כבר בימים הראשונים לאחר אירועי 7 באוקטובר, מיהרה ההנהגה האיראנית להצהיר ש"מבול אל־אקצא" היה פעולה שיזמו והובילו חמאס והג'יהאד האסלאמי בעצמם וללא תיאום עם ציר ההתנגדות. עם זאת, שאלת המעורבות של איראן בפעולה רצחנית זאת ובמערכה שאחריה שבה ועולה בשיח הציבורי לנוכח תמיכתה הגלויה של טהראן בחמאס המתבטאת במשלוחי כסף, נשק ואמל"ח ובאימונים והדרכות שנערכים בשטחה.
תרומה לשיח הער בנושא מציעה פאטמה א־סמאדי, חוקרת ירדנית המומחית בין היתר גם לאיראן, שפרסמה בסוף חודש פברואר מאמר במרכז אל־ג'זירה למחקר, על תפקידה של איראן, על היקף מעורבותה ועל התפקיד של ציר ההתנגדות שבהובלתה במאבק הנוכחי מול ישראל וארצות הברית מאז אירועי 7 באוקטובר. היא טוענת שלנוכח המלחמה בעזה, שאלה נוספת ששבה ועולה בהקשר זה היא כיצד תוכל איראן להשתתף במאבק המתמשך מול ישראל ובתמיכה בחמאס דרך ציר ההתנגדות מבלי שהדבר יוביל למערכה כוללת שתגרור לתוכה את איראן ותהפוך אותה ליעד לתקיפה.
החזית הפעילה של איראן
עד השלב הנוכחי בלחימה, לצד המערכה הפעילה בעזה, כל "שלוחותיה" של איראן באזור משתתפות במערכה ברמות שונות של מעורבות: חזבאללה מנהל קו עימות פעיל עם צה"ל בצפון ישראל; ארגון אנצאר אללה של החות'ים בתימן תוקף ספינות בים האדום ובמיצר באב אל־מנדב – ישראליות וזרות כאחד – שיעדן הוא ישראל, ומשגר לעבר ישראל כטב"מים שחוצים את 1,800 הקילומטרים שמפרידים בין תימן לאילת; וקבוצות חמושות בסוריה ובעיראק הפועלות בהכוונתה של איראן משתתפות גם הן בלחימה, בעיקר בתקיפת בסיסים אמריקאיים בשטחן של מדינות אלה, לאור עמידתה הגלויה וחסרת התקדים של ארצות הברית לצד ישראל במערכה הנוכחית, שהתבטאה בשליחת כוחות אמריקאיים לאזור.
שאלת נכונותה של איראן להגביר את תמיכתה בחמאס ואף לפתוח במלחמה כוללת שבה וחוזרת לאורך מאמרה של א־סמאדי, ולצידה עומד הסברה של א־סמאדי לאסטרטגיה המגננתית שאיראן מנהלת במטרה להשיג הרתעה שתמנע את היגררותה למלחמה כוללת שכזאת. אסטרטגיה זו סיגלה לעצמה איראן כלקח ממלחמת איראן-עיראק הממושכת ולנוכח הנזקים האדירים שנגרמו למדינות האזור, כמו עיראק ואפגניסטן, שנכנסו לעימות ישיר עם כוחות זרים שפלשו לשטחן. היא מוסיפה כי מתוך אסטרטגיה זו טיפחה טהראן את מערכות היחסים שלה עם בנות־בריתה השונות באזור כמו חמאס כדי להגביר את השפעתה האזורית ולהיאבק בישראל ובארצות הברית מבלי להיכנס לעימות ישיר עימן.
לכך א־סמאדי מוסיפה את הקולות השונים מבית שנשמעים בתוך איראן ומערערים על תמיכתה בהתנגדות הפלסטינית בכלל ובמערכה הנוכחית בעזה בפרט – קולות שבגינם ההנהגה האיראנית חשה שאין בידה תמיכה ציבורית נרחבת דיה לצאת למערכה גלויה מול ישראל. היא מציינת שיש איראנים שתוהים האם הפעולה של חמאס היא צעד חכם ושקול, והאם ניצחון של חמאס יתרום במשהו לאיראן; וכן יש איראנים המתנגדים לדוקטרינה האנטי־ישראלית והאנטי־מערבית שניסח ח'ומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית של איראן, ומטילים ספק בצורך ובחיוניות שיש לתמיכה האיראנית בחמאס או בסוגיה הפלסטינית בכלל, וביניהם יש גם כאלה הסבורים שעל איראן להכיר בישראל.
תמיכתה של איראן בהתנגדות הפלסטינית ובמאבק בישראל היא מובנת מאליה, ומעבר לכך, ח'אמנאי עצמו אף רואה במבול אל־אקצא צעד חשוב שמממש מדיניות אזורית רחבה העשויה להביא לדחיקת האמריקאים מהמזרח התיכון בטווח הרחוק ולצמצום השפעתם על מדינות האזור.
זאת על אף שאיראן עצמה מעולם לא תקפה בעצמה כוחות אמריקאיים באזור, ומי שביצעו זאת היו תמיד כוחות פרוקסי של איראן – עקרון יסוד באסטרטגיה המגננתית של איראן כאמור, להוציא מקרים בודדים כמו התגובה לחיסולו של קאסם סולימאני בשנת 2020, שהם היוצאים מהכלל המעידים על הכלל.
אלא שלצד העמדה המוצהרת של ראשי ציר ההתנגדות שלפיה זכותם וחובתם של חמאס ושל פלגי ההתנגדות הפלסטינית להיאבק בישראל כדי לשחרר את אסיריהם ואת אדמתם, בהתבטאויות שונות של בכירים בהנהגה האיראנית ובחזבאללה שא־סמאדי מביאה במאמרה, הם שבים ומדגישים את חופש הפעולה העצמאית שיש לכל מרכיב בציר ההתנגדות. במילים אחרות, הם טוענים שלמרות זרימת המידע ביניהם, הפגישות והתיאומים, לא כל פעולה שהם מתכננים לבצע (ובתוך כך "מבול אל־אקצא") מתואמת בין הגורמים השונים בציר ההתנגדות, ועל כן הם גם אינם רואים את עצמם מחויבים לפתוח במלחמה כוללת עם ישראל בעיתוי הנוכחי רק משום שחמאס החליט ליזום בעצמו מתקפה על ישראל.
ואכן, א־סמאדי מראה שמניתוח פעולותיה של איראן עד כה ניכר שהיא נזהרת למדי מנקיטת צעדים שיסלימו את העימות. ההנהגה האיראנית אומנם מזהירה שהמשך הלחימה בעזה וחציית קווים אדומים מסוימים עלולים להרחיב את מעגל העימות מול ישראל, אך בפועל לא ברור עד כה היכן עוברים הקווים האדומים שיביאו את איראן לשינוי משוואת העימות מול ישראל.
קו דו־ערכי זה, א־סמאדי מסבירה, משקף את הקולות השונים הנשמעים בתוך איראן בקרב המחנה המצדד בתמיכה בהתנגדות הפלסטינית, שבקצהו האחד ניצבים ניצים הששים אלי קרב, ובקצהו האחר דמויות מתונות יותר, דוגמת נשיאיה הקודמים של איראן ח'אתמי ורוחאני ושר החוץ הקודם של איראן ג'וואד זריף, המפצירים בהנהגה הנוכחית לנהוג בזהירות, לפעול בעיקר בשדה המדיני ולא לגרור את מדינתם למלחמה שמנוגדת לאינטרס הלאומי האיראני.
מבול אל־אקצא התרחש בתקופה שבה פניה של איראן תחת הנהגתו של ראיסי היו לכיוון שינוי מעמדה האזורי: סיום הסכסוך המתמשך עם ערב הסעודית (מה שאולי היה מעכב, גם אם אינו בולם לגמרי, את תהליך הנורמליזציה המתרקם בין ישראל לערב הסעודית), ניסיון לעקוף את הסנקציות הבין־לאומיות ולצאת מהמשבר הכלכלי שאיראן סובלת ממנו. לדידם, על איראן לספק לבנות־בריתה חכות ולא דגים, כי הציבור האיראני אינו מוכן לשלם את מחיר הדמים הכרוך במאבק ישיר בישראל למען הפלסטינים והסוגיה הפלסטינית.
כשהאמריקאים נכנסו לתמונה
אי לכך, מעורבותו של ציר ההתנגדות בלחימה מול ישראל עד כה – הן מצפון על ידי חזבאללה והן מדרום על ידי החות'ים מארגון אנצאר אללה – נשמרת בתוך מערכת של תגובות שקולות ומדודות שנועדה למנוע הרחבה לא־רצויה של מסגרת העימות עם ישראל. כך למשל, רק לאחר שהאמריקאים נכנסו לתמונה ושלחו כוחות לאזור כדי לספק לישראל מעטפת הגנה (הגם שאין ברית הגנה בין שתי המדינות), הפכו בסיסי האמריקאים בעיראק, בסוריה ובירדן למטרות לגיטימיות של ציר ההתנגדות. מסיבה זו, הרושם הכללי בחמאס הוא שהם אינם מקבלים מאיראן ומבעלות בריתה סיוע בהיקף הדרוש להישרדותם במלחמה. הגם שח'אלד משעל ודמויות בכירות נוספות בהנהגת חמאס מודים בכל פה לאיראן על הסיוע שהיא העניקה להם זה שנים, ועודנה מעניקה, הם מצפים לסיוע נרחב יותר מהציר במערכה הנוכחית ולפתיחת חזיתות נוספות מול ישראל, דבר שאיראן אינה חפצה בו לפי שעה.
עם זאת, נראה שכמה ממרכיביו של ציר ההתנגדות חורגים לעיתים מעקרון השמירה על משוואות התגובה מול ישראל. כך לדוגמה, מרגע שהחלו החות'ים לתקוף ספינות סוחר ולהפר את סדרי המסחר הימי באזור, הם הרחיבו למעשה את מעגל העימות והפכו אותו לעימות אזורי, החורג מגבולותיה של ישראל. בתגובה לכך, הובילו ארצות הברית ובריטניה סדרה של מתקפות על בסיסים של ארגון אנצאר אללה בתימן, נפסק המשא ומתן בין ערב הסעודית לארגון זה (שהתקדם משמעותית ערב 7.10), והתגבשה ברית רב־לאומית הולכת וגדלה לשמירה על השיט החופשי בים האדום ובמפרץ עדן – ברית שלפי מקורות איראניים ומערביים עשויה להרחיב את תחומי פעילותה על למיצר הורמוז וצפון האוקיינוס ההודי, כלומר ממש עד חופי איראן.
זאת על אף שציר ההתנגדות ואיראן בראשו, א־סמאדי מציינת, פעל זה כמה עשורים מתוך אסטרטגיה שהמאבק בישראל צריך להיות מנותק מכל משוואה אזורית – במידה רבה מתוך חשש מהתרחבות מעגל העימות עם ישראל לעימות אזורי שיעמיד את איראן בסכנה ישירה. אי לכך, א־סמאדי מציינת שההנהגה האיראנית ניסתה כמה וכמה פעמים לבדל את עצמה מהתקפותיהם של החות'ים בעקבות האצבע האמריקאית המאשימה שהופנתה לכיוון טהראן בנושא, ואף על פי שהיא מברכת על פעולות התקפיות אלה, היא עומדת על כך שאנצאר אללה פועלים באופן עצמאי, ומקבלים את החלטותיהם ללא הכוונה מצידה או תיאום עימה.
גם במערכה הצפונית שחזבאללה מנהל מול ישראל ניתן לראות מימוש של אותה אסטרטגיה מגננתית איראנית החותרת להימנעות מהרחבת מעגל העימות בעוד חזבאללה מנהל עימות מוגבל בהיקפו עם ישראל – אסטרטגיה מתונה ושקולה, א־סמאדי מסבירה, שתכליתה היא בראש ובראשונה שמירה על המשטר הנוכחי באיראן על ידי מניעת כל מתקפה צבאית ישירה נגדו.
א־סמאדי מציינת כי השאלה הגדולה שניצבת בפני איראן כחלק מהאסטרטגיה האזורית שהיא מובילה בניהול המאבק מול ישראל בימים אלה, היא עד כמה היא תוכל להמשיך להצהיר מצד אחד על מחויבותה לתמוך בסוגיה הפלסטינית ולקרוא לחיסולה של ישראל, ובו בזמן לנקוט אסטרטגיה של הימנעות ממאבק כולל בזמן שחמאס הולך ונכתש? החשיבות של השאלה הזאת מתעצמת כאשר מנגד, ישראל וארצות הברית מרחיבות את מעגל הלחימה מול איראן עד לרמה שהיא עלולה לאבד את השפעתה האזורית.
בסיכום מאמרה א־סמאדי כותבת שאיראן אינה רוצה שחמאס יושמד, אך אינה מסוגלת לעשות את הדרוש כדי לעצור את ישראל מלעשות זאת בפועל בלי שהדבר יוביל למלחמה כוללת עימה – הדבר שממנו איראן מנסה להימלט בכל כוחה. המערכה הנוכחית מעמידה במבחן את האסטרטגיה האזורית האיראנית וחושפת את הפער הקיים בין ההיקף והממדים של התמיכה שהיא מעוניינת ומצהירה שהיא מוכנה להעניק לסוגיה הפלסטינית, לבין התמיכה שהיא מוכנה להעניק לה בפועל, על המחיר הכרוך בכך. וכפי שניתן לראות, ההנהגה האיראנית תוחמת בבירור את היקף הסיוע שהיא מוכנה להעניק לחמאס, בין אם ישירות ובין אם באמצעות כוחות הפרוקסי שבהכוונתה כחלק מציר ההתנגדות.
למרות זאת, המלחמה הנוכחית בעזה והישגיה של ישראל בשטח, שכבר הביאו למותם של אלפי פלסטינים בעזה, עשויים לשנות את גישתה של ההנהגה האיראנית כלפי סוגיה כבדת משקל לעתיד האזור – והיא יחסה לנשק אטומי, א־סמאדי מסכמת. עד כה, ראתה את עצמה איראן מחויבת לפסקי הלכה שאסרו פיתוח של נשק אטומי ושימוש בו, אולם מה שנחשב למוקצה ואסור הלכתית בעבר עוד עלול לקבל הכשר בעתיד אם איראן תחוש שהאיום מפני תקיפה ישראלית בשטחה יגבר בעתיד הנראה לעין. אם זה אכן יקרה, יהיו לדבר השלכות מרחיקות לכת על הדוקטרינה הביטחונית של איראן ועל עתיד האזור כולו.
