בחמש השנים האחרונות שודרו ברשתות הטלוויזיה הדיגיטלית והסטרימינג השונות, כמו נטפליקס ו־HBO, מעל עשרים סרטים וסדרות שנוצרו בידי ישראלים (שחלקן אף הופקו על ידי חברות אלה). בין היצירות הללו ניתן למנות את "בשבילה גיבורים עפים", "אלי", "המלאך" ו"פאודה" – שמרגע מכירתה לנטפליקס הפכה לאחת הסדרות הישראליות הנצפות והפופולאריות ביותר בעולם.
באופן מעניין למדי, ההצלחה הבין־לאומית של הסדרה הישראלית לא פסחה גם על העולם הערבי. ועם עלייתה של העונה השלישית לנטפליקס באפריל האחרון, הפכה פאודה לאחת הסדרות הנצפות ביותר בעולם הערבי, כפי שפורסם בכתבה של ערוץ 13. לפי נתונים שפרסמה נטפליקס, הסדרה הגיעה למקום הראשון, השלישי והשביעי בדירוג הסדרות הנצפות ביותר באותו חודש בלבנון, באיחוד האמירויות ובירדן בהתאמה. יוצרי הסדרה ליאור רז ואבי יששכרוף, סברו שההצלחה נבעה מכך שהם מציגים את הסיפור משני הצדדים, ולא רק מהצד הישראלי.
אבל לצד הפופולאריות הרבה שזכתה לה הסדרה, נשמעו גם קולות אחרים בעולם הערבי. ויש הטוענים שהסדרה, המשקפת את נקודת המבט הישראלית בסכסוך ומזדהה איתה, מציגה את הערבים הפלסטינים באור שלילי ביותר ואת החברה הפלסטינית כחברה אלימה הנשלטת בידי שליטים מושחתים ובלתי אמינים מחד גיסא ובידי ארגוני טרור מהגרועים ביותר כמו דאעש מאידך גיסא.
ביקורת ברוח זו מעביר ד"ר נוואף א־תמימי, חוקר ומרצה לתקשורת במכון ללימודים גבוהים בדוחה שבקטאר, במאמר אקדמי מקיף פרטי עטו שהתפרסם בכתב העת לובאב היוצא לאור על ידי מכון המחקר של רשת אל־ג'זירה, ובו הוא מנתח את התכנים ואת המסרים המועברים בשתי העונות הראשונות של פאודה. א־תמימי טוען שהסדרה פאודה נוצרה מנקודת מבט ישראלית על הסכסוך, ובין אם עשו זאת במודע או שלא במודע, יוצריה מהדהדים דרך הסדרה, עלילתה ודמויותיה מסרים התואמים במידה רבה את המסרים של ההסברה הישראלית לשיפור תדמיתה של ישראל בעולם. וכך, כשסדרות ישראליות כמו פאודה מגיעות לבימות פופולאריות בין־לאומיות כמו נטפליקס על מאות מיליוני משתמשיה וזוכות לחשיפה חובקת עולם, נטפליקס למעשה מגויסת לשירות ההסברה הישראלית.
על תפקידה של נטפליקס בכוח
משחר הקמתה, ייחסה התנועה הציונית חשיבות רבה לתחום התעמולה כדי לעשות נפשות לציוניות, ליעדיה ולשאיפותיה, טוען א־תמימי, וכן לצידוקיה ההיסטוריים, הדתיים, הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים. כך היה עוד בימי הרצל והקונגרסים הציוניים, וכך פועלת גם מדינת ישראל מיום הקמתה. עם השנים, שינתה התעמולה הציונית את שמה ל"הסברה", ושתי מטרות־על נקבעו לה: לשכנע מדינות שונות לתמוך בציונות ובמדינת ישראל, ואף להתגייס ולפעול למענה מחד גיסא; ולהילחם בדימוי השלילי שנוצר לישראל בעולם על ידי מתנגדיה ואויביה (ולהשחיר את פניהם אגב כך) מאידך גיסא.
לשון התעמולה הציונית לבשה ופשטה צורות וסגנונות לאורך השנים, והמסרים לקהלי היעד השונים ברחבי העולם עודכנו ושוכללו בהתאם לנסיבות ולצורכי הזמן והתקופה. אך כמה מסרים עיקריים נותרו זהים ביסודם, בגדול: מדינת ישראל היא מולדתם ההיסטורית של היהודים שניתנה להם בהבטחה אלוהית, והיא קמה לתחייה בשנת 1948; מדינת ישראל היא מקום המפלט והמחסה לכל היהודים באשר הם, שנרדפו ועודם נרדפים ומדוכאים בכל רחבי העולם; ישראל שואפת מאז ומתמיד להגיע לשלום עם שכניה, ומוכנה לוויתורים כואבים לשם כך – אך לא במחיר ויתור על שלמותה ועל ביטחונה; ישראל היא נווה מדבר דמוקרטי ומתקדם בלב עולם ערבי בלתי יציב הנשלט על ידי משטרים דיקטטוריים ופרימיטיביים, ובשל כך, עליה להחזיק בכוח צבאי מתקדם ועוצמתי שאיש לא יוכל לו.
מסרים אלה מעבירות ישראל והתנועה הציונית באמצעות גופים וארגונים שונים שהוקמו לאורך השנים לצורך מטרה זו בדיוק, במיוחד במדינות מערביות כמו ארצות הברית. ארגונים אלה ומשרד החוץ מפרסמים מעת לעת מסמכים ופרסומים שונים שתכליתם לסייע לישראלים ולידידי ישראל בעולם להגן על ישראל ברחבי העולם, ואף לשים בפיהם מסרים ומושגים שיסייעו בהעברת המסרים בצורה חדה ותמציתית. א־תמימי נעזר בעצמו במסמכים כאלה כדי לבסס את עיקרי טיעוניו ולזהות ולנתח את מסרי ההסברה המועברים בסדרה פאודה.
בתוך כך, אחת הבימות המשמעותיות שאליהן מנסות ישראל והתנועה הציונית להחדיר את מסריהן בשנים האחרונות, טוען א־תמימי, היא רשתות הסטרימינג והטלוויזיה הדיגיטלית, כמו נטפליקס ו־HBO. בימות אלה, שזכו בשנים האחרונות לפופולאריות הולכת וגוברת, נחשבות ל"טלוויזיה של העתיד", והתכנים והסדרות המשודרים בהן זוכים לחשיפה עולמית אדירה ויכולים להגיע לכל מקום בכל זמן בלחיצת כפתור. ואכן, בחמש השנים האחרונות, יותר ויותר יצירות ישראליות מצליחות לעשות את דרכן לרשתות אלה ולהגיע לקהלים חדשים שלא היו חשופים בעבר לתוכן ישראלי.
וכך, טוען א־תמימי, תחת מעטה של "סדרות איכות" בסטנדרט בין־לאומי, כפי שנטפליקס ודומותיה מתיימרות להפיץ, יוצרים ישראלים מקבלים במה לעשות שירות להסברה הישראלית. קהל היעד העיקרי הוא מדינות המערב באירופה ובצפון אמריקה. אולם המסרים הללו יכולים להגיע דרך נטפליקס גם לקהלים רבים נוספים שישראל לא הצליחה או לא יכלה להגיע אליהם בעבר – ובכלל זה העולם הערבי. הבעייתיות שבדבר מועצמת כאשר באותן הבימות עצמן לא ניתן ביטוי כמעט ליוצרים פלסטינים שיכולים להשמיע את הנרטיב שלהם, מה שאינו מאזן את הדימוי השלילי שנוצר לפלסטינים באמצעות סדרות אלה, לעומת הדימוי החיובי והמוסרי שנוצר ליהודי-ציוני שמנגד.
אמפתיה לשני צדדי הסכסוך
באשר לפאודה, מושא המחקר העיקרי במאמרו של א־תמימי, מסרי ההסברה המועברים דרך הסדרה הם מגוונים, לטענתו, ומועברים בדרכים שונות: דרך מהלכים עלילתיים, ייצוג הדמויות בסדרה, דיאלוגים שבהם מבוטאות באופן מפורש או מרומז השקפות העולם של הדמויות הישראליות או הפלסטיניות ועוד.
אחד המסרים העיקריים שסניגוריה של ישראל בעולם נדרשים להעביר, מציין א־תמימי, הוא הבעת אמפתיה מצד ישראל כלפי שני הצדדים בסכסוך. מסר זה, מדגים א־תמימי, מבוטא לאורך כל הסדרה דרך דמותו של קצין השב"כ גבי, שמביע דאגה ואנושיות הן כלפי דמויות ישראליות ברגעי משבר והן כלפי הפלסטינים שאיתם הוא נפגש במסגרת תפקידו – גם כשמדובר באנשי חמאס ובני משפחותיהם. כך למשל, גבי שמח שהוא יכול לעזור לבתו של איש החמאס עלי (שמשתף פעולה עם השב"כ) לקבל טיפול רפואי בישראל, ובסיטואציה אחרת, מבטא את צערו ואת כאבו בפני אום אחמד (אשתו של הנבל הראשי בעונה הראשונה, איש החמאס אבו אחמד) על שבתה נפגעה בעינה במהלך פעילות של יחידת המסתערבים. הוא אף מסיע את האם ואת בתה לבית החולים הדסה לקבל טיפול ממיטב הרופאים בישראל. גבי כאמור גם מגלה אנושיות ואמפתיה כלפי ישראלים, כשהוא מנחם את אשתו של דורון על מותו של אחיה בועז, למשל, או את אשתו של מורנו, מפקד יחידת המסתערבים שנהרג ממטען צד במהלך פעילות.
טיעון הסברתי נוסף בהקשר לכל העימותים החוזרים ונשנים בין יחידת המסתערבים לאויביה בסדרה, הוא שישראל, בניגוד לאויביה, משתמשת בכוח באופן מדוד ומאופק ובמסגרת החוק. גם מסר זה מבוטא דרך דמותו של גבי, שמניע ומנהל רבות מפעולות המסתערבים ומתנהל באופן רציונאלי, מאופק וקר רוח – כמו הצד הישראלי בסכסוך, שנאלץ להשתמש באלימות רק כמוצא אחרון, ותמיד בתגובה לפעולות נקמניות מצד הפלסטינים. בכך גם מועבר מסר לצופה המערבי שהסבל הפלסטיני ותנאי החיים הקשים שבהם הם נתונים, במיוחד בעזה, הם כולם פרי עמלם ובחירותיהם של הפלסטינים, וכי ישראל איננה אחראית לסבל זה – אך בכל זאת אמפתית לכאבם ולסבלם.
ישראל מוצגת בסדרה כצד שנלחם בארגוני טרור חסרי רחמים, שאינם מבחינים בין נשים, ילדים ושאר חפים מפשע לבין מטרות צבאיות, וזאת כדי לעורר אמפתיה והזדהות מצד המערב, וארצות הברית במיוחד, טוען א־תמימי. מסר זה מועבר בקווי עלילה שונים: כשאבו ח'ליל, מפקד בחמאס, מבריח מירדן מזוודה עם גז עצבים כדי לרצוח אזרחים ישראלים ללא הבחנה; וכן כאשר נידאל אל־מקדסי (הנבל הראשי בעונה השנייה) נשבע אמונים לארגון דאעש הרצחני ופועל בשמו בישראל.
א־תמימי מוסיף בעניין זה שלא בכדי בחרו יוצרי הסדרה לשלב את ארגון דאעש בעונה השנייה של הסדרה. שילובו של דאעש נועד לעורר עניין וסקרנות בקרב קהלים רחבים ומגוונים יותר בעולם, שאימת מעלליו המזוויעים של דאעש הגיעו גם אליהם. בכך חורג מאבקה של ישראל בסדרה מעבר לגבולות המאבק המקומי בארגונים הפלסטיניים, וישראל מוצגת כמי שלוקחת חלק במאבק בטרור העולמי, לצד מדינות המערב.
ובזמן שישראל מוצבת בצד האנושי, לצד שאר אומות העולם הנאורות שנלחמות בטרור העולמי הרצחני, מוצבים הפלסטינים וארגון החמאס בשורה אחת עם ארגוני טרור פונדמנטליסטיים כמו דאעש ואל־קאעדה. בשתי סצינות זכורות במיוחד מהעונה השנייה, יוצרי הסדרה מעבירים מסר זה בצורה חד־משמעית לצופים: בסצנה אחת, אל־מקדסי מצלם את עצמו מוציא להורג את אביו של דורון, גיבור הסדרה, באמצעות סכין, כשברקע מופיע דגל דאעש; ובסצינה השנייה הוא מנסה להוציא להורג את דורון הלבוש במדים כתומים ומתבקש להקריא מסר למצלמה טרם הוצאתו להורג. שתי הסצינות הללו הן ממש חיקוי של סרטוניו הידועים לשמצה של דאעש, שבהם הוצאו להורג בני־ערובה מערביים כמו העיתונאים ג'יימס פולי וסטיבן סוטלוף, כשהם לבושים במדים כתומים וראשיהם נערפים.
כשמערך הכוחות בסדרה מוצג באופן זה, איזה צופה מערבי יכול בכלל להזדהות גם עם הרעים בסדרה ועם מניעיהם? בעיני הצופה המערבי, טוען א־תמימי, מוצגים לוחמיה המסתערבים של ישראל כגיבורים המגינים על ארצם ועל תושביה מפני הנוראים שבארגוני הטרור, בזמן שהנבל הפלסטיני נשבע אמונים לדאעש, ומוצג בכך גם כאויב המערב והעולם החופשי לא פחות משהוא אויב של ישראל. בכך מעניקים היוצרים לגיטימציה לפעולותיה הצבאיות של ישראל במסגרת מאבקה בטרור בעיני הצופה המערבי, טוען א־תמימי, גם כאשר נגבים חייהם של פלסטינים בצד השני.
מסר הסברתי נוסף שמועבר דרך הסדרה מבוטא בעצם הצגתם של הישראלים ושל הפלסטינים כתמונות תשליל בכל הקשור לחינוך הדור הצעיר: בזמן שישראל שואפת ליצירת חברה דמוקרטית, חופשית ורב־תרבותית, שחיה בשלום עם שכניה, ומחנכת את ילדיה לאור ערכים אלה, הפלסטינים והערבים שואפים להשמיד את ישראל וזורעים בילדיהם שנאה ואנטישמיות דרך מערכות החינוך, כדי שהם יהפכו בבגרותם לטרוריסטים שיבצעו פיגועי התאבדות.
יש כמה סצנות שממחישות את הניגודים בין שני הצדדים בנושא זה: באחת הסצנות בעונה הראשונה נראית ילדה פלסטינית ששרה שיר ילדים של חמאס המעודד ילדים להפוך לשהידים, ואימה אומרת שהיא גאה בה. אותה ילדה מספרת לרופאה שירין שהילדים בבית ספרה הולכים לבצע שיר זה בהופעה בבית הספר, ושהם שמחים על כך. בסצנה נוספת מאותה עונה, נראים ילדים שמשחקים ברחוב בזמן שהם למעשה משגיחים על המקום שבו מסתתר אבו אחמד ואמורים להתריע בעת סכנה. בסצנה אחרת, גם היא מהעונה השנייה, נראה ילד בשם איסמאעיל שמתפקד כשליח שמעביר טלפון סלולארי בין אל־מקדסי לאימו, ובכך מסייע בפועל לטרוריסט. כלומר, בצד הפלסטיני גם הילדים עוסקים בטרור, וגדלים בסביבה רוויית שנאה ואלימות, בזמן שבצד הישראלי, דורון לא מרשה לבנו אפילו להחזיק באקדח שלו בשתי סצנות שונות. באחת הסצנות שבה אל־מקדסי מנסה להוציא להורג את דורון, בנו של דורון מגיח כשאקדח בידו והוא מכוון אותו לעבר אל־מקדסי – ואפילו אז, כשחייו של דורון מוטלים על הכף, הוא אומר לבנו להשליך את האקדח.
השחרת פני המנהיגוּת הפלסטינית
מסר רווח נוסף בהסברה הישראלית שמבוטא גם בסדרה לדעת א־תמימי, הוא הניסיון הישראלי להשחיר את פניה של המנהיגות הפלסטינית על פלגיה – הן הרשות הפלסטינית והן חמאס – ולהטיל דופי ביושרה ובניקיון כפיה. אותה הנהגה פלסטינית גורפת לכיסיה את כספי התמיכה בפלסטינים במקום להשקיע בבני עמם ש"ראויים להנהגה טובה יותר", כלשון גורמי ההסברה הישראלית.
מסר זה בא לידי ביטוי בדרכים שונות בסדרה, שבה כמעט כל מנהיג ומפקד פלסטיני מוצג בצורה כזו או אחרת כמושחת מוסרית וכנכלולי או ככזה שמוכן לפעול בצורה לא מוסרית, לבגוד בחבריו או לשתף פעולה עם ישראל בתמורה לטובות הנאה שונות או כדי להגן על עצמו מפניה. ודוגמאות לכך יש למכביר, טוען א־תמימי: אבו ח'ליל, מפקד בחמאס, גונב חלק מהכסף שנשלח עימו מירדן למפקד הזרוע הצבאית של חמאס בגדה המערבית; עלי משתף פעולה עם השב"כ ומוסר מידע על אבו אחמד כדי שבתו תקבל טיפול רפואי בישראל; וליד אל־עבד משקר למפקדו אבו אחמד ואף הורג אותו ותופס את מקומו בארגון רק בגלל שאבו אחמד רודף את שירין, שבה הוא התאהב; אבו מאהר, ראש המודיעין המסכל בגדה המערבית, משתף פעולה עם השב"כ בשביל טובות הנאה לו ולבני משפחתו.
ככלל, יוצרי הסדרה עושים דה־הומניזציה לדמויות המנהיגים והמפקדים הפלסטינים, שמוצגים כטיפוסים אלימים ורצחניים. אפילו כשמתגלעים סכסוכים בינם לבין עצמם, הטונים עולים עד כדי שליפת נשק זה על זה, ומפקדים שונים בחמאס מוכנים לבגוד בחבריהם ואפילו לחסל אותם. אותם מפקדים מונעים בסדרה כמעט אך ורק מתוך יצר נקמה על מות קרוביהם או מתוך אימפולסיביות – אידיאולוגיה לאומית או שחרור לאומי אינם המניע העיקרי, אם בכלל. כל מאמציו של אל־מקדסי, למשל, במרדפו אחר דורון לאורך העונה השנייה מוצגים כמונעים מתוך רצון לנקום על מות אביו השייח' עוודאללה, שדורון היה אחראי למותו. וכשכך מוצגת התנהלות הפלסטינים בסדרה, מועבר למעשה מסר הסברתי נוסף של ישראל המובלע בסדרה, והוא שהפלסטינים בכלל, על הנהגתם, אינם בשלים למדינה עצמאית ולשלטון עצמי.
בסיכומו של דבר, א־תמימי סבור שהצופה המערבי בפאודה יזדהה עם הלוחמים הישראלים, שמוצגים ככוח חלוץ של העולם המערבי הנאבק בטרור האסלאמי הרדיקלי, וכן עם ישראל, שהסדרה מהדהדת, ביודעין או שלא ביודעין, את מסרי ההסברה שלה לשיפור דימויה בעולם. האתגרים שאיתם מתמודדות הדמויות הישראליות בסדרה הם כמעין מיקרו־קוסמוס לאתגרים הביטחוניים שניצבים בפני ישראל בכללותה, והתמודדותם השקולה וההירואית כמוה כהתמודדותה של ישראל עם אתגריה.
בתוך כך, יוצא הצופה בסדרה עם מסר ההסברה הישראלי הקבוע שישראל היא המדינה המערבית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, והצד הרציונאלי, השקול והמדוד, שנאבק כדי לשרוד וכדי להגן על עצמו מפני אויבים אכזריים ואלימים שרק רוצים להשמידה. למול זה, מוצגים הפלסטינים כחלק מהעולם הערבי הכאוטי וההפכפך, הנשלט על ידי משטרים דיקטטוריים ומושחתים או על ידי ארגונים אסלאמיסטיים רדיקליים מחמאס ועד דאעש.
לנוכח פרשנותו הביקורתית והנוקבת של א־תמימי לתוכני הסדרה ולמסרים המועברים בה, קשה להסביר את הפופולאריות הרבה שזכתה לה הסדרה גם בעולם הערבי. אך עם זאת, לדעת א־תמימי, יוצרי הסדרה הישראלים עושים שימוש בסכסוך הערבי-ישראלי והישראלי-פלסטיני כדי להעצים את החשש הקיים במערב מפני מוסלמים ומפני ערבים, תוך שהם שמים דגש על הערכים המשותפים בין החברה הישראלית לחברות המערביות כדי לעודד הזדהות עם ישראל. זהו עוד ניסיון ישראלי, הוא מסכם, להסית את דעת הקהל העולמית והמערבית בפרט (התומכת ברובה בפלסטינים) נגד הפלסטינים, כך שהעולם יבין שהם אינם ראויים או בשלים למדינה ולשלטון עצמי.
