הם עיוורים לכך לגמרי כאשר מדובר בדת שלהם. רא'וף מציין כי מה שהכריע את הכף מבחינתו היה אהובתו המוסלמית – הדת הפכה למכשול שמנע ממנו לממש את אהבתו, במקום להיות חלק חיובי מחייו שיסייע לו לחיות בפתיחות ותוך אהבת אדם. בדומה לעאדל, רק מעט מחבריו של רא'וף יודעים על כך שאינו מאמין, ומשפחתו לא מודעת לכך כלל.
 
הסיפור האחרון בכתבה הוא של אחמד עלי (28), רופא מאלכסנדריה, בן למשפחה מוסלמית. לדבריו, הוא נעשה אדיש לשאלת קיום האל – אם יש אלוהים, הוא אל לא־צודק, ואם אין, אין סיבה לעבוד אותו. בצעירותו היה עלי דתי אדוק, אך כשהגיע לאוניברסיטה נחשף לעוולות העולם ולחוסר הצדק שבו, ולא הבין כיצד האל יכול לאפשר סבל כה שרירותי בעולם. ניסיונותיו לשוב לחיק הדת לא צלחו, וחברים שפגש רק חיזקו את אמונתו בחירות שאינה כפופה למנהגים דתיים. באופן הדרגתי הוא איבד את אמונתו, וכיום הוא מאמין, לדבריו, רק במה שהוא יכול לראות ולהרגיש.
 
המשותף לסיפוריהם של הצעירים המצרים הללו הוא הפקפוק במנהגים שלימדו אותם בילדותם. הם אינם בהכרח אתאיסטים, או שאינם שואפים להיות כאלה, אך הם מעוניינים לחשוב מחדש על הדברים ולמצוא את דרכם בעצמם. כמה ימים לאחר פרסום כתבה זו, פורסמה ברציף 22 כתבתה של סאמיה עלאם בנושא ההתרחקות מהדת בעיראק. גם עלאם מביאה את סיפוריהם של צעירים עיראקים שהתרחקו מהמסורת של הוריהם, אך שמה את הדגש פחות על תהליך החיפוש שלהם, ויותר על ההשלכות הקשות, החברתיות והחוקיות, שהם עלולים לחוות אם ייחשפו כלא־דתיים.
 
בחודש האחרון נעצר בעיראק רופא באשמת "כפירה והסתה לאתאיזם". הרופא ככל הנראה ירצה שנתיים בכלא. חודש לפני כן, עלי א־סיסתאני, איש הדת השיעי הבכיר ביותר בעיראק, פנה בעצמו למערכת המשפט וביקש חנינה עבור צעיר שנידון לשנתיים מאסר בכלא מפני שפרסם ברשת חברתית תוכן שמעליב את א־סיסתאני. מקרים אלה ודומים להם מעידים על הדיכוי המתגבר שחווה בעיראק מי שמעז להגיד משהו על מקומות קדושים או על סמלים דתיים – תופעה שהולכת ומתרחבת עם התפשטות החילוניות בקרב צעירי עיראק. תגובתו של חבר בניצבות העליונה לזכויות אדם בעיראק עלי אל־ביאתי לרציף 22 בנושא הייתה כי בעוד שכל אדם יכול לפעול על פי אמונתו, פגיעה בוטה בסמלים דתיים נחשבת בעיראק לחצייה של גבולות חופש הביטוי, והחוק העיראקי ברור בנושא זה.
 
"בעיראק, כל מי שמחזיק בדעה המנוגדת לזו של השלטון, של הדת או של אנשי הדת – נענש", אומר מוסטפא עלי (18), חילוני עיראקי שעזב את עיראק עם משפחתו לטורקיה. עלי גדל עם אב שיעי ועם אם סונית. בהיותו נער התעוררו אצלו ספקות בנוגע לדת, ובגיל 15 עזב אותה, אך לא סיפר למשפחתו מפני שחשש מסיכוי ממשי שיירצח בידי בני משפחה, שכנים או אנשי המיליציות. תהליך החיפוש הרוחני שלו עבר בנצרות, בדאיזם ובאתאיזם, וכיום הוא שואף לבנות זהות אישית נטולת הגדרות חיצוניות. בניגוד לציפיותיו, הוריו המשיכו להיות אדוקים בדתם גם בטורקיה, וכאשר התגלה לאביו שבנו חילוני הוא היכה אותו וסילק אותו מהבית. לבסוף השניים השלימו.
 
סיפורו של עלי אינו ייחודי. צעירים רבים מתנערים ממנהגים שחונכו עליהם. הם מסתירים את זהותם החילונית מתוך חשש שיירצחו על ידי המיליציות. חלקם, כמו חלא סעיד (שם בדוי, 29), מתארים את עזיבת האסלאם כפתח לחירויות קטנות, במיוחד עבור נשים – ללכת בלי חג'אב, ללמוד לשחות ועוד.
 
עלי טאהר אל־חמוד, מרצה לסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת בגדאד, מבאר את העניין בשיחה עם רציף 22. הוא מבהיר כי אתאיזם – הכחשת קיום האל, שהיא עמדה פילוסופית שרוב המחזיקים בה הם אנשים בעלי רמת השכלה גבוהה מאוד, היא תופעה מצומצמת מאוד בעיראק; ואילו מה שנפוץ הוא החילוניות – סירוב לקיים את מנהגי הדת. בכל בית קפה בעיראק אפשר לשמוע השמצות על הדת, אך שיעור המקרים שמגיעים לבית המשפט באשמת ביזוי הדת הוא אפסי. זאת משום שהחוק העיראקי נוגע רק למקרים שיש להם השפעה על עמדת הציבור הרחב. עוד מוסיף אל־חמוד כי החילוניות מתפשטת בעיראק בין היתר כתגובת נגד לשלטונם הכושל של גורמים אסלאמיים, ובשל פתיחת אופקים חדשים בפני צעירים עיראקים, במיוחד לאור המצב הכלכלי הטוב יחסית לאחר שנת 2003. הוא מצביע על הקשר ההדוק בין העלייה או הירידה ברמת הדתיות של החברה למצבה הביטחוני או הכלכלי – כאשר בדרך כלל חברה ענייה יותר תהיה דתית יותר.
 
בכל הנוגע למעורבות של מיליציות שונות, שמאז מלחמת האזרחים בעיראק מעורבות בעניינים שונים במדינה, בנושא החילוניות, אל־חמוד מתאר מציאות שאינה חד־ממדית. מחד גיסא, באופן מפתיע, לא ניכר כי המליציות מענישות אנשים שעוסקים בשאלת האלוהות. מאידך גיסא, ידוע כי אנשי המיליציות נוקטים יד קשה כנגד אחרים, כגון הומוסקסואלים או אנשים המבזים סמלים דתיים או פוליטיים. בתקופתו של סדאם חוסיין, הונהגה מדיניות של מעצרים, משפטים ואף הוצאות להורג כלפי מי שנחשבו כופרים, מקרים שלא חזרו על עצמם לאחר שנת 2003. מנגד, הוא מדגיש כי "עונשים חברתיים", שעלולים להיות קשים גם אם אינם רשמיים בחוק, מושתים לעיתים על מי שנחשד כמבזה את הדת. הוא מוסיף כי לרוב, צעירים שמצטרפים למיליציות אסלאמיות כלשהן עושים זאת יותר משיקולים כלכליים ומדאגה לאינטרסים שלהם שהשלטון הרעוע אינו מצליח לתת להם מענה. אל־חמוד מביע תקווה כי ערכים חילוניים יכו שורשים בחברה העיראקית, ושהחוק ישתנה.
נטע איפרגן
לדף האישי
העיתונאית רנא נאסר מביאה בכתבתה ברציף 22 את סיפוריהם של צעירי מצרים שבחרו להתרחק מהדת. נאסר מציינת את המתח התמידי בין האדם לחברה; מצרים רבים מחונכים מגיל צעיר שדבר אינו בשליטתם, וכאשר הם תוהים לגבי הסיבות לדברים שמתרחשים סביבם הם מקבלים את התשובה: "אין לדברים האלה סיבה, כך אלוהים אמר וזהו". בקרב רבים, הדבר מעורר שאלות כגון: איך אדע שכך אלוהים אמר? האם אלוהים בכלל קיים? שאלות אלה נותרות בראשם של הצעירים, ואיש לא מדבר איתם על כך. רבים חיים במעין זהות כפולה – כלפי חוץ הם מאמינים כמו כולם, אך מבפנים מכרסמות בהם השאלות הללו.
 
נאסר מביאה את עדויותיהם של שלושה צעירים מצרים שהתרחקו מהדת. הראשון הוא מייקל עאדל (27), מהנדס ממשפחה נוצרית קתולית. בשנות ה־90, עברו הוא ומשפחתו לגור בעיר ע'רדקה, שבה הייתה רק כנסייה אורתודוקסית. משפחתו החלה לבקר בכנסייה זו, ואביו החזיק בתפיסה שלפיה אלוהים נמצא בכל מקום, לכן לא משנה לאיזו כנסייה הולכים. גם כשפתחו בעיר כנסייה קתולית, המשפחה המשיכה לבקר לסירוגין בשתי הכנסיות. אולם, התפיסה הליברלית שבה החזיק האב הייתה מוגבלת, והוא התנגד לזרמים אחרים בנצרות מלבד הקתולי והאורתודוקסי. כשהיה עאדל בן 17, החל לפקפק בצדקת דרכם של הוריו, והתפתחו מחלוקות בנושא הדת בינו לבין בני משפחתו, שנותרו קתולים אדוקים. רק כשעבר לקהיר כדי ללמוד הנדסה, הרגיש חופשי לנסות "למצוא את אלוהים" בדרכו שלו. לאחר שהתנסה בכמה זרמים נוצריים, בין היתר נצרות אוונגליסטית, ניטעו בו ספקות בנוגע להיותה של הנצרות "דת האמת" באופן כללי. עם זאת, עאדל אינו מגדיר עצמו אתאיסט, אלא "בתהליך של חיפוש". הוא מתעקש שעליו להשתייך לזרם מסוים, ולא להאמין רק בקיומו של האל או בכתבי הקודש. משפחתו וחבריו אינם יודעים דבר על מחשבותיו, והוא חושש לשתף אותם בהן.
 
מסע החיפוש הדתי של בולא רא'וף (34), רואה חשבון מקהיר, הוביל אותו למסקנות אחרות. מבחינתו, אלוהים קיים אך אינו מתקשר עם בני האדם באופן ישיר, וכתבי הקודש הם פרי יצירתם של בני אדם. רא'וף נולד גם הוא למשפחה קתולית, מסורתית אך לא מאוד אדוקה. בניגוד לעאדל, הוא החל לחקור את הדת דווקא מפני שרצה להתקרב אליה ולהיות דתי יותר, אך הניסיון להתקרב ליסודות הדת גרם לו דווקא לפקפק בהם. גורם נוסף שחיזק את ספקותיו הוא ויכוחים בין נוצרים למוסלמים שהיה עד להם, בין היתר ברשתות החברתיות. כל צד עמד על הטעויות ועל הסתירות שבדת השנייה. רא'וף הבחין כי בעוד שקל לאנשים לראות את חוסר ההיגיון בדת של האחרים, הם עיוורים לכך לגמרי כאשר מדובר בדת שלהם. רא'וף מציין כי מה שהכריע את הכף מבחינתו היה אהובתו המוסלמית – הדת הפכה למכשול שמנע ממנו לממש את אהבתו, במקום להיות חלק חיובי מחייו שיסייע לו לחיות בפתיחות ותוך אהבת אדם. בדומה לעאדל, רק מעט מחבריו של רא'וף יודעים על כך שאינו מאמין, ומשפחתו לא מודעת לכך כלל.
 
הסיפור האחרון בכתבה הוא של אחמד עלי (28), רופא מאלכסנדריה, בן למשפחה מוסלמית. לדבריו, הוא נעשה אדיש לשאלת קיום האל – אם יש אלוהים, הוא אל לא־צודק, ואם אין, אין סיבה לעבוד אותו. בצעירותו היה עלי דתי אדוק, אך כשהגיע לאוניברסיטה נחשף לעוולות העולם ולחוסר הצדק שבו, ולא הבין כיצד האל יכול לאפשר סבל כה שרירותי בעולם. ניסיונותיו לשוב לחיק הדת לא צלחו, וחברים שפגש רק חיזקו את אמונתו בחירות שאינה כפופה למנהגים דתיים. באופן הדרגתי הוא איבד את אמונתו, וכיום הוא מאמין, לדבריו, רק במה שהוא יכול לראות ולהרגיש.
 
המשותף לסיפוריהם של הצעירים המצרים הללו הוא הפקפוק במנהגים שלימדו אותם בילדותם. הם אינם בהכרח אתאיסטים, או שאינם שואפים להיות כאלה, אך הם מעוניינים לחשוב מחדש על הדברים ולמצוא את דרכם בעצמם. כמה ימים לאחר פרסום כתבה זו, פורסמה ברציף 22 כתבתה של סאמיה עלאם בנושא ההתרחקות מהדת בעיראק. גם עלאם מביאה את סיפוריהם של צעירים עיראקים שהתרחקו מהמסורת של הוריהם, אך שמה את הדגש פחות על תהליך החיפוש שלהם, ויותר על ההשלכות הקשות, החברתיות והחוקיות, שהם עלולים לחוות אם ייחשפו כלא־דתיים.
 
בחודש האחרון נעצר בעיראק רופא באשמת "כפירה והסתה לאתאיזם". הרופא ככל הנראה ירצה שנתיים בכלא. חודש לפני כן, עלי א־סיסתאני, איש הדת השיעי הבכיר ביותר בעיראק, פנה בעצמו למערכת המשפט וביקש חנינה עבור צעיר שנידון לשנתיים מאסר בכלא מפני שפרסם ברשת חברתית תוכן שמעליב את א־סיסתאני. מקרים אלה ודומים להם מעידים על הדיכוי המתגבר שחווה בעיראק מי שמעז להגיד משהו על מקומות קדושים או על סמלים דתיים – תופעה שהולכת ומתרחבת עם התפשטות החילוניות בקרב צעירי עיראק. תגובתו של חבר בניצבות העליונה לזכויות אדם בעיראק עלי אל־ביאתי לרציף 22 בנושא הייתה כי בעוד שכל אדם יכול לפעול על פי אמונתו, פגיעה בוטה בסמלים דתיים נחשבת בעיראק לחצייה של גבולות חופש הביטוי, והחוק העיראקי ברור בנושא זה.
 
"בעיראק, כל מי שמחזיק בדעה המנוגדת לזו של השלטון, של הדת או של אנשי הדת – נענש", אומר מוסטפא עלי (18), חילוני עיראקי שעזב את עיראק עם משפחתו לטורקיה. עלי גדל עם אב שיעי ועם אם סונית. בהיותו נער התעוררו אצלו ספקות בנוגע לדת, ובגיל 15 עזב אותה, אך לא סיפר למשפחתו מפני שחשש מסיכוי ממשי שיירצח בידי בני משפחה, שכנים או אנשי המיליציות. תהליך החיפוש הרוחני שלו עבר בנצרות, בדאיזם ובאתאיזם, וכיום הוא שואף לבנות זהות אישית נטולת הגדרות חיצוניות. בניגוד לציפיותיו, הוריו המשיכו להיות אדוקים בדתם גם בטורקיה, וכאשר התגלה לאביו שבנו חילוני הוא היכה אותו וסילק אותו מהבית. לבסוף השניים השלימו.
 
סיפורו של עלי אינו ייחודי. צעירים רבים מתנערים ממנהגים שחונכו עליהם. הם מסתירים את זהותם החילונית מתוך חשש שיירצחו על ידי המיליציות. חלקם, כמו חלא סעיד (שם בדוי, 29), מתארים את עזיבת האסלאם כפתח לחירויות קטנות, במיוחד עבור נשים – ללכת בלי חג'אב, ללמוד לשחות ועוד.
 
עלי טאהר אל־חמוד, מרצה לסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת בגדאד, מבאר את העניין בשיחה עם רציף 22. הוא מבהיר כי אתאיזם – הכחשת קיום האל, שהיא עמדה פילוסופית שרוב המחזיקים בה הם אנשים בעלי רמת השכלה גבוהה מאוד, היא תופעה מצומצמת מאוד בעיראק; ואילו מה שנפוץ הוא החילוניות – סירוב לקיים את מנהגי הדת. בכל בית קפה בעיראק אפשר לשמוע השמצות על הדת, אך שיעור המקרים שמגיעים לבית המשפט באשמת ביזוי הדת הוא אפסי. זאת משום שהחוק העיראקי נוגע רק למקרים שיש להם השפעה על עמדת הציבור הרחב. עוד מוסיף אל־חמוד כי החילוניות מתפשטת בעיראק בין היתר כתגובת נגד לשלטונם הכושל של גורמים אסלאמיים, ובשל פתיחת אופקים חדשים בפני צעירים עיראקים, במיוחד לאור המצב הכלכלי הטוב יחסית לאחר שנת 2003. הוא מצביע על הקשר ההדוק בין העלייה או הירידה ברמת הדתיות של החברה למצבה הביטחוני או הכלכלי – כאשר בדרך כלל חברה ענייה יותר תהיה דתית יותר.
 
בכל הנוגע למעורבות של מיליציות שונות, שמאז מלחמת האזרחים בעיראק מעורבות בעניינים שונים במדינה, בנושא החילוניות, אל־חמוד מתאר מציאות שאינה חד־ממדית. מחד גיסא, באופן מפתיע, לא ניכר כי המליציות מענישות אנשים שעוסקים בשאלת האלוהות. מאידך גיסא, ידוע כי אנשי המיליציות נוקטים יד קשה כנגד אחרים, כגון הומוסקסואלים או אנשים המבזים סמלים דתיים או פוליטיים. בתקופתו של סדאם חוסיין, הונהגה מדיניות של מעצרים, משפטים ואף הוצאות להורג כלפי מי שנחשבו כופרים, מקרים שלא חזרו על עצמם לאחר שנת 2003. מנגד, הוא מדגיש כי "עונשים חברתיים", שעלולים להיות קשים גם אם אינם רשמיים בחוק, מושתים לעיתים על מי שנחשד כמבזה את הדת. הוא מוסיף כי לרוב, צעירים שמצטרפים למיליציות אסלאמיות כלשהן עושים זאת יותר משיקולים כלכליים ומדאגה לאינטרסים שלהם שהשלטון הרעוע אינו מצליח לתת להם מענה. אל־חמוד מביע תקווה כי ערכים חילוניים יכו שורשים בחברה העיראקית, ושהחוק ישתנה.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה