צילום באדיבות עלי אל-אעור
עלי אל-אעור על רקע ההריסות שזרע צה"ל בעזה (צילום באדיבות עלי אל-אעור)

רשמים מביקור בעזה

את כל ילדותי עשיתי ברצועה, אך כשבגרתי עזבתי לגדה המערבית. כשקיבלתי היתר לבקר בעזה, מצאתי עיר שוקקת ותוססת. כששאלתי האם זה שגרתי, נעניתי שהאפשרות הקרבה לצאת לעבוד בישראל הפיחה חיים ברצועה, לראשונה זה שנים. האם מדובר בביטוי מעודן של התנגדות לחמאס?

שנים רבות המתנתי למייל המיוחל שקיבלתי ממנהלת הקישור הישראלית בארז בו נמסר לי שיש לי היתר לבקר את אחי החיים בדיר אל-בלח שברצועת עזה. שנים חלפו מאז ביקוריי שם. את כל ילדותי עשיתי ברצועה, אך כשבגרתי עזבתי, יצאתי ללמוד לימודים אקדמיים בגדה המערבית, וסיימתי עם תואר ד"ר בלימודי המזרח התיכון אותו קיבלתי מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נישאתי והקמתי משפחה במזרח ירושלים, שם אני מתגורר.

הביקור ברצועה והמפגש עם בני משפחתי וחבריי הוותיקים היה מרגש ומשמח. הנסיעה אל הרצועה הייתה מהירה יחסית אך הכניסה לתוכה התמשכה יותר. אחרי המעבר בארז עליתי על אוטובוס שהוביל אותי למרחק חצי קילומטר עד למחסום הפלסטיני הראשון שבשליטת הרשות הפלסטינית. משם המשכתי ברכב אחר אל המחסום הבא של חמאס שאנשיו עשו חיפוש מדוקדק בכליי ואף חקרו ותשאלו אותי. הם התעניינו כיצד הגעתי וכיצד השגתי את האישור והעלו שאלות נוספות הנוגעות לענייני בטחון. משמחיתי על התשאול ובקשתי לסיימו בטענה כי אני איש אקדמיה מוכר הבא לבקר את משפחתו, אפשרו לי להמשיך בדרכי. עליתי על רכב שלישי עד לסוף המעבר שבשליטת חמאס, שם עליתי על רכב שלקח אותי למחוז חפצי בדיר אל-בלח.

הרחובות השוממים שראיתי בתחילת הדרך לא בישרו על ההפתעה שציפתה לי עם הגיעי לקרבת שכונת סג'עיה שבמזרח העיר עזה. מצאתי בה תנועה ערה מאוד של מסחר, שוק הומה אדם, רחובות עמוסים, אנשים מתרוצצים וכלי רכב נוסעים הלוך ושוב. תנועה דומה מצאתי גם ביום השני כשביקרתי במרכז העיר עזה, בשכונת רמאל, ברחבת החייל האלמוני, ברחוב א-ת'לאת'יני שם שוכנות האוניברסיטאות והמכונים האקדמים וכן בשוק פראס הידוע על בתי קפה, המסעדות ובתי העסק שבו. בכולם תנועה ערה ותוססת של אנשים ומסחר. כשתהיתי האם מדובר בשגרה אמרו לי שתמונה זו היא ביטוי לתקווה שחוללה האופציה שנפתחה בפני הצעירים העזתים לצאת לעבודה בישראל. בכל רחבי הרצועה מצפים בקוצר רוח ליציאת העובדים משום כוח הקניה שהם עתידים להביא אתם הביתה, אמרו לי.

ביום השלישי יצאתי אל מחנות הפליטים שבמרכז הרצועה מע'אזי, אל נציראת ובריג'. גם שם מצאתי תנועה ערה של אנשים, מכוניות ומסחר. התושבים הסבירו לי שהיציאה לעבודה בישראל היא הבשורה הגדולה ביותר שהגיעה לאוזניהם זה שנים; היא מגבירה את האופטימיות ואת הציפיה לתהליך מתמשך של הגדלת מספר העובדים, משום ההכנסה הכרוכה בהם, המגדילה את הפעילות הכלכלית ויוצרת חיים של כבוד. האופטימיות הזו ותנועת הקונים הערה הביאו אותי למסקנה שהשינוי החל לתת את אותותיו עוד בטרם הוחל בפועל ביישום המדיניות.

תאוות החיים שזיהיתי בדברי האנשים הותירה אותי תוהה מדוע חמאס איננה מתנגדת ליציאת העובדים ובמקום להטיל מגבלות על הביקוש לעבודה בישראל היא אף מבקשת להגדיל את מספר הפועלים. ההזדמנות (המוגבלת) לעבודה בישראל אמנם מגדילה את ההכנסות, מגבירה את הפעילות בשווקים ומאפשרת לחמאס לגבות יותר מיסים, ליצור מקומות עבודה ופרנסה נוספים בתוך הרצועה, ומפחיתה את האלימות, המתח החברתי והפנים משפחתי המתפתח כתוצאה מהלחץ הכלכלי. אולם האם חמאס לא חוששת מפני רוחות השינוי שייכנסו לרצועה עם העובדים והכסף שירוויחו? כאשר מטילים על מנהיגי התנועה את האחריות למצב הכלכלי הקשה ברצועה הם הרי מתגוננים בטענה שיש גבול לשיפור הכלכלי שניתן לצפות לו מחברה הנמצאת במאבק לאומי.

האמת היא שהתשובה נעוצה בחששה של חמאס מלחץ ההמונים, מודעותה הגדולה לעומק השבר הכלכלי, ואי רצונה להתמודד עם הזעם המצטבר של המובטלים והצעירים הרבים המבקשים לבנות את עתידם ולא מוצאים אותו ברצועה. חמאס מודעת היטב לכך שלא תוכל בשום דרך לספק את ההזדמנויות ששוק העבודה הישראלי מציע גם אם תיעזר בהון שיגיע ממדינות ערביות. ניסיון העבודה עם ישראל חרוט היטב בזיכרון התושבים והם הנחילו אותו גם לדור הצעיר; לחמאס אין יכולת לעמוד מול הצורך הכה בסיסי בפרנסה. זהו גם ביטוי לפער הקיים בין חמאס לבין חלקים רבים בציבור העזתי הרואים בשוק העבודה הישראלי משענת טובה לשמירה על ביטחון כלכלי.

האם יש כאן ביטוי לרצון התושבים בהחזרת שלטון פתח והרשות הפלסטינית לרצועה? מרבית התושבים אותם שאלתי מבקרים קשות את חמאס ומטילים עליה את האחריות למציאות הכלכלית העגומה ולחיים הקשים של צעירי הרצועה. עם זאת, הם אינם מדברים במונחים של שינוי ולא מגלים עניין בהחזרת הרשות הפלסטינית לרצועה: הם מבקשים להשיב את עזה לימים בהם העבודה בישראל סיפקה פרנסה, חופש תנועה וחומרי בניה.

המצור על עזה נוגד את סעיף 33 לאמנת ג׳נבה הרביעית האוסר על ענישה קולקטיבית, ומונע את מימושן של שורה רחבה של זכויות אדם. ישראל, ככוח הכובש, מחילה הקלות מסוימות במצור, אולם עליה להסירו באופן מלא לטובת היציבות בעזה ויציבותה של ישראל.


ד"ר עלי אל-אעור הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה