עלי א־סאלח, פובליציסט פלסטיני בעל טור שבועי קבוע באל־קודס אל־ערבי, פרסם ביולי 2019 טור נוקב בתגובה לדבריו של פתחי חמאד, בכיר הלשכה המדינית של חמאס, היושב בעזה. חמאד קרא לשבעה מיליון הפלסטינים שחיים מחוץ לפלסטין להפסיק "להתחמם" ו"להתכונן" ולהתחיל לתקוף ולהרוג יהודים בכל מקום בעולם, בטענה שמצבם של הפלסטינים תחת המצור על עזה כבר בלתי נסבל וצריך לשים לו סוף.
בתגובתו מבקש א־סאלח להגן על הפלסטינים שחיים בחו"ל, ובהם הוא עצמו, שמהם מצפה חמאד להרוג יהודים ללא כל אבחנה. ראשית, הוא מגנה את התבטאותו של חמאד ומגדיר אותה כ"פשע תקשורתי" וכהתבטאות "דאעשית" שאינה אמורה להישמע מפיו של בכיר בחמאס, ולו בשעת זעם.
לפלסטינים אין בעיה עם היהדות
שנית, לטענת א־סאלח יש להתבטאות כזאת השלכות הרות אסון גם על הפלסטינים שחיים בתוך פלסטין, אך במיוחד על הפלסטינים שחיים בחו"ל – שחמאד כנראה אינו מבין את מצבם וחושב שהם אינם נוטלים חלק במאבק לשחרור פלסטין. לכותב חשוב להדגיש שציבור זה מנהל מאבקים קשים נגד הלובי הציוני ברחבי העולם; התבטאויות מהסוג הזה מסיתות את מדינות העולם נגד אותן קהילות שחיות בחו"ל ומספקות חומרי תעמולה נגד הפלסטינים, שקבוצות לחץ מטעמם של הציונים רק מחכות שיפלו בפחים שכאלה כדי להציגם כאנטישמיים. לפיכך, א־סאלח טוען בנחרצות שאסור לתת להתבטאות זו לעבור בשקט וכי לא יועילו כאן התנצלות או הבעת חרטה. את הנזק שגרם חמאד בדבריו ייקח זמן רב לתקן, ועל כן עליו לשלם על כך מחיר.
א־סאלח מדגיש שבשום פנים ואופן אין להפחית בערך סבלם של הפלסטינים או לזלזל בו, שכן הם חיים כאסירים משוללי כל זכויות וכבוד בכלא ענקי; הוא גם טוען כי מאבקם בכיבוש ובמצור הוא לגיטימי ויש לבצעו בכל האמצעים העומדים לרשות הפלסטינים החיים תחת הכיבוש. אולם אסור שמאבק זה יהיה דאעשי באופיו, כפי שמשתמע מדבריו של חמאד, שכן – כפי שא־סאלח שב ומדגיש לכל אורך מאמרו – לפלסטינים אין בעיה עם כל היהודים או עם היהדות, אלא עם הגזענים והפשיסטים שבהם, שתומכים בכיבוש פלסטין, ועם התנועה הציונית, שניצלה את היהודים והקריבה רבים מהם כדי לגזול את פלסטין מידי תושביה.
לחיזוק דבריו מציין א־סאלח שרבים מהיהודים – שאותם קורא חמאד לרצוח ללא אבחנה – תומכים בזכויות הפלסטינים ונאבקים לצידם במערכה על דעת הקהל הבינלאומית. לצידם, הוא טוען, יש עוד עשרות אלפי יהודים שכלל אינם מכירים בזכות קיומה של ישראל (כמו נטורי קרתא) ושומרונים (שאותם הוא מחשיב ליהודים), שבעיניו הם פלסטינים מהשורה הראשונה.
א־סאלח מדגיש שבגינויו את דבריו של חמאד אין כוונתו להגן על היהודים, אלא על הפן האנושי של הסוגיה הפלסטינית ועל המוסר שלהם. הוא טוען כי העובדה שבכירים ישראלים ושרים בממשלת ישראל מדברים כמו חמאד עדיין אינה מצדיקה התבטאויות כאלה מפי בכיר בחמאס. הסוגיה הפלסטינית היא סוגיה אנושית ומוסרית עוד לפני שהיא לאומית ופוליטית, ומאבקם של הפלסטינים הוא מאבק בכיבוש ובגזענות של הציונים – למען חירות, צדק, זכויותיהם הגזולות, שחרור אדמתם והקמת מדינתם שירושלים בירתה.
להשחיר את פניו של המאבק הצודק והאנושי
א־סאלח מסכים עם הטענה שהציונים רוצחים ללא הבחנה צעירים ומבוגרים, נשים וילדים, אזרחים תמימים ולוחמים; חברי ממשלתם מדברים על גירוש הפלסטינים מהגדה המערבית ומסיתים להרג אזרחים פלסטינים, ופוליטיקאים אחרים (ברמיזה לגנץ ואשכנזי) טוענים שיש להגיב על כל בלון תבערה בטיל. בעיניו כל זה אינו מפתיע, שכן על הבסיס האלים הזה של גזל והרג הקימו הציונים את מדינתם. דווקא משום כך, סבור א־סאלח, על הפלסטינים בחו"ל מוטלת האחריות לחשוף בפני העולם את פניה של ישראל ואת פשעי הכיבוש.
בשל כך, דבריו של חמאד כה חמורים בעיניו של א־סאלח, שכן הם משחירים את פניו של המאבק הפלסטיני הצודק והאנושי. א־סאלח טוען שאף בכיר פלסטיני לכל אורך המאבק הפלסטיני לא התבטא כך, אפילו לפני 48' (אם כי הוא מתעלם מכך שארגונים פלסטיניים ביצעו לא אחת פיגועים ופעולות טרור נגד ישראלים ויהודים חפים מפשע בחו"ל). טוב בעיניו שחמאס התנער מדבריו של חמאד, אולם לא די בכך; א־סאלח קורא לחמאס לפטר את חמאד מהלשכה המדינית ולמנוע ממנו לצאת בהצהרות נוספות.
א־סאלח מאשים את חמאד בכך שחימש את מכונת התעמולה הציונית, הלהוטה כל העת למצוא התבטאויות כאלה. הוא שב ומדגיש שהתבטאותו של חמאד השחירה לא רק את פניהם של הפלסטינים בגדה ובעזה אלא גם את פניהם של כל הפלסטינים החיים מחוץ לפלסטין, בכל מקום בעולם.
לסיכום מאמרו, א־סאלח כותב שבני העם הפלסטיני החיים בחו"ל אינם תאים רדומים של מחבלים מתאבדים הסרים למרותו של חמאד, אלא זרם משמעותי בעם הפלסטיני. הוא מדגיש שוב שהם אינם משקיפים חיצוניים מהצד, אלא לוחמים בשורות הקדמיות במאבקו של העם הפלסטיני נגד הציונות בכל האמצעים העומדים לרשותם – אם במאבק על דעת הקהל העולמית מול נציגיה של התנועה הציונית בחו"ל, אם בארגונים כמו תנועת BDS (וחשוב לו לציין שרבים מתומכיה יהודים).
לפיכך, מסכם א־סאלח, אל לו לפתחי חמאד לחשוב שהוא מדבר בשם העם הפלסטיני, לא בעזה ובגדה המערבית ולא מחוץ לפלסטין; הפלסטינים החיים מחוץ לפלסטין אינם זקוקים לקריאות שלו ושל דומיו לרצוח יהודים, שרבים מהם עומדים לצידם במאבקם בתנועה הציונית ובישראל.
