(צילום: רויטרס)
אלכסנדרה אוקסיו קורטז (במרכז) עם שתי חברות נוספות בפלג השמאלי של הדמוקרטים, יולי 2019 (צילום: רויטרס)

האם אנטי־ציונות היא האנטישמיות החדשה?

היסטורית, האנטישמיות המודרנית מזוהה עם הימין, אבל בעשורים האחרונים, עקב הפיכת המאבק הפרו־פלסטיני לחלק חשוב בסדר היום של השמאל הגלובלי, רבים טוענים שמדובר בעלייה של אנטישמיות שמאלית המוסווית כאנטי־ציונות. העמדה הזאת איננה מגובה בספרות, אבל מחקר שיצא לאחרונה לקח על עצמו לבדוק בדיוק את זה

בשנים האחרונות ישנו דיון נרחב על התגברות האנטישמיות באירופה ובארה"ב. היסטורית, האנטישמיות המודרנית מזוהה במיוחד עם הימין. הימין זיהה את היהודים עם אידיאולוגיות המבוססות על רעיון השוויון, קרי הדמוקרטיה, הליברליזם והקומוניזם, וכן עם השיטה הכלכלית הקפיטליסטית, שמאז שנות השבעים של המאה ה־19 חוללה משברים ופגעה ברבים מבני המעמד הבינוני הנמוך, שהיו חלק חשוב בקהל הבוחרים של הימין. אנטישמיות לא הייתה חסרה גם בשמאל, במיוחד עקב זיהוי היהודים עם הקפיטליזם. עם עליית התנועות האנטישמיות של סוף המאה ה־19 ומשפט דרייפוס, הפכה האנטישמיות לחלק מ"הקוד התרבותי" של הימין. השמאל מצידו זיהה את כוח המשיכה של האנטישמיות לימין, והחל לראות בה "סוציאליזם של הטיפשים". ואולם, בעשורים האחרונים, עקב הפיכת המאבק הפרו־פלסטיני לחלק חשוב בסדר היום של השמאל הגלובלי, רבים טוענים שמדובר בעלייה של אנטישמיות שמאלית המוסווית כאנטי־ציונות. 

למרות הטענות החוזרות ונשנות בעניין זה, חסרים מחקרים אמפיריים המספקים ראיות של ממש לכך שאנטי־ציונות משמאל מלווה בשנאה או בעוינות עמוקה יותר כלפי יהודים. אומנם כמה מחקרים מצאו שקיים קשר בין עמדות אנטי־ציוניות לעמדות אנטישמיות, אלא שלרוב הם אינם מבחינים בין אנטי־ציונות משמאל לאנטי־ציונות מימין ובינן לבין אנטי־ציונות מוסלמית, ולכן אינם מספקים מידע של ממש לגבי המידה שבה ניתן לזהות קשר בין עמדות שמאל ביקורתיות באופן חריף לגבי ישראל ובין עמדות אנטישמיות כלפי יהודים. מחקרים רבים אחרים המבקשים לנטר את האנטישמיות באירופה ובארה"ב מגדירים עמדות כמו ראיית ישראל כמשטר אפרטהייד או תמיכה בחרם על ישראל – כעמדות אנטישמיות, ולכן הם מניחים את המבוקש ובאופן בסיסי הם חסרי ערך מבחינת מדידת האנטישמיות בקרב השמאל. מחקרים ספציפיים יותר מניבים תוצאות שניתן לפרש לכיוונים שונים. כך למשל מחקר שבחן את הקשר בין אנטי־ציונות לאנטישמיות באוניברסיטת קליפורניה מצא קשר קיים אך חלש בין אנטי־ציונות משמאל לבין אנטישמיות. למעשה, מצא המחקר שמרבית הסטודנטים (73%), כולל אלו שעוינים את ישראל, אינם יכולים להיות מוגדרים כאנטישמים, ורבים מאלו שניתן להגדיר כאנטישמים הם למעשה רפובליקנים, ואילו מי שניתן לזהות כגם אנטישמים וגם אנטי־ציונים הם במיוחד קבוצה אקטיביסטית של סטודנטים מוסלמים (בעוד שסטודנטים מוסלמים ככלל לא נטו להיות בעלי עמדות אנטישמיות יותר מאחרים). עוד מצא מחקר זה שתקופת הלימודים באוניברסיטה לא הביאה לשינוי משמעותי בעמדות הסטודנטים כלפי יהודים, כלומר הקמפוס אינו "מדגרה" של אנטישמיות, בניגוד למה שנטען לעיתים קרובות. 

על רקע זה, חשוב במיוחד מחקר שיצא בשנה האחרונה שהשווה בין אנטישמיות בקרב השמאל לאנטישמיות בקרב הימין בארה"ב. כידוע, רבים מתייחסים לשני סוגי אנטישמיות אלו כמסוכנים במידה שווה, גם אם אנטישמיות הימין נוטה להיות מסורתית יותר באופייה ואילו האנטישמיות בשמאל נוטה לכאורה להסוות עצמה כאנטי־ציונות. כפי שהחוקרים עצמם מציינים, זהו המחקר הראשון מסוגו שבוחן את ההנחות בדבר הקשר בין אנטי־ציונות לאנטישמיות על ידי מדגם מייצג רחב. המחקר אומנם נשען על ההגדרה השנויה במחלוקת לאנטישמיות – "ברית זיכרון השואה הבין־לאומית", אולם הוא נמנע מהחלקים בהגדרה המזהים אנטי־ציונות כאנטישמיות וכן בוחן תגובות להיגדים המזהים בין יהודים וישראל או להיגדים שבאופן כללי יש יותר קוצנזוס שהם מבטאים אנטישמיות, במיוחד: "יהודים נאמנים יותר לישראל מאשר לארה"ב"; "ראוי שאלו שמתנגדים למדיניות ישראל יחרימו עסקים של יהודים אמריקאים בקהילותיהם"; ו"ליהודים בארה"ב יש יותר מדי כוח". המחקר מצא, בניגוד להנחות רווחות לגבי אנטישמיות, הנפוצה במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי בארה"ב, שאלו המשייכים עצמם לשמאל זה "נוטים במידה הנמוכה ביותר להסכים עם טענות אלו" (עמ' 19-17).  

נוסף על כך, בחן המחקר את המידה שבה ישנם "סטנדרטים כפולים" באשר ליהודים במובן זה שמצופה מיהודים ליטול אחריות למדיניות ישראל ולגנות אותה באופן שאינו מצופה מבעלי קהילות אחרות בארה"ב שלהן יש קשר למדינת האם, כמו ההודים להודו, קתולים לוותיקן או מוסלמים כלפי מדינות מוסלמיות. המחקר מצא שבעוד שבימין מצפים ממוסלמים לגנות מעשי טרור של מוסלמים באופן שאינו מצופה מקבוצות אחרות, בשמאל אכן מצופה מיהודים לגנות את מעשיה של ישראל באופן שאינו מצופה מקבוצות כמו מוסלמים או הודים (עמ' 28-25). באותו זמן, בשמאל ישנה ציפייה גדולה אף יותר מקתולים לגנות מעשים לא־ראויים של הכנסייה הקתולית (יותר מהציפייה מיהודים לגנות את ישראל). כמו כן, בעוד שבשמאל ישנה ציפייה מיהודים אמריקאים לגנות את מעשיה של ישראל, "כמעט אף אחד" בשמאל, מצא המחקר, אינו רואה ביהודים אחראים למעשיה של ישראל במובן שעליהם "להיענש" על מעשיה, למשל על ידי חרם על עסקים יהודיים. למעשה, הנטייה לראות ביהודים אחראים למעשיה של ישראל במובן זה נפוצה הרבה יותר בקרב הימין (עמ' 31). "עמדות אנטישמיות", מסכמים החוקרים, "נדירות בקרב השמאל האידיאולוגי, אך נפוצות בקרב הימין האידיאולוגי".

מוקדם להגיע למסקנות חותכות לכאן או לכאן, וודאי לגבי היחס בין אנטישמיות מימין לאנטישמיות משמאל באירופה. אך מחקרים מסוג זה ממחישים את הפער בין הדימויים הנוצרים בשיח הציבורי, אשר עליהם חוזרים לעייפה גם בתקשורת הישראלית, ובין המציאות הממשית.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה