אין ספק שלא מדובר בתופעה חדשה. כבר זמן רב בולטת בפוליטיקה הישראלית התופעה של המצאת לקסיקון חדש כדי לאפשר מציאות בעייתית. תופעה זו הייתה רלוונטית להמצאת תפקידים (כגון "המשרד לנושאים אסטרטגיים") וניכרה בשימוש ביופמיזם לתיאור מעשים שנויים במחלוקת (כגון "סיכול ממוקד"). אולם עוד לא הייתה בתולדות המדינה ממשלה שכל כולה בנויה על המצאת מושגים חדשים, מושגים שאינם מייצגים שום צורך אמיתי במציאות, ומטרתם העיקרית היא לשמר את הכוח ולאפשר את הפעלתו.
המסע הארוך שנעשה מאז החליט בני גנץ לחזור בו מהבטחתו שלא לשבת בממשלה בראשות בנימין נתניהו, דרך המשא ומתן לקביעת הרכב הממשלה, ניסוח קווי היסוד שלה וחלוקת התיקים, ועד השבעת הממשלה בשבוע שעבר, אופיין ביצירת מושגים שיצדיקו את הממשלה הזאת.
המושג החדש הראשון היה "ממשלת חירום לאומית". גנץ הצדיק את הוויתור על התנגדותו לישיבה בממשלת נתניהו במצב חירום לאומי בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, בדומה לממשלת החירום שקמה לקראת מלחמת ששת הימים, כשרה"מ לוי אשכול צירף לממשלת מפא"י את משה דיין, את מנחם בגין ואחרים. אך במקום להתחיל בהכנת תוכניות להתמודדות עם המגפה, לשיקום הכלכלה, להשקעה מחודשת במערכת הבריאות, וליישום לקחי תקופת הקורונה על החברה בעתיד, התברר ש"ממשלת החירום הלאומית" היא רק מושג שתפקידו להצדיק את "שבירת המילה" של גנץ. במקום להתעסק במצב החירום האמיתי, עסקה ההנהגה הפוליטית בהתמודדות עם "מצב חירום" אפשרי שבו ראש ממשלה שסיים את תפקידו יהפוך "רק" שר וייאלץ לעזוב את תפקידו בממשלה בשל כתב אישום שהוגש נגדו, עם "מצב חירום" שבו מועמד לראש ממשלה עלול להיות "ברווז צולע" בבחירות חוזרות, או עם "מצב חירום" שבו פוליטיקאים יצטרכו להסתפק בתפקיד חבר כנסת.
כדי למנוע את תרחישי ה"חירום" האלה דרשה "ממשלת החירום הלאומית" המצאת מושג נוסף – "ראש ממשלה חלופי". מושג זה נועד להבטיח שמי שסיים את תפקידו בראשות הממשלה (או מי שטרם נכנס לתפקיד הזה) בהסכם הרוטציה לא יצטרך להסתפק בתפקיד שר (ויוכל להמשיך לכהן בתפקיד בכיר גם תחת כתב אישום). מכיוון שאין למושג הזה שום תוכן ואין בו שום צורך, היה צורך להעניק לו איזו שהיא צורה כדי שתהיה לו משמעות כלשהי, בדמות מעון פרטי, אבטחה לבני משפחה וכיבודים אחרים, השמורים בדרך כלל רק לראש ממשלה.
בימים האחרונים לפני הקמת הממשלה היה, כידוע, צורך להמציא כמה וכמה משרדי ממשלה חדשים ולחלק אחרים לשניים, כדי למנוע מרי בתוך מפלגת הליכוד. עבודת הקופירייטרים יצאה לדרך במלוא המרץ, ופתאום היה צורך ב"שרת ההתיישבות", ב"שר הסייבר והדיגיטל הלאומי", ב"שר להשכלה גבוהה ומשלימה ולמשאבי מים", ב"שרה לחיזוק וקידום קהילתי", וכמובן ב"שר בלי תיק".
פירות היצירה המושגית הזאת יצרו אתגר ממשי – כיצד ליצוק לתפקידים אלו תוכן, אם כל תוכן של משרד חדש היה עד כה חלק מעבודתו של משרד אחר? למשל, במה ייבדל המשרד לחיזוק וקידום קהילתי ממשרד העבודה והרווחה, שכבר בממשלה הקודמת זכה ל"אח חורג" בדמות "המשרד לשיווין חברתי"? למעשה, במקום לטפל בבעיות הרווחה שנוצרו בעקבות מגפת הקורונה, הומצא משרד חברתי נוסף שבו יחולקו ג'ובים.
תיקים בלי תוכן עלולים ליצור בעיות יותר קשות יותר מבזבוז כספי ציבור. כאשר הומצא בזמנו "המשרד לנושאים אסטרטגיים", אח הורג למשרד הביטחון (כדי לספק את מי שלא קיבל אז את התיק הבכיר, משה יעלון), לא היה לממצאיו שום מושג במה אמור המשרד הזה לעסוק. לאחר זמן רב של חוסר עשייה, הוחלט שבראשות גלעד ארדן יעסוק המשרד הזה במעקבים אחרי פעילים העוסקים ב"דה לגיטימציה" של ישראל. כלומר, כדי להמציא תוכן למשרד, היה צורך להמציא אויבים. נקווה שלא יהיה צורך להמציא אויבים חדשים לתיקים החדשים.
להמצאת מושגים חדשים התלושים מהמציאות יש השפעה נוספת: מושגים שפעם היו בעלי משמעות כבר אינם מייצגים משהו קונקרטי במציאות. למשל, במציאות הישראלית היה ברור פעם שהמילה "מפלגה" מייצגת משהו ברור: תנועה פוליטית שיש לה מוסדות מסוימים והיא אמורה לייצג את רצון מתפקדיה. אולם היום חלק גדול מהמפלגות מייצגות לא יותר מקבוצת אנשים (או אפילו אישה אחת בלבד במקרה של מפלגת "גשר") המחליטים למתג את עצמם בשם מסוים כל עוד המסגרת הזאת משרתת את האינטרסים שלהם. כך, מפלגת "תל"ם" יכולה להפוך לחלק מ"כחול לבן", שיכולה להפוך להיות "דרך ארץ", וכך הלאה, על פי כיוון הרוח. אין לשמות המפלגות האלה משמעות, והם יכולים לייצג את רצון מנהיגם בכל רגע נתון. וכך קולותיהם של כל מי שהצביעו בבחירות האחרונות לכחול לבן או לעבודה־גשר־מרצ ביטא, בדיעבד, סוג של פיצול אישיות: חצי קול תמך בהצטרפות לממשלת נתניהו וחצי קול בהליכה לאופוזיציה.
עם כל העיסוק בהמצאת מושגים לצורכי הצדקות והישרדות, אולי לא מפתיע שחוץ מכל מיני הבטחות שנועדו למנוע פגיעה של הליכוד בכחול לבן ולהפך, יש רק שתי סוגיות שהממשלה החדשה אמורה לעסוק בהן בתקופה הראשונה: נגיף הקורונה, שהוא, כאמור, ההצדקה לקיומה של "ממשלת החירום הלאומית", וסיפוח ההתנחלויות ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן. בקווי היסוד של הממשלה הנוכחית לא הוזכרה שום סוגיה ממשית אחרת.
גם בנוגע לסוגיית הסיפוח, שתומכיו וגם מתנגדיו מציגים אותו כהרה גורל, רצוי לשאול אם מדובר באימוץ מושג שישנה את המציאות. אומנם יישום תוכנית הסיפוח יכול להביא לאהדה בין לאומית מצד אחד ולגינויים מצד אחר, ואפילו להתנגדות, אך מי שמכיר את המציאות בשטחים יודע כי "סיפוח הזוחל" הוא כבר המציאות שנים רבות, ובין שנקרא לו "סיפוח", בין "שלטון צבאי זמני" זה לא ישנה כל כך את מציאות החיים של מי שחיים תחתיו. אם כן, אולי אפילו המושג "סיפוח" הוא רק מילה תלושה מהמציאות.
