פרח באבא היא פעילה פמיניסטית בעלת תואר בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות. היא פעילה בקולקטיב הפמיניסטי "א־דמה" ובארגון סטודנטים בלבנון. ביולי 2019 היא פרסמה מאמר דעה פרי עטה ביומון אל־אח'באר היוצא לאור בביירות, בשיתוף מגזין כוחול, מגזין לחקר הגוף והמגדר.
הכותבת מבקרת את שליטתם של גברים במאבקים ובפעילוּת פמיניסטית בחברה ניאו־ליברלית שבה האופוזיציה עצמה נשלטת בידי ארגונים לא ממשלתיים. היא סבורה שההשתלטות הזאת מפשיטה את המאבקים משורשיהם הפוליטיים, כך שחוגי אופוזיציה אינם מנהלים עוד מאבק בשיטה אלא רק בתופעות שהיא מייצרת. באבא מראה כיצד תופעה זו דוחקת את המאבק הפמיניסטי בלבנון לשוליים.
לבנון עוברת כיום שינויים רבים ברמה החברתית, הכלכלית והפוליטית. בתחילת השנה פרצו בה מחאות בשל התדרדרות המצב החברתי ויוקר המחייה, והקושי של אזרחים לממן מסגרות לימודים פרטיות. המחאה התמקדה בתוכנית הממשלה להוריד את שכר הפקידים במגזר הציבורי ולצמצם את מימון האוניברסיטה הציבורית היחידה, האוניברסיטה הלבנונית. המחאות שניהלה מה שמכונה "האופוזיציה", שהיא כמה ארגונים לא־ממשלתיים ותנועות אזרחיות, משכו קהל רב וגררו כיסוי תקשורתי נרחב. קבוצות אחרות הטילו ספק במחאות אלו מסיבות פוליטיות שונות. המאמר דן בדרך שבה המשטר הקיים והאופוזיציה שלו מכילים את המאבקים וצובעים אותם מחדש כדי למשוך אליהם פעילוֹת "נוחות יותר וכועסות פחות".
הכותבת, בהתבסס על ניסיונה כסטודנטית וכפעילה פמיניסטית, טוענת שגברים מתארים פעילות פמיניסטיות כנשים אידיאליסטיות ולא מציאותיות שאינן מבינות את הדרישות של המאבק לאשורן. כשנשים מביעות זעם, קובעים שהן אגרסיביות ושעליהן להיות אסירות תודה כי מצבן טוב יותר מזה של נשים שקדמו להן. כלומר, משתמשים בהיסטוריה של הנשים נגדן, כאילו עצם נוכחותן בזירת הפעילות היא פריבילגיה.
נוסף על כך, כשנחשפות פרשות של הטרדה מינית בארגונים נשים מתבקשות להניח לכך, למענו של העבריין הזכר, במיוחד אם הוא ממעמד כלכלי וארגוני גבוה. הטענה הכללית היא שאי־אפשר לוותר על גברים בעמדות כאלה ושאסור להעניש אותם על "טעות חד־פעמית" בשעה ש"אנחנו עסוקים בתכנון מהפכה" – התירוץ המופרך מכולם. כך מופשט המאבק הפמיניסטי מהאלמנט הפוליטי שלו ומצומצם לכדי מאבקים בינאישיים שאינם חשובים מספיק כרגע. כתוצאה מכך, הפעילוֹת הפמיניסטיות עוזבות את מעגלי הפעילות והגברים נשארים לנהל אותם. המרחב הנשי הולך ומצטמק, והפעילות מחפשות להן מרחב חדש ובטוח לפעול בתוכו.
השתקה זו של הדרישות הפמיניסטיות, סבורה באבא, אינה גורמת נזק רק למאמצי ההתארגנות אלא פוגעת גם באידאולוגיה הפמיניסטית. בשל צמצום המרחב שבו הן יכולות לפעול להשגת צדק, פעילות רבות עוזבות את מרחבי ההתארגנות ואת השליטה במשאבים ומשאירות אותם לאלה ששולטים בהם ממילא.
ולצד הפטריארכיה קיימת המערכת הכלכלית הניאו־ליברלית שהשתלטה על לבנון אחרי מלחמת האזרחים. במדיניות הניאו־ליברלית ערכי היסוד הם היעילות והתועלת; עבודה ותפוקה נחשבות תנאי להגשמה עצמית ולהערכה עצמית וסביבתית. כיצד אנשים שאינם תורמים לכלכלה יוכלו למצוא משמעות לחייהם?
בה בעת, אוניברסיטאות פרטיות רבות משקיעות את מיטב משאביהן וזמנן לטובת בעיות חברתיות והסטודנטים בהן לומדים להיות אזרחים טובים וסוכני שינוי. אבל המודל שלפיו הן פועלות מחזק את האינדיבידואליזם ומעודד את האנשים להשקיע במיזמים שמטרתם להוכיח כי בידם נמצא הפתרון המקורי לפתרון בעיות העולם. כך נולדות אסטרטגיות שיווק שמטרתן היא רווח, והיצירתיות היא רק מראית עין. כך גם נזנחים השורשים הפוליטיים של הבעיות שהם מתיימרים לפתור. דוגמה לכך היא חברות שטוענות כי הן מבקשות "לטפל באבטלה בקרב צעירים" אך בפועל אינן מתייחסות כלל לשורש הבעיה, הלוא הוא החלוקה הלא־הוגנת של משאבים.
באבא סבורה כי המחאה של שנות החמישים הוחלפה במחאה שמנסה להתרחק עד כמה שניתן מפוליטיקה, ופעילות פוליטית של סטודנטים הוחלפה ב"פעילות חברתית" שמתמקדת בגובה שכר הלימוד ובשוק העבודה. נשים ומיעוטים מגדריים אחרים נדרשים לוותר על דרישותיהם הפוליטיות בגלל ש"אחרים ניסו לפניכם ונכשלו".
העובדה שארגוני החברה האזרחית מנהלים כיום את המחאה בביירות מציבה אותם בחזית המאבק ומציירת אותם כאילו הם כוח אופוזיציוני. אולם בפועל, מדגישה באבא, כולם תומכים בשיטה הקיימת. הארגונים האלה נכשלים במאבקם נגד המשטר ואפילו אינם רואים אותו כפי שהוא באמת, ואגב כך מזניחים את בעיות היסוד המבניות. אנחנו חיים במשטר כלכלי שהופך את הסוגיות הפוליטיות לדברים שניתנים לשיווק, מזכירה באבא. כיום ה"השתתפות" במאבקים מתרחשת במדיה החברתית באמצעות שיח מופשט שעוקר מתוכנו על ידי המשטר, ארגונים לא ממשלתיים ואפילו קבוצות שלכאורה מעודדות השתתפות פוליטית ואזרחית.
מתוך כך נשים נאלצות פעמים רבות להיות פרגמטיות ולבחור ב"רע במיעוטו", טוענת באבא. זה מה שקורה כאשר נשים חיות בחברה פטריארכלית וקפיטליסטית שמשתלטת על השיח, משטחת וממוססת אותו. אולם בכל פעם שהביקורת הזאת נשמעת, קבוצות ה"אופוזיציה" נכשלות בטיפול בה. תחת זאת הן מחזקות את השיח המעמדי שמתאר אנשים כעדר שטוף מוח וגורס כי הפרט אחראי על מצבו. השינוי שהקבוצות האלה דורשות הוא השינוי הקל – הבחירה האישית. אולם זוהי תביעה נאיבית ומעמדית הגורסת כי כישלון נובע מבחירות אישיות שגויות ושיטתיות, והאנשים העומדים מאחוריה אינם מצליחים לזהות את בסיס האפליה במצב החברתי והכלכלי. חשיבה פשטנית זו לוקחת מהאנשים את הסוכנות ואת העצמאות. הדבר משחק ישירות לידי השלטון משום שהוא מעמיק את הפער בין אנשי המגזר הפרטי לפועלים במגזר הציבורי, שנתפסים כמתחרים, ומרחיק אותנו מהתקווה לאחד את הפועלים נגד השלטון.
