פשיטת משטרת ישראל על משרדי אל ג'זירה במזרח ירושלים. צילום: רויטרס
פשיטת משטרת ישראל על משרדי אל ג'זירה במזרח ירושלים, מאי 2024. צילום: רויטרס
Below are share buttons

סגירת אל־ג'זירה ומלחמתנו במציאות

"אם אתם באזור" הוא פרסום דו שבועי המוקדש לניתוח יחסי ישראל וסביבתה מנקודות מבט מגוונות, בעריכת ד"ר אלי אושרוב. הפעם כיצד סגירת אל-ג'זירה מדגימה את האשליה שישראל יכולה לנתק עצמה מהמזרח התיכון, על חמאס בשיח הערבי והפלסטיני, ועל עתיד הארגון בעזה

כחלק ממלחמתה של ממשלת ישראל נגד חמאס ונגד המציאות במקביל, עברה לאחרונה החלטת ממשלה שמונעת את פעילותה של רשת החדשות אל־ג'זירה בארץ. מייד לאחר מכן יצאו כוחות משטרה לנעול את משרדי התחנה. בעוד עיתונאים בעולם תוהים על מצב חופש הביטוי בישראל, סיפק להם שר התקשורת שלמה קרעי תשובה בדמות פקחים נוספים שפשטו על משרדי AP, אחת משתי סוכנויות החדשות הוותיקות והידועות בעולם, באשמת העברת חומרים לאל־ג'זירה. החלטת הממשלה והאפשרות שהשר קרעי יחליט לבסוף לעטוף את ישראל ביריעת בד שחורה, הן הזדמנות לגולל בקצרה את סיפורה של התחנה הקטרית ושל הדילמות שאופפות אותה מאז היווסדה. הסיפור הזה הוא גם מראה לא־מחמיאה לתהליכים המתרחשים בתקשורת הישראלית ואולי בתקשורת במערב בכלל. 

אל־ג'זירה משדרת לרחבי העולם הערבי והמוסלמי מדוחא בירת קטר ובמימונה מאז 1996. היום מדובר בתאגיד תקשורת משוכלל שכולל ערוץ באנגלית בעל חשיפה גלובלית, אתרי אינטרנט, חשבונות פופולריים ברשתות חברתיות ומכון מחקר אקדמי שהשפעתם חורגת הרבה מהמזרח התיכון. נתוני התחנה מדברים על כ־450 מיליון משקי בית מחוברים לתחנה ב־150 מדינות, עם שבעים משרדים ו־3,000 עובדים. אל־ג'זירה הייתה יוזמה של אמיר קטר הקודם חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, שבעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ביקש להיות משקל נגד להגמוניה המערבית בסיקור המלחמה ולהקים מעין CNN או BBC ערבי. ההצלחה הייתה מהירה ומסחררת. התחנה הפכה באופן כמעט מיידי לתופעה, לערוץ הטלוויזיה הנצפה ביותר והמדובר ביותר בעולם הערבי ולמוקד של מאות מאמרים ומחקרים אקדמיים בתור מי שלראשונה שברה את המונופול של חדשות מטעם המדינה במזרח התיכון.     

יציאתה של אל־ג'זירה מאזור הנוחות של הקונצנזוס התרחשה באביב הערבי, כאשר נקטו שדרי התחנה עמדה עממית, אסלאמיסטית או "מהפכנית" – תלוי איך מגדירים – אל מול הדיקטטורות החילוניות. כאשר גלשו המהפכות למלחמת אזרחים עקובה מדם כמו בסוריה, הואשמה אל־ג'זירה בכך שתרמה לשפיכות הדמים. במצרים היא נתפסה כמי שעמדה לצד האחים המוסלמים. המשטר החדש של עבד אל־פתאח א־סיסי סגר את משרדי התחנה ב־2013, השליך את העיתונאים לכלא, או גירש אותם מהמדינה. 

הפופוליזם הלאומני הזול שהפך לסם הנפוץ בתקשורת במערב עשוי להזיק לאינטרסים של קטר. השמרנות והייצוג השקול של "האחר" רומזים שיותר משאל־ג'זירה מנסה לעצב את המציאות, היא מבקשת להלך בין הטיפות

כמו משטרים אחרים במזרח התיכון האוטוקרטי, משטר נתניהו לא המציא אפוא את הגלגל כשבחר להצר את צעדיה של עיתונות (ערבית) ביקורתית מדי. עם זאת, כמו שרבים מתומכי התחנה סבורים, השיח המערבי או הערבי על התחנה כגוף תקשורת "אסלאמיסטי" או "מעודד טרור" לוקה בדרך כלל בסטנדרט כפול. זוהי ביקורת שמתעלמת בנוחות ממאפייניה של תקשורת ההמונים בעולם בכלל. כגוף תקשורת פופולרי כלל־ערבי וכלל־אסלאמי, אל־ג'זירה, לטענת תומכיה, פשוט משקפת את הקונצנזוס. היא תומכת בפשוטי העם המוסלמים נגד המשטרים העריצים, כשם שהיא תומכת בפלסטינים מול ישראל. עמדה זו אינה אמורה לשמח ישראלים, אבל לשם כך לא צריך לקרוא למשטרה, אפשר להשתמש בשלט הטלוויזיה.  

האשליה שממשלת ישראל מבקשת להעמיד בפני הציבור היא שסגירתו של אל־ג'זירה היא למעשה אקט הרואי של מלחמה בציפורניים נגד תעמולת האויב. נוכח בהילות זו מתבקש לשאול מדוע גם פוליטיקאי חסר עכבות כיריב לוין נעזר באל־ג'זירה כדי להבין את המציאות. הכרזותיו חושפות היבט מעניין בפעילות התחנה, שאינו בא לידי ביטוי מספיק בדיון עליה: מדובר בתחנה שמרנית מאוד. השפה תקנית, המנחים והמנחות מעונבים, הדיונים מלומדים, ואף האיזון המגדרי נשמר. במילים אחרות, הערוץ הוא בהחלט ממלכתי במושגים בין-לאומיים. 

בהשוואה לתהליכים שעוברים על התקשורת במערב, אל־ג'זירה רחוקה מפוקס ניוז בערך כמו שדוחא רחוקה מלוס אנג'לס. מעניין להשוות את אל־ג'זירה, הערוץ הממלכתי הבין־ערבי הלא־רשמי, לחדשות 12, הערוץ הממלכתי הישראלי הלא־רשמי. פלבולי העיניים והמלודרמטיות של מגישי חדשות 12, קרבות הגלדיאטורים שמתחפשים לדיוני עומק ושלל המניפולציות הרגשיות שהפכו ללחם חוקן של החדשות בישראל זרות מאוד לתחנה הערבית, שאגב גם תיעדה את עצמה בקובץ מאמרים אקדמי ב־2021 (כמה זה שונה ברוחו מ"סיפורה של הפוליטיקה הישראלית", ספרו של עמית סגל או מ"עושים פוליטיקה" של דפנה ליאל). אם תהיה לאל־ג'זירה בעיה אחת בעתיד הקרוב היא קשורה בוודאי לדור הצעיר: לא ברור איך עכברי הטיקטוק חסרי הסבלנות ימשיכו לצפות בה, למשל בפרשנים הצבאיים הקבועים של התחנה – האלוף הירדני בגמלאות פאיז א־דווירי והקולונל העיראקי בגמלאות חאתם כרים אל־פלאחי, שניהם בעלי תארים בלימודי צבא ואסטרטגיה, יסודיים, מעמיקים, ענייניים ובאותה מידה נעדרי כריזמה.    

תסתכלו עליהם ותראו אותנו 

הבדל קריטי בין התקשורת הישראלית לבין אל־ג'זירה שמעסיק אותנו בפורום לחשיבה אזורית ובמכון ון  ליר, טמון בייצוג של "האחר". כמו בנושאים רבים אחרים, גם בסיקור הפוליטיקה הישראלית התחנה מציגה שיח מקצועי מעמיק הכולל מומחים, אנשי אקדמיה ופרשנים בעלי נקודות מבט שונות שמדווחים על הנעשה אצלנו. מי שיביט באל־ג'זירה ילמד שהחברה הישראלית היא חברה כוחנית, מיליטריסטית וגזענית. אבל קשה לפספס את המסר הסמוי: בין השורות של הסיקור האינטנסיבי, החברה הישראלית מתגלה גם כחברה ליברלית, דמוקרטית ובעלת שיח פוליטי ער ותוסס.

כמו שטענה עמיתת המחקר שלנו אליזבט צורקוב, חוקרת מאוניברסיטת פרינסטון שכיום חטופה בעיראק ואנו דואגים לשלומה ומייחלים לשחרורה, בשנים האחרונות התרחש מעין היפוך מגמה בסיקור ההדדי הערבי-ישראלי. בעוד התקשורת הערבית נעה לכיוון של סיקור שקול ומאוזן יותר של החברה הישראלית, בישראל ממשיכים לעסוק בקוריוזים ובשוליים של העולם הערבי. בהמשך לדבריה של צורקוב, הסיקור של החברה הישראלית באל־ג'זירה אינו גולש לאנטישמיות, ובוודאי לא לטון הסנסציוני, לאסלאמופוביה ולסיפורי המעשיות שבהם רבים מהמומחים (עם ובלי מירכאות) לענייני ערבים בישראל חוטאים. לאל־ג'זירה, במילים אחרות, אין צביקה יחזקאלי משלה.    

מובן שההתנזרות של התחנה הערבית מפופוליזם והייצוג המאופק של "האחר" אינם עניין אידאולוגי גרידא, אלא קשורים לסבך האינטרסים של התחנה ושל הורתה קטר, שהיא נסיכות אסלאמיסטית ואוטוריטרית. הפופוליזם הלאומני הזול שהפך לסם הנפוץ בתקשורת במערב עשוי להזיק לאינטרסים של קטר. השמרנות והייצוג השקול של "האחר" רומזים אם כן שיותר משאל־ג'זירה מנסה לעצב את המציאות, היא מבקשת להלך בין הטיפות. כך או אחרת, כמו חצי מיליארד ערבים ומוסלמים שמקיפים את ישראל, גם אל־ג'זירה אינה הולכת לשום מקום. סגירת התחנה לא תשנה את דעתם עלינו, אלא להפך תצייר את ישראל – גם בעיני המתנגדים הערבים הלא־מעטים לאג'נדה של התחנה – באור פרנואידי וצבוע. ייתכן שזה מה שמעוניינת בו ממשלה שבונה על מלחמת נצח.             

דברים שלא רואים באל־ג'זירה

כמו שאפשר להבין עד כה, אל־ג'זירה אינה תחנה ליברלית או פלורליסטית, ובדרך כלל, ובימים אלה בפרט, יהיה קשה עד בלתי־אפשרי למצוא בה ביקורת על חמאס. עם זאת, אפשר בהחלט להתרשם שהתחנה מאמצת קו הקרוב יותר לגישת האגף המדיני של התנועה מאשר לאגף הצבאי שלה. במילים אחרות, הצורך בפתרון מדיני וטיבו של פתרון שיהיה מציאותי נדונים בפרסומי הערוץ ובתוכניותיו לא פחות מניתוח מהלכים צבאיים.

גם בעזה חילקו בקלאוות עם היוודע דבר מותו של נשיא איראן אבראהים ראיסי… הסתייגותם של פלסטינים, לרבות עזתים, מהמשטר באיראן מראה גם היא על פוטנציאל של שיתוף פעולה אזורי על בסיס שונה מכפי שאנו מכירים היום

את עיקרי הביקורת הערבית והפלסטינית על חמאס, הרווחת יותר בבמות שיח ערביות שאינן נשלטות על ידי קטר, אפשר למצוא בסקירה של עמיתנו אליצור גלוק, שדן במאמרים של פובליציסטים פלסטינים בולטים שמנתחים את המצב אחרי שבעת חודשי לחימה. אחמד ג'יבריל רומז למשל שלמרות ההצלחה הצבאית של חמאס, הארגון צריך להתמודד עם העובדה שאין למנהיגיו מושג בשלב זה כיצד להשתתף בפרויקט לאומי פלסטיני משותף. בניגוד להצלחה בשדה הקרב בלבד, פרויקט כזה הוא התנאי לעצמאות פלסטינית (זו כמובן ביקורת שמזכירה במשהו את הביקורת הפנים־ישראלית על היעדר המדיניות של נתניהו). חיאן ג'אבר מזהיר גם הוא מפני תלות גבוהה מדי של חמאס באיראן, שהיא "משטר עריץ המבצע פשעים רבים נגד אזרחים באזור, כמו במלחמת האזרחים בסוריה". 

כמו שהזכירו ליאור שטרנפלד ואסף דוד שלנו, לא רק בערוץ 14 אלא גם בעזה חילקו בקלאוות עם היוודע דבר מותו של נשיא איראן אבראהים ראיסי. אנחנו איננו ממליצים על חגיגות שמחה משותפות כאלה כדרך לפיוס, אבל הסתייגותם של פלסטינים, לרבות עזתים, מהמשטר באיראן מראה גם היא על פוטנציאל של שיתוף פעולה אזורי על בסיס שונה מכפי שאנו מכירים היום. כדי שהוא ילבלב יש להשקות אותו, לא להפציץ אותו. 

עוד בסקירה של גלוק אפשר לקרוא את ח'אלד אל־חרוב, מחשובי חוקרי חמאס בעולם, המודע היטב לנזקים של המאבק הפלסטיני החמוש לחברה הפלסטינית, אולם טוען לצד זאת שהמבקרים צריכים להסביר איזו ברירה יש לפלסטינים בדיוק. "אילו ההתנגדות לא הייתה קיימת כלל, הסוגיה הפלסטינית פשוט הייתה נמחית מעל פני האדמה", טוען חרוב. מאג'ד כיאלי, חוקר פלסטיני חשוב שבעבר השתתף במאבק החמוש, מסביר שדווקא מאבק עממי הוא אינטרס של הפלסטינים, ושהמחירים שהם משלמים על תגובתה של ישראל למאבק המזוין הם כבדים מנשוא ואינם משתלמים למעשה. הגישה המיליטריסטית של חמאס, לדעתו של כיאלי, דוחקת הצידה צורות אחרות של מאבק בלתי־אלים או פחות אלים. 

ביקורת דומה על המדיניות של חמאס משמיע כותב אורח חדש בשורותינו – אחמד מוסטפא, עיתונאי צעיר ואמיץ מח'אן יונס שנמלט למצרים בעיצומה של המלחמה. מוסטפא מבקש להזכיר לנו הישראלים שאם אנחנו שותפים לביקורת שלו על חמאס איננו יכולים לרחוץ בניקיון כפינו, כאשר הממשלה שלנו, הריבון למעשה בעזה מראשית דרכו של הארגון, טיפחה את הארגון תוך שהיא מדכאת את הזרמים הפלסטיניים האחרים. אף כי נתניהו שכלל את הברית הסמויה בין ישראל לחמאס למדרגת אומנות, המאמר של מוסטפא מזכיר לנו שהיא לא התחילה עם נתניהו, אלא קשורה לגישה ישראלית רווחת שעל פיה פיצול פלסטיני פועל לטובת ישראל. המאמר של מוסטפא מבקש מקוראי העברית לשאול את עצמם אם האומנם כך. 

אולי במקום לסגור את התחנה כמו ילד שמניח את ידו על עיניו ובטוח שלא מבחינים בו, עדיף לקחת אותה ברצינות ופשוט לחיות לצידה

היום שאחרי בעולם 

דיון דומה לזה שמתרחש בערבית אפשר למצוא גם בתקשורת במערב וכרגע רק הדים ממנו מגיעים לישראל. מת'יו לויט, עמית מחקר במכון וושינגטון לחקר המזרח התיכון וחוקר של חזבאללה וחמאס, שהיה גם פקיד בכיר במשרד האוצר האמריקאי בתחום חקר הטרור, טען לאחרונה שמה שחמאס ביקש לעשות בהתקפת השבעה באוקטובר הוא להיפטר מנטל השלטון בעזה ולעבור למודל התנגדות אחר שדומה לחזבאללה בלבנון, כלומר מיליציה שפועלת תחת מסגרת מדינתית, נהנית מהשירותים האזרחיים שלה, אבל חופשית לפעול צבאית כאוות נפשה (דברים דומים מכיוון שונה אמר גם ח'אלד משעל, האסטרטג של תנועת חמאס, בריאיון מקיף מאוד לפודקאסט עמאר באמצע ינואר). המסקנה של לויט היא שישראל צריכה למנוע מחמאס כל מעורבות עתידית בממשל פלסטיני עתידי. איך היא תעשה זאת? לויט אינו מפרט. 

טוני קארון, עיתונאי אל־ג'זירה באנגלית ופעיל לשעבר נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ודניאל לוי, ראש יוזמת USMEP ופעיל שמאל יהודי-בריטי שהיה שותף במשאים ומתנים עם הפלסטינים בתקופת יצחק רבין ואהוד ברק, מציעים גישה אחרת לחלוטין: העיקרון המרכזי שצריך להנחות את הקהילה הבין־לאומית כיום ביחסה לסכסוך הוא לכבד את זכותם של הפלסטינים למשול בעצמם. עצם הניסיון לקבוע לפלסטינים את זהות מנהיגיהם הוא אחד משורשי הסכסוך. פרויקט פלסטיני לאומי מאוחד לדעתם יהיה חייב לקחת ברצינות את קיומו של קולקטיב ישראלי-יהודי וגם של זכויותיהם במדינה אחת, שתיים או בכל צורה אחרת. זהו תנאי לביטחון לדעתם שטרם נוסה. 

דיונים כמו אלה שציינו כאן, בערבית ובאנגלית, נדירים כרגע באל־ג'זירה כשם שהם נדירים בתקשורת הישראלית. אבל אולי במקום לסגור את התחנה כמו ילד שמניח את ידו על עיניו ובטוח שלא מבחינים בו, עדיף לקחת אותה ברצינות ופשוט לחיות לצידה. מנתניהו ושותפיו אין לנו ציפיות, אבל למה הפלג בממשלה שאמור להציע אלטרנטיבה מפוכחת להשתלבות ישראל באזור משתף עם זה פעולה? למפלגות שמשמאל לליכוד בראשות משטר נתניהו הפתרונים. 

כחלק ממלחמתה של ממשלת ישראל נגד חמאס ונגד המציאות במקביל, עברה לאחרונה החלטת ממשלה שמונעת את פעילותה של רשת החדשות אל־ג'זירה בארץ. מייד לאחר מכן יצאו כוחות משטרה לנעול את משרדי התחנה. בעוד עיתונאים בעולם תוהים על מצב חופש הביטוי בישראל, סיפק להם שר התקשורת שלמה קרעי תשובה בדמות פקחים נוספים שפשטו על משרדי AP, אחת משתי סוכנויות החדשות הוותיקות והידועות בעולם, באשמת העברת חומרים לאל־ג'זירה. החלטת הממשלה והאפשרות שהשר קרעי יחליט לבסוף לעטוף את ישראל ביריעת בד שחורה, הן הזדמנות לגולל בקצרה את סיפורה של התחנה הקטרית ושל הדילמות שאופפות אותה מאז היווסדה. הסיפור הזה הוא גם מראה לא־מחמיאה לתהליכים המתרחשים בתקשורת הישראלית ואולי בתקשורת במערב בכלל. 

אל־ג'זירה משדרת לרחבי העולם הערבי והמוסלמי מדוחא בירת קטר ובמימונה מאז 1996. היום מדובר בתאגיד תקשורת משוכלל שכולל ערוץ באנגלית בעל חשיפה גלובלית, אתרי אינטרנט, חשבונות פופולריים ברשתות חברתיות ומכון מחקר אקדמי שהשפעתם חורגת הרבה מהמזרח התיכון. נתוני התחנה מדברים על כ־450 מיליון משקי בית מחוברים לתחנה ב־150 מדינות, עם שבעים משרדים ו־3,000 עובדים. אל־ג'זירה הייתה יוזמה של אמיר קטר הקודם חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, שבעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ביקש להיות משקל נגד להגמוניה המערבית בסיקור המלחמה ולהקים מעין CNN או BBC ערבי. ההצלחה הייתה מהירה ומסחררת. התחנה הפכה באופן כמעט מיידי לתופעה, לערוץ הטלוויזיה הנצפה ביותר והמדובר ביותר בעולם הערבי ולמוקד של מאות מאמרים ומחקרים אקדמיים בתור מי שלראשונה שברה את המונופול של חדשות מטעם המדינה במזרח התיכון.     

יציאתה של אל־ג'זירה מאזור הנוחות של הקונצנזוס התרחשה באביב הערבי, כאשר נקטו שדרי התחנה עמדה עממית, אסלאמיסטית או "מהפכנית" – תלוי איך מגדירים – אל מול הדיקטטורות החילוניות. כאשר גלשו המהפכות למלחמת אזרחים עקובה מדם כמו בסוריה, הואשמה אל־ג'זירה בכך שתרמה לשפיכות הדמים. במצרים היא נתפסה כמי שעמדה לצד האחים המוסלמים. המשטר החדש של עבד אל־פתאח א־סיסי סגר את משרדי התחנה ב־2013, השליך את העיתונאים לכלא, או גירש אותם מהמדינה. 

הפופוליזם הלאומני הזול שהפך לסם הנפוץ בתקשורת במערב עשוי להזיק לאינטרסים של קטר. השמרנות והייצוג השקול של "האחר" רומזים שיותר משאל־ג'זירה מנסה לעצב את המציאות, היא מבקשת להלך בין הטיפות

כמו משטרים אחרים במזרח התיכון האוטוקרטי, משטר נתניהו לא המציא אפוא את הגלגל כשבחר להצר את צעדיה של עיתונות (ערבית) ביקורתית מדי. עם זאת, כמו שרבים מתומכי התחנה סבורים, השיח המערבי או הערבי על התחנה כגוף תקשורת "אסלאמיסטי" או "מעודד טרור" לוקה בדרך כלל בסטנדרט כפול. זוהי ביקורת שמתעלמת בנוחות ממאפייניה של תקשורת ההמונים בעולם בכלל. כגוף תקשורת פופולרי כלל־ערבי וכלל־אסלאמי, אל־ג'זירה, לטענת תומכיה, פשוט משקפת את הקונצנזוס. היא תומכת בפשוטי העם המוסלמים נגד המשטרים העריצים, כשם שהיא תומכת בפלסטינים מול ישראל. עמדה זו אינה אמורה לשמח ישראלים, אבל לשם כך לא צריך לקרוא למשטרה, אפשר להשתמש בשלט הטלוויזיה.  

האשליה שממשלת ישראל מבקשת להעמיד בפני הציבור היא שסגירתו של אל־ג'זירה היא למעשה אקט הרואי של מלחמה בציפורניים נגד תעמולת האויב. נוכח בהילות זו מתבקש לשאול מדוע גם פוליטיקאי חסר עכבות כיריב לוין נעזר באל־ג'זירה כדי להבין את המציאות. הכרזותיו חושפות היבט מעניין בפעילות התחנה, שאינו בא לידי ביטוי מספיק בדיון עליה: מדובר בתחנה שמרנית מאוד. השפה תקנית, המנחים והמנחות מעונבים, הדיונים מלומדים, ואף האיזון המגדרי נשמר. במילים אחרות, הערוץ הוא בהחלט ממלכתי במושגים בין-לאומיים. 

בהשוואה לתהליכים שעוברים על התקשורת במערב, אל־ג'זירה רחוקה מפוקס ניוז בערך כמו שדוחא רחוקה מלוס אנג'לס. מעניין להשוות את אל־ג'זירה, הערוץ הממלכתי הבין־ערבי הלא־רשמי, לחדשות 12, הערוץ הממלכתי הישראלי הלא־רשמי. פלבולי העיניים והמלודרמטיות של מגישי חדשות 12, קרבות הגלדיאטורים שמתחפשים לדיוני עומק ושלל המניפולציות הרגשיות שהפכו ללחם חוקן של החדשות בישראל זרות מאוד לתחנה הערבית, שאגב גם תיעדה את עצמה בקובץ מאמרים אקדמי ב־2021 (כמה זה שונה ברוחו מ"סיפורה של הפוליטיקה הישראלית", ספרו של עמית סגל או מ"עושים פוליטיקה" של דפנה ליאל). אם תהיה לאל־ג'זירה בעיה אחת בעתיד הקרוב היא קשורה בוודאי לדור הצעיר: לא ברור איך עכברי הטיקטוק חסרי הסבלנות ימשיכו לצפות בה, למשל בפרשנים הצבאיים הקבועים של התחנה – האלוף הירדני בגמלאות פאיז א־דווירי והקולונל העיראקי בגמלאות חאתם כרים אל־פלאחי, שניהם בעלי תארים בלימודי צבא ואסטרטגיה, יסודיים, מעמיקים, ענייניים ובאותה מידה נעדרי כריזמה.    

תסתכלו עליהם ותראו אותנו 

הבדל קריטי בין התקשורת הישראלית לבין אל־ג'זירה שמעסיק אותנו בפורום לחשיבה אזורית ובמכון ון  ליר, טמון בייצוג של "האחר". כמו בנושאים רבים אחרים, גם בסיקור הפוליטיקה הישראלית התחנה מציגה שיח מקצועי מעמיק הכולל מומחים, אנשי אקדמיה ופרשנים בעלי נקודות מבט שונות שמדווחים על הנעשה אצלנו. מי שיביט באל־ג'זירה ילמד שהחברה הישראלית היא חברה כוחנית, מיליטריסטית וגזענית. אבל קשה לפספס את המסר הסמוי: בין השורות של הסיקור האינטנסיבי, החברה הישראלית מתגלה גם כחברה ליברלית, דמוקרטית ובעלת שיח פוליטי ער ותוסס.

כמו שטענה עמיתת המחקר שלנו אליזבט צורקוב, חוקרת מאוניברסיטת פרינסטון שכיום חטופה בעיראק ואנו דואגים לשלומה ומייחלים לשחרורה, בשנים האחרונות התרחש מעין היפוך מגמה בסיקור ההדדי הערבי-ישראלי. בעוד התקשורת הערבית נעה לכיוון של סיקור שקול ומאוזן יותר של החברה הישראלית, בישראל ממשיכים לעסוק בקוריוזים ובשוליים של העולם הערבי. בהמשך לדבריה של צורקוב, הסיקור של החברה הישראלית באל־ג'זירה אינו גולש לאנטישמיות, ובוודאי לא לטון הסנסציוני, לאסלאמופוביה ולסיפורי המעשיות שבהם רבים מהמומחים (עם ובלי מירכאות) לענייני ערבים בישראל חוטאים. לאל־ג'זירה, במילים אחרות, אין צביקה יחזקאלי משלה.    

מובן שההתנזרות של התחנה הערבית מפופוליזם והייצוג המאופק של "האחר" אינם עניין אידאולוגי גרידא, אלא קשורים לסבך האינטרסים של התחנה ושל הורתה קטר, שהיא נסיכות אסלאמיסטית ואוטוריטרית. הפופוליזם הלאומני הזול שהפך לסם הנפוץ בתקשורת במערב עשוי להזיק לאינטרסים של קטר. השמרנות והייצוג השקול של "האחר" רומזים אם כן שיותר משאל־ג'זירה מנסה לעצב את המציאות, היא מבקשת להלך בין הטיפות. כך או אחרת, כמו חצי מיליארד ערבים ומוסלמים שמקיפים את ישראל, גם אל־ג'זירה אינה הולכת לשום מקום. סגירת התחנה לא תשנה את דעתם עלינו, אלא להפך תצייר את ישראל – גם בעיני המתנגדים הערבים הלא־מעטים לאג'נדה של התחנה – באור פרנואידי וצבוע. ייתכן שזה מה שמעוניינת בו ממשלה שבונה על מלחמת נצח.             

דברים שלא רואים באל־ג'זירה

כמו שאפשר להבין עד כה, אל־ג'זירה אינה תחנה ליברלית או פלורליסטית, ובדרך כלל, ובימים אלה בפרט, יהיה קשה עד בלתי־אפשרי למצוא בה ביקורת על חמאס. עם זאת, אפשר בהחלט להתרשם שהתחנה מאמצת קו הקרוב יותר לגישת האגף המדיני של התנועה מאשר לאגף הצבאי שלה. במילים אחרות, הצורך בפתרון מדיני וטיבו של פתרון שיהיה מציאותי נדונים בפרסומי הערוץ ובתוכניותיו לא פחות מניתוח מהלכים צבאיים.

גם בעזה חילקו בקלאוות עם היוודע דבר מותו של נשיא איראן אבראהים ראיסי… הסתייגותם של פלסטינים, לרבות עזתים, מהמשטר באיראן מראה גם היא על פוטנציאל של שיתוף פעולה אזורי על בסיס שונה מכפי שאנו מכירים היום

את עיקרי הביקורת הערבית והפלסטינית על חמאס, הרווחת יותר בבמות שיח ערביות שאינן נשלטות על ידי קטר, אפשר למצוא בסקירה של עמיתנו אליצור גלוק, שדן במאמרים של פובליציסטים פלסטינים בולטים שמנתחים את המצב אחרי שבעת חודשי לחימה. אחמד ג'יבריל רומז למשל שלמרות ההצלחה הצבאית של חמאס, הארגון צריך להתמודד עם העובדה שאין למנהיגיו מושג בשלב זה כיצד להשתתף בפרויקט לאומי פלסטיני משותף. בניגוד להצלחה בשדה הקרב בלבד, פרויקט כזה הוא התנאי לעצמאות פלסטינית (זו כמובן ביקורת שמזכירה במשהו את הביקורת הפנים־ישראלית על היעדר המדיניות של נתניהו). חיאן ג'אבר מזהיר גם הוא מפני תלות גבוהה מדי של חמאס באיראן, שהיא "משטר עריץ המבצע פשעים רבים נגד אזרחים באזור, כמו במלחמת האזרחים בסוריה". 

כמו שהזכירו ליאור שטרנפלד ואסף דוד שלנו, לא רק בערוץ 14 אלא גם בעזה חילקו בקלאוות עם היוודע דבר מותו של נשיא איראן אבראהים ראיסי. אנחנו איננו ממליצים על חגיגות שמחה משותפות כאלה כדרך לפיוס, אבל הסתייגותם של פלסטינים, לרבות עזתים, מהמשטר באיראן מראה גם היא על פוטנציאל של שיתוף פעולה אזורי על בסיס שונה מכפי שאנו מכירים היום. כדי שהוא ילבלב יש להשקות אותו, לא להפציץ אותו. 

עוד בסקירה של גלוק אפשר לקרוא את ח'אלד אל־חרוב, מחשובי חוקרי חמאס בעולם, המודע היטב לנזקים של המאבק הפלסטיני החמוש לחברה הפלסטינית, אולם טוען לצד זאת שהמבקרים צריכים להסביר איזו ברירה יש לפלסטינים בדיוק. "אילו ההתנגדות לא הייתה קיימת כלל, הסוגיה הפלסטינית פשוט הייתה נמחית מעל פני האדמה", טוען חרוב. מאג'ד כיאלי, חוקר פלסטיני חשוב שבעבר השתתף במאבק החמוש, מסביר שדווקא מאבק עממי הוא אינטרס של הפלסטינים, ושהמחירים שהם משלמים על תגובתה של ישראל למאבק המזוין הם כבדים מנשוא ואינם משתלמים למעשה. הגישה המיליטריסטית של חמאס, לדעתו של כיאלי, דוחקת הצידה צורות אחרות של מאבק בלתי־אלים או פחות אלים. 

ביקורת דומה על המדיניות של חמאס משמיע כותב אורח חדש בשורותינו – אחמד מוסטפא, עיתונאי צעיר ואמיץ מח'אן יונס שנמלט למצרים בעיצומה של המלחמה. מוסטפא מבקש להזכיר לנו הישראלים שאם אנחנו שותפים לביקורת שלו על חמאס איננו יכולים לרחוץ בניקיון כפינו, כאשר הממשלה שלנו, הריבון למעשה בעזה מראשית דרכו של הארגון, טיפחה את הארגון תוך שהיא מדכאת את הזרמים הפלסטיניים האחרים. אף כי נתניהו שכלל את הברית הסמויה בין ישראל לחמאס למדרגת אומנות, המאמר של מוסטפא מזכיר לנו שהיא לא התחילה עם נתניהו, אלא קשורה לגישה ישראלית רווחת שעל פיה פיצול פלסטיני פועל לטובת ישראל. המאמר של מוסטפא מבקש מקוראי העברית לשאול את עצמם אם האומנם כך. 

אולי במקום לסגור את התחנה כמו ילד שמניח את ידו על עיניו ובטוח שלא מבחינים בו, עדיף לקחת אותה ברצינות ופשוט לחיות לצידה

היום שאחרי בעולם 

דיון דומה לזה שמתרחש בערבית אפשר למצוא גם בתקשורת במערב וכרגע רק הדים ממנו מגיעים לישראל. מת'יו לויט, עמית מחקר במכון וושינגטון לחקר המזרח התיכון וחוקר של חזבאללה וחמאס, שהיה גם פקיד בכיר במשרד האוצר האמריקאי בתחום חקר הטרור, טען לאחרונה שמה שחמאס ביקש לעשות בהתקפת השבעה באוקטובר הוא להיפטר מנטל השלטון בעזה ולעבור למודל התנגדות אחר שדומה לחזבאללה בלבנון, כלומר מיליציה שפועלת תחת מסגרת מדינתית, נהנית מהשירותים האזרחיים שלה, אבל חופשית לפעול צבאית כאוות נפשה (דברים דומים מכיוון שונה אמר גם ח'אלד משעל, האסטרטג של תנועת חמאס, בריאיון מקיף מאוד לפודקאסט עמאר באמצע ינואר). המסקנה של לויט היא שישראל צריכה למנוע מחמאס כל מעורבות עתידית בממשל פלסטיני עתידי. איך היא תעשה זאת? לויט אינו מפרט. 

טוני קארון, עיתונאי אל־ג'זירה באנגלית ופעיל לשעבר נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ודניאל לוי, ראש יוזמת USMEP ופעיל שמאל יהודי-בריטי שהיה שותף במשאים ומתנים עם הפלסטינים בתקופת יצחק רבין ואהוד ברק, מציעים גישה אחרת לחלוטין: העיקרון המרכזי שצריך להנחות את הקהילה הבין־לאומית כיום ביחסה לסכסוך הוא לכבד את זכותם של הפלסטינים למשול בעצמם. עצם הניסיון לקבוע לפלסטינים את זהות מנהיגיהם הוא אחד משורשי הסכסוך. פרויקט פלסטיני לאומי מאוחד לדעתם יהיה חייב לקחת ברצינות את קיומו של קולקטיב ישראלי-יהודי וגם של זכויותיהם במדינה אחת, שתיים או בכל צורה אחרת. זהו תנאי לביטחון לדעתם שטרם נוסה. 

דיונים כמו אלה שציינו כאן, בערבית ובאנגלית, נדירים כרגע באל־ג'זירה כשם שהם נדירים בתקשורת הישראלית. אבל אולי במקום לסגור את התחנה כמו ילד שמניח את ידו על עיניו ובטוח שלא מבחינים בו, עדיף לקחת אותה ברצינות ופשוט לחיות לצידה. מנתניהו ושותפיו אין לנו ציפיות, אבל למה הפלג בממשלה שאמור להציע אלטרנטיבה מפוכחת להשתלבות ישראל באזור משתף עם זה פעולה? למפלגות שמשמאל לליכוד בראשות משטר נתניהו הפתרונים. 

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה