מאמר זה מאת רנא זהראן, שחיה וכותבת בנורבגיה, התפרסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד (العربي الجديد) הבין־לאומי הפועל מלונדון. המאמר עוסק בתוכנית ייעודית לנשים מהגרות שמפעילה ממשלת נורבגיה ובכישלונה של תוכנית זו בשילוב הנשים המהגרות בשוק העבודה ובצמצום האבטלה. אף שהדבר לא נכתב במפורש, נראה שהמאמר מתמקד בנשים ערביות ומוסלמיות, משום שכלל המרואיינות הן יוצאות מדינות ערביות ומוסלמיות.
ממשלת נורבגיה משקיעה סכומי עתק בתוכניות לשילוב המהגרות בשוק העבודה, ביניהן תוכנית הכשרה לנשים מהגרות. במהלך ההכשרה, לשכת התעסוקה הנורבגית היא שמשלמת את שכר המשתתפת ומוצאת לה מקום תעסוקה, כשלמעסיק יש אינטרס לקבל את המשתתפת משום ששכרה כבר שולם על ידי לשכת התעסוקה. המשתתפות מקבלות סכום כסף של 255 קרונות ליום (השווים ל־26 דולר). לכל אורך ההכשרה המשתתפות אינן נחשבות כעובדות, ולכן אינן זכאיות לזכויות עובדים כגון פנסיה והטבות נוספות שמסופקות על ידי ארגון העבודה הנורבגי. למרות המאמצים הרבים של הממשלה ושל לשכת התעסוקה, שיעור האבטלה בקרב נשים מהגרות עודנו גבוה ועומד על 9.2 אחוזים. נוסף על כך, מדי שנה יורד משמעותית מספר הנרשמות להכשרה ונשים רבות מעדיפות לעבוד בשכר נמוך יותר, אך בתנאים של מועסקת. ואכן, בנורבגיה חיות 450,000 נשים מהגרות נכון לשנת 2020, רובן מעוניינות להשתלב בשוק העבודה כדי להבטיח עצמאות להן ולמשפחותיהן. למרות זאת, כאמור, ניכרת ירידה בהשתתפות בתוכנית ההכשרה הממשלתית – מ־42,489 נשים בשנת 2017 ל־29,756 בשנת 2018 ול־21,474 ב־2019 ואף ל־17,005 ב־2020 – לפי נתונים של לשכת התעסוקה.
מה הבעיה של ההכשרה הממשלתית? מדוע נשים מהגרות רבות מעדיפות לא להשתתף בה או לא להמשיך בה? זהראן מציגה שני הסברים עיקריים:
ההסבר הראשון שזהראן מספקת למצב הוא חוסר ההתאמה בין ההכשרה לתחום ההתמקצעות או ההתמחות של המשתתפת. היא מציגה זאת באמצעות סיפורים אישיים – רוואא אחמד, עיראקית בת שלושים שחיה בנורבגיה כבר 3 שנים, לא הצליחה למצוא עבודה שתואמת את התואר הראשון שלה בבלשנות מאוניברסיטת בגדד, אף על פי שקיבלה עליו הכרה מהסוכנות הנורבגית האחראית לבחון את איכות תעודות הזרים כדי לשמור על סטנדרטיזציה. דרכה של רוואא התחילה בלשכת התעסוקה, השייכת למשרד העבודה והעניינים החברתיים, בהכשרה בבית ספר בעיר לילסטרום במחוז ויקן במזרח המדינה. אולם רוואא חלתה במחלה שדרשה העברה להכשרה אחרת. היא אכן הועברה, אך שתי ההכשרות שביצעה לא תאמו את תחום ההתמחות שלה – אחת מהן כנותנת שירות לקוחות בחנות רהיטים והשנייה כעוזרת לחולים בבית חולים. רוואא מייחסת את חוסר יכולתה למצוא עבודה מתאימה עד כה, למרות העברתה מהכשרה אחת לאחרת, לחוסר ההתאמה של התמחותה לתחומי ההכשרה שאליה הצטרפה.
לפי הכותבת, סיפור זה ושישה סיפורים נוספים שבהן המשתתפות מעידות על חוסר התאמה להכשרתן המקצועית, עשויים להסביר את שיעור ההשתתפות הנמוך של נשים מהגרות כעובדות מקצועיות. ואכן, דו"ח שפרסם המכון למחקרים חברתיים שכותרתו "סיכום מידע על השתתפות נשים מהגרות בחיי העבודה" מעיד על המספרים הנמוכים. אחת המרואיינות בכתבה היא ליאל זאין א־דין הסורית, שמרוב תסכול על תוכנית ההכשרה שלא תאמה את המקצוע שלה ולא עזרה לה למצוא עבודה, היא מטילה ספק בתרומתה של התוכנית ורואה בה ניצול של המעסיק.
מחקר שפורסם בשנת 2016. בהתייחס לנשים מוסלמיות, טען ש"אחת מכל 21 נשים מהגרות בחרה להוריד את החיג'אב שלה כדי להגדיל את ההזדמנויות שלה להשיג עבודה,
ההסבר השני שנותנת זהראן הוא פשוט, אך כנראה מאוד רלוונטי – אפליה וגזענות של החברה הנורבגית מקשות במיוחד על נשים מהגרות למצוא עבודה. הפלסטינית-הסורית אינאס מוסטפא עברה הכשרה בבתי מרקחת רבים בלשכת התעסוקה בעיר לינגדל בדרום המדינה, אך כל הזדמנויות ההכשרה שלה נגמרו ללא העסקה לפי דבריה. במקביל לכך, היא חוותה הערות גזעניות או פשוט התעלמות בוטה והימנעות מלפנות אליה בשל העובדה שהיא עוטה חיג'אב. איך אפשר להיות בטוחים שיחס זה נובע מעטיית החיג'אב? אינאס מעידה שפקיד בלשכת התעסוקה ייעץ לה להסיר את החיג'אב כדי להגדיל את סיכוייה להתקבל לעבודה. החוויה של אינאס דומה לזאת של הסורית בת העשרים חנין עזיזיה, שחיה בנורבגיה כבר 10 שנים, וסיימה שם את לימודיה כעוזרת רוקחות. אולם, היא התמודדה עם סירוב חוזר של בעלי בתי מרקחת להעסיק אותה כשחיפשה עבודה. כמה מהם אף אמרו לה ישירות שהם "אינם מעסיקים נשים עם חיג'אב".
תיאור זה של אל־ערבי אל־ג'דיד תואם את הממצאים של מחקר שערכה ג'וליה אורובאבו שכותרתו: "משרות של נשים, משרות של גברים ומשרות של מהגרים" שפורסם בשנת 2016. בהתייחס לנשים מוסלמיות, המאמר הציג ש"אחת מכל 21 נשים מהגרות בחרה להוריד את החיג'אב שלה כדי להגדיל את ההזדמנויות שלה להשיג עבודה, מה שמעיד על דעות קדומות ועל אפליה שהנשים המהגרות סובלות מהן, ושעשוי להוביל לכישלונה של תוכנית ההכשרה – לאפשר לנשים להשיג עבודה".
תוצאות הדו"ח שפורסם במכון למחקרים חברתיים תומכות בטענה כי אפליה היא מכשול בפני השתתפות מהגרות ופליטות בשוק העבודה. ואכן, מניסויי שדה שנערכו בנורבגיה עולה כי מי שאינם נושאים שמות נורבגיים מקבלים 25% פחות שיחות הזמנה לריאיון ראשון מאשר אנשים עם שמות דומים לנורבגים, למרות העובדה שיש להם אותם כישורים. ניסוי שדה נוסף במסגרת אותו דו"ח בוחן את תהליך הגיוס לעבודה של נשים ממוצא פקיסטני שנולדו בנורבגיה, ומוכיח שהן חשופות לאפליה כבר בשלב הראשון. מחלקת התקשורת של לשכת התעסוקה מאשרת לכתבת שאכן קיימת אפליה בשוק התעסוקה, וכי מעסיקים נוטים שלא לבחור להעסיק מהגרים. נראה כי בעיה זו נלקחת בחשבון, ולשכת התעסוקה שואפת להתמודד עימה על ידי יצירת מודעות בקרב מחפשי העבודה למצב והכנתם לנהל דיאלוג על הנושא עם המעסיקים. בהתבסס על הדו"ח של לשכת הסטטיסטיקה הנורבגית "תנאי החיים בקרב מהגרים בנורבגיה" שפורסם בשנת 2017, גברים ונשים סובלים מאותה מידה של אפליה במהלך העבודה עצמה. אולם בתהליך הקבלה לעבודה, הדו"ח מציין כי נשים שהגישו מועמדות למשרות דיווחו על אפליה רבה יותר מאשר גברים בשל היותן מהגרות.
מחלקת התקשורת הראשית של משרד העבודה אומרת בתגובתה לשאלות של אל־ערבי אל־ג'דיד כי מערכת החינוך של המדינה שממנה מגיעות הנשים המהגרות עשויה להיות שונה ממערכת החינוך בנורבגיה, ולכן פעמים רבות אף על פי שיש הכשרה או תעודה כלשהי, נדרשת התאמה לשוק התעסוקה הנורבגי, מה שדורש זמן וכסף. עובדה זו עלולה לגרום לחוסר התאמה של ההכשרה עם תחום ההתמחות של המשתתפות בהכשרה. כמו כן, ההכשרה מאפשרת למשתתפות לחוות סביבת עבודה נורבגית שבה הן נדרשות לתרגל את השפה ולצבור ידע על שוק העבודה הנורבגי, מה שמאלץ אותן פעמים רבות להתחיל לעבוד במקום עבודה שאינו תואם את התמחותן המקצועית.
ואכן, משרות רבות דורשות דיבור או כתיבה בשפה הנורבגית. לדוגמה, כל מה שקשור להוראה דורש כישורי שפה גבוהים, בעוד שהעבודות שאינן אקדמיות דורשות מיומנויות שפה נמוכות יותר. אולם אפילו שם, לרוב מצופה רמת תקשורת גבוהה בפועל. זה ההסבר שלשכת התעסוקה מספקת לעובדה שנשים רבות אינן מצליחות להשיג עבודה, וההכשרה, לפי הלשכה, עוזרת לחזק כישורים אלו. המשתתפים בהכשרה יכולים לשלב בין לימוד השפה הנורבגית לבין ההכשרה, ואף חשוב מכך, הלשכה מדגישה את תרומתה במציאת מעסיקים המוכנים להעסיק מישהי שאין לה השכלה נורבגית וניסיון תעסוקתי מנורבגיה, שכן מעסיקים רבים נמנעים מלהעסיק אנשים עם רקע השכלתי שונה. במקרים כאלו, ההכשרה המעשית אמורה להוות פלטפורמה טובה כדי להוכיח את כישוריו של המשתתף. למרות תגובה זו של לשכת התעסוקה, לקראת סוף הכתבה, זהראן שואלת את השאלה שנראה שכולנו רצינו לשאול מתחילת הכתבה – האם תוכנית ההכשרה הממשלתית היא בזבוז כספי מדינה?
ממשלת נורבגיה הקצתה מתוך תקציב המדינה לשנת 2022 – 50 מיליון קרונות (5 מיליון ו־80 אלף דולר) לחיזוק הפעילות של לשכות התעסוקה והשירותים השונים שלהן, ו־75 מיליון קרונות נוספים (7 מיליון ו־620 אלף דולר) בשל השפעתה של מגיפת הקורונה על שוק התעסוקה. הממשלה הוסיפה ללשכת התעסוקה הנורבגית עוד 60 מיליון קרונות (6 מיליון ו־96 אלף דולר) בשנת 2021. במקביל לכך היא אישרה להגדיל את ההקצאות התפעוליות למשרד העבודה והרווחה מתוך כלל תוספת הקצאות העבודה ללשכת התעסוקה. כך, על פי פרסומים באתר של ממשלת נורבגיה, התווסף ב־2020 סכום של 119 מיליון קרונות (12 מיליון ו־90 אלף דולר) להגדלת המעקב אחר צעירים מובטלים.
המדינה נושאת בהוצאות רבות במסגרת תוכניות ההכשרה המגולמות בהענקת משכורת למשתתף לכיסוי צרכיו הבסיסיים כגון מזון ושכר דירה בשווי של 1,200 דולר, וכן בתשלום למעסיק תמורת מתן הזדמנות ההכשרה. למרות זאת, המקרים שתועדו בתחקיר ותוצאות המחקרים מגלים כי במקרים רבים ההכשרה אינה מאפשרת למהגרות למצוא עבודה, וראיה לכך ששיעור האבטלה, על פי נתונים סטטיסטיים שפורסמו בסוכנות הסטטיסטיקה המרכזית (SSB), הגיע ל־9.3% בנובמבר 2020.
בעוד שללשכת התעסוקה חסרה נתונים סטטיסטיים המראים את מספר הנשים המהגרות שהשיגו עבודה לאחר שהשתתפו בהכשרה, לפי תגובתה, דו"ח של FAFO (מוסד מחקר עצמאי במדעי החברה) שפורסם בשנת 2010 ושנושא את הכותרת "גיוון ושוויון בחיי העבודה, עמדות וניסיון בקרב מעסיקים" של החוקרת כריסטינה רוז טרונסטד, מצא כי הכשרות חוזרות שאינן מצליחות למצוא עבודה למשתתפת, נתפסות בעיני המשתתפים כ"שליליות מאוד", במיוחד כאשר הם מגלים שההכשרה נחשבת לעבודה "חינמית" בשוק התעסוקה. החוקרת מייחסת זאת לחוסר היכולת של לשכות התעסוקה לעקוב אחר משתתפים ומעסיקים בתקופת ההכשרה.
אולם, לשכת התעסוקה מטילה את האחריות על המשתתפת ועל מידת ההתאמה בין צורכי המעסיק ליכולותיה ולתחום התמחותה. נראה שככל שלשכת התעסוקה לומדת באופן טוב יותר את שני הצדדים, יש סיכוי גבוה יותר שההכשרה תצליח. זהראן מציינת כי מובן שישנן סיבות נוספות להצלחה או לכישלון ההכשרה, לדוגמה יכולתן של המשתתפות לצבור ניסיון ומערכות יחסים ולהשתלב חברתית במקום העבודה. יכולות "רכות" אלו כמובן משתנות בין אדם לאדם.
אולם לא מדובר רק במספרים, בנתונים ובתקציבים. מדובר בנשים שחוסר יכולתן להשתלב בשוק התעסוקה, מסיבות שונות, הוא בעל השלכות נפשיות וחברתיות. רוואא אחמד סבלה רבות ואף פנתה לעזרת פסיכולוג משום שסירבה לקבל את כישלונה למציאת עבודה. נזכיר שמדובר באישה משכילה שבמשך תקופה ארוכה חיפשה עבודה במקביל להיותה המטפלת הבלעדית בילדיה. המערכת הסוציאלית בנורבגיה אומנם מעניקה לאדם קצבת אבטלה שמאפשרת לכסות את הצרכים הבסיסיים שלו, אך רוואא ונשים נוספות שלא קיבלו את כישלונן, נאלצו להתמודד עם תוצאות נפשיות וחברתיות רבות בשל כך.
חוקר המכון למחקר חברתי ג'ניס אומבליג', שהכין את הדו"ח "תקציר מידע על השתתפות בחיי העבודה של נשים מהגרות", מבקר את מה שהוא מתאר כ"ציפיות גבוהות" לקבל עבודה ברגע שמהגרים עוברים לנורבגיה. הוא טוען שיש עוד אפיקים לתרומה לחברה מלבד עבודה בתשלום. לדוגמה, התנדבות בארגונים הומאניטאריים שמקנה לעובד ניסיון ומאפשרת לו להכיר טוב יותר את החברה הנורבגית, ובכך יוצרת בסיס ידע שעוזר בהגשת מועמדותם לעבודה בהמשך, ומאפשר להם לקבל המלצה מהארגון ומהאחראים להם, המלצה שהמעסיק העתידי יכול להסתמך עליה. במקרה כזה פוחתים השיקולים שמונעים מהמהגרים לקבל את העבודה.
אומבליג' סבור שיש לערוך יותר מחקרים שמתמקדים בנשים מהגרות ופליטות מכיוון שהזדמנויות העבודה שלהן פחותות משל נשים שנולדו בנורבגיה. לשיטתו, הנשים המהגרות מעניקות חשיבות מכרעת למציאת עבודה, וכישלון בתהליך מלווה בהשלכות נפשיות. זוהי בעיה קשה הקשורה לחוויות השליליות הרבות שחוו הפליטות לפני שהגיעו לנורבגיה, וכישלונן להשתלב בשוק העבודה מתווסף לחוויותיהן השליליות שישפיעו עליהן מבחינה נפשית, חברתית וכלכלית. לכן, כך עולה מהכתבה, יש להשקיע מאמצים משמעותיים כדי למנוע ככל ניתן את חוויותיהן השליליות של הנשים המהגרות.
