"עדיף בהרבה להפריד את הדת מהמדינה מאשר להפריד את הגברים מהנשים!" כך נכתב על שלט שהניפה מפגינה באחת מהפגנות המחאה האחרונות בעיראק. מה מקומן של נשים במחאה המתרחשת בעיראק?
לאחר שנדמה היה כי האביב הערבי מת, מאז אוקטובר 2019 מתחולל בעיראק גל של מחאות. כמו במדינות אחרות רבות בעולם הערבי, העיראקים ממשיכים להילחם על זכויותיהם, בעיקר נגד השחיתות הפוליטית ולמען זכויות אדם ואזרח. גם נשים לוקחות חלק מרכזי במאבק זה – ביום חמישי 13 בפברואר 2020, נשים עיראקיות קיימו צעדות מחאה ענקיות בערים שונות במדינה. בימים שלאחר מכן, פרסמה העיתונאית הלבנונית מאיא אל־עמאר שתי כתבות בנושא באתר העצמאי דרג'.
אל־עמאר מציינת כי אין זו הפעם הראשונה שבה נשים מעורבות במחאות בעיראק. נשות עיראק נכונות להילחם למען צדק וזכויות כבר כמה עשורים. הן היו בחזית המאבקים האחרונים, ולמרות הסכנות, יצאו לרחובות בקריאת תיגר על הקולות הקוראים להפרדה מגדרית בינן לבין הגברים. נשים פעלו למען חירותן, לצד הגברים, בכל עיראק ולא רק בבגדאד.
אז מה בכל זאת מייחד את צעדות הנשים באותו יום חמישי בחודש פברואר? תוהה אל־עמאר בטור שפרסמה. היא מסבירה כי אלפי נשים מאזורים שונים ומזרמים מחשבתיים שונים הראו נוכחות מרשימה ברחובות ולא רק בקבוצות מסוימות. נשים נענו לקריאת הוועדה המארגנת של מחאות מהפכת אוקטובר 2019 להנציח את 500 הקורבנות ששילמו בחייהם מתחילת מחאה זו. בין קורבנות אלה היו גם נשים, למשל סארה טאלב, הודא חצ'יר, ג'נאן א־שחמאני וזהראא' אל־קרה, אשר נרצחו בידי גורמים חמושים עיראקים או שנחטפו על ידי מיליציות.
מצעדות הנשים האחרונות מתברר כי הנשים העיראקיות הצליחו להחליף את העיקרון שלפיו ההגנה על נשים צריכה להתבצע בחסות אביהן או קרוב משפחה אחר – ברעיון של סולידאריות בין נשים וגברים והגנה הדדית אלה על אלה. חלק מהנשים אמרו שהן מתייצבות לצד אחיהן העיראקים במאבק כבר מראשיתו, ואילו אחרות הודו לגברים שהגנו בגופם על נשים מפגינות מפני תקיפות מצד פעילים של מוקתדא א־צדר או של גורמים אחרים – הגנה נחוצה במדינה שבה נוכחות של נשים ברחוב אינה מקובלת.
ראז סאלחי, חוקרת שהתראיינה לדרג', אומרת כי ההשתתפות המסיבית של נשים במחאות כמוה כקריאה לשלטונות עיראק להפסיק להתעסק בקיומה או באי־קיומה של הפרדה מגדרית במסגרת ההפגנות ולהתחיל לפעול בנושאים מהותיים יותר. סאלחי מדגישה כי הנשים אינן "משתתפות" בהפגנות, אלא מהוות חלק אינטגראלי בהן מאז היום הראשון. נכון שנשים מקדמות נושאים שנוגעים אליהן, כגון מחאה כנגד קמפיינים שמתנגדים לנשים שמנהיגות את ההפגנות וכנגד מיזוגיניה באופן כללי; אך יש להדגיש כי לצד זאת, הן מחויבות לדרישות של כלל העם העיראקי הנוגעות לכלכלה ולפרנסתם של האזרחים, התנגדות לחזרה של הסדר הפוליטי הישן ולמינויו של מוחמד תופיק עלאווי לראש הממשלה. הן מבטאות את הרצון של העם העיראקי כולו לבנות מדינה שאינה מבוססת על פילוג עדתי ועל פוליטיקה מושחתת, את הרצון לשפר את זכויות הנשים ולהילחם באלימות כלפיהן. במובן זה, הנשים אינן מקדמות אג'נדה חדשה – הן ממקדות את מאמציהן באותו מסר: צריך שלטון שיציב בראש סדר העדיפויות שלו את זכויותיהם ואת רווחתם של האזרחים.
יום למוחרת פרסום טור זה, פרסמה אל־עמאר ריאיון עם הנאא' אדוארד, פעילת זכויות אדם עיראקית ידועה והמזכ"לית של תנועת אל־אמל העיראקית. אדוארד ידועה בפעילותה רחבת ההיקף למען זכויות נשים. אל־עמאר אף כותבת כי ביתה של אדוארד נודע כ"בית של הנשים בעיראק", ושליבה רחב כרוחב הצרות של הנשים העיראקיות. לאדוארד יש גם עבר פוליטי במפלגות שמאל, מה שהקנה לה קשיחות בכל הנוגע להתמודדות מול השלטון המושחת והאלים כלפי נשים. אל־עמאר מראיינת את אדוארד בנוגע לצעדות המחאה האחרונות של נשים בעיראק.
מה מייחד את צעדות המחאה הנשיות ב־13/02/2020 משאר המאבק הנשי שמתרחש כבר זמן רב?
אדוארד טוענת כי אומנם המאבק של נשים בעיראק לא החל אתמול, אך לצעדות הנשים הנוכחיות היו מספר מאפיינים מיוחדים, והיא אף מתארת אותן כ"היסטוריות". ראשית – מידת ההשתתפות בהן הייתה בקנה מידה גדול יותר מהרגיל. שנית, הצעדות לא התרחשו רק בבגדאד, אלא בערים רבות נוספות, גם בכאלה שנחשבות למרכזים דתיים כגון א־נג'ף וכרבלאא'. בצעדות השתתפו נשים צעירות וסטודנטיות. עוד טוענת אדוארד כי הטריגר שהוביל למחאה בסדר גודל כזה הוא ללא ספק התקיפות האלימות האחרונות שנשים עיראקיות היו נתונות להן. כמו כן, לטענתה, הדרישות של הנשים הן בלב השינוי שדורש העם העיראקי כולו, לצד הדרישות הפוליטיות.
מה ההבדל בין הדור הנוכחי של הפעילים לדור הקודם?
אדוארד מתארת את הדור הצעיר כ"מדהים" וכדור המתאפיין במחויבותו העמוקה לשינוי. הדור הצעיר לא מהסס להביע את עמדותיו, למרות איומים המגיעים מצד גורמים דתיים. הרעיונות הפמיניסטיים אינם מתגבשים בהכרח רק אצל הדור הצעיר, אך הנשים הצעירות מתאפיינות במיוחד ברצון שלהן להתבטא ולאתגר ולנתץ מנהגים ומסורות ישנות שמפלות אותן. יש להן יותר ביטחון והן משתמשות בדרכי ביטוי מגוונות בלי פחד או בושה – הן כמהות לחופש.
הצעדות התרחשו בערים רבות במקביל. מה אִפשר את הארגון המוצלח הזה?
למעשה, לטענת אדוארד, המחאות לא היו בדיוק מאורגנות. הרעיון הוצע על ידי קבוצה קטנה של נשים, אבל הוא הצליח להתפשט באמצעות שימוש מוצלח ברשתות החברתיות, שהוביל נשים וגברים רבים לקבל את היוזמה ברצון. בנוסף, קריאות להפרדה מגדרית וקולות מיזוגיניים באופן כללי, שהחלו להישמע יותר ויותר, גרמו לאנשים ולנשים בפרט לצאת לרחובות. גם התגייסותם של כמה כלי תקשורת מרכזיים שקראו להצטרף לצעדות הועילה.
באילו עניינים הנוגעים לנשים יש לטפל בדחיפות בעיראק כיום?
הנושא הבוער ביותר, על פי אדוארד, הוא האלימות כלפי נשים בעיראק. לפני המהפכה הנוכחית, מקרי התאבדות של נשים התרחשו על בסיס יומי. נשות עיראק נתונות לאלימות מזוויעה ביותר, במיוחד נשים מקבוצות מוחלשות כגון פליטות או יזידיות. בעיות נוספות הן נישואין "פיראטיים" ללא כל תיעוד או רישום, סיטואציה שמציבה את הנשים בעמדת חולשה ובמצב לא ברור, וכן נישואי ילדות צעירות בכפייה – שתי תופעות שלמרבה הצער נפוצות בעיראק. נשים רבות עדיין משוללות בחירה חופשית בתחומים כגון נישואין, לימודים או השתלבות בשוק העבודה.
ומה בנוגע למצב הנשים בלבנון?
אדוארד מביעה את תמיכתה במחאות הנשים גם בלבנון, ומציינת במיוחד את רצונן של הלבנוניות לקחת חלק בתנועות ובארגונים פוליטיים. היא רואה בהשתלבות של נשים לבנוניות בתחום הפוליטי דבר חיובי וחשוב, בפרט לאחר שלאורך שנים רבות נשים שם לא לקחו כל חלק בפעילות הפוליטית במדינה. היא מרוצה גם מהשפעתן של הלבנוניות על נושא החוק האזרחי למעמד האישי במדינה ומהעלאת נושא זה על סדר היום הציבורי.
