מדינות המערב תורמות לארגונים בין־לאומיים הפועלים בישראל ובשטחים לא רק את תקציבן אלא גם את כוח האדם הבכיר שלהם. לכן "לקוחותיהם" של הארגונים האלה אינם הפלסטינים, אלא מדינות המערב, ולהן הן חייבים דין וחשבון.
סוכנויות האו"ם וארגונים בין־לאומיים אחרים הפועלים באזורנו מחויבים, לפחות באופן רשמי, בניטרליות. אולם עמדותיהם של עובדי הארגונים הללו מורכבות יותר. אמנם הם מתגוררים באזורי יוקרה בתל אביב, בירושלים וברמאללה, וחיים במקביל לישראלים ולפלסטינים (ולא איתם), אולם את ישראל הם חווים בעיקר באמצעות חיילים ומתנחלים עוינים – נציגי הכיבוש. במילים אחרות, המדיניות הנקבעת בניו יורק ובז'נווה אינה מתאימה תמיד למתרחש בשטח ולמה שהוא מעורר בקרב עובדי הארגונים.
המתח בין ישראל לבין ארגוני סיוע בין־לאומיים אינו ייחודי, וברחבי העולם כולו היחסים בין מדינות לבין ארגונים כאלה נוטים להיות מתוחים. מחד גיסא, הממשלה ומנגנוניה מאפשרים את פעילות הארגונים בשל היתרונות שהם מביאים איתם, כגון סיוע כלכלי וידע, ומשום שהארגונים פועלים במקומות או בתחומים שבהם המדינה אינה רוצה או אינה יכולה לפעול. מאידך גיסא, עצם קיומם של הארגונים האלה הוא איום על ריבונותה של המדינה, והם מעוררים לא פעם קושי פוליטי ואף חרדות לאומיות.
עובדה זו חשובה מאחר שארגוני סיוע בין־לאומיים פועלים כמעט אך ורק במדינות חלשות או כושלות שאינן יכולות לספק לאזרחיהן שירותים בסיסיים. הרשות הפלסטינית, למשל, חלשה עד כדי כך שהיא נאלצת לספוג התערבות בענייניה הפנימיים תמורת הסיוע הבין־לאומי. ישראל מצידה נזקקת לארגונים כדי שימלאו את מה שעל פי החוק הבין־לאומי מוטל עליה: דאגה לפלסטינים. ארגוני הסיוע מסבסדים את הכיבוש ודואגים לחינוך ולבריאות לפלסטינים במקום ישראל. לכן מדיניותה של ישראל כלפי הארגונים הללו הייתה תמיד דו־משמעית: הזדקקות מהולה בחרדות ועוינות. המתח הזה מתרגם לנסיונות התערבות ושליטה בפעילותם של הארגונים בשטח.
פקידי או"ם ועובדי סיוע בשטחים דיווחו מאז ומתמיד על קללות ועלבונות מצד חיילים ואזרחים וראו בישראל מדינה עוינת להם. כך היה בשנות החמישים, כך היה בתקופת ממשלת רבין הראשונה כלפי אונר"א, וכך גם היום ביחסים עם המשקיפים בחברון. אולם בשנים האחרונות גוברת בישראל רמת העוינות כלפי הארגונים, עד כדי פגיעה בפעילותם ואף איום ישיר עליה, כחלק ממאבקן של ממשלת הימין ושלוחותיה בדה־לגיטימציה של ישראל בעולם.
ארגונים בין־לאומיים בשטחים נאלצים לבזבז זמן ומשאבים על השגת הלגיטימציה לנוכחותם בשטח, במקום לפעול לרווחת הפלסטינים, שגם כך סובלים מירידה חדה בתרומות. הוצאותיהם המשפטיות עלו, והם מכשירים באינטנסיביות את עובדיהם הבאים במגע עם הרשויות בישראל. בנקים ישראלים מנסים לסגור את חשבונותיהם, והם משקיעים מאמץ גובר בהרגעה של מדינות תורמות כדי להבטיח את זרימת המימון מהן.
יתר על כן, מפת הבריתות הבין־לאומיות של ישראל מתרחקת בהדרגה מקהילת המדינות התורמות. עד 2018 הייתה ארצות הברית, התומכת הגדולה של ישראל, גם התורמת הגדולה ביותר לארגונים בין־נלאומיים המעורבים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובראשם אונר"א. הנשיא טראמפ סגר את הברז, וידידותיה החדשות של ישראל – פולין, הונגריה וברזיל – אינן תורמות בנדיבות לארגוני הסיוע, אם בכלל. כך איבדה ישראל את יכולתה לעצב את מדיניותם של הארגונים האלה ולהשפיע עליהם. בכיר באחת מסוכנויות האו"ם סיכם זאת באוזניי כך: "באופן אירוני, מנטליות המצור של ישראל, או החשש התמידי משואה נוספת, גורמת להרחקת מדינות מתונות הרוצות להיות בקשרים טובים עם ישראל. מי שמתחזקים הם אנשים שרוצים להפוך את ישראל למושחתת ותאוקרטית יותר".
רוב הנציגויות המקומיות של ארגונים בין־לאומיים בישראל ובשטחים קמו בעקבות הסכם אוסלו והתקווה לשלום. נתניהו פוגג את התקווה במוצהר. באופן רשמי הקהילה הבין־לאומית עדיין מחויבת לפתרון שתי המדינות, אולם עובדי סיוע רבים נואשו ממנו. בראיונות עימם הם מביעים את הפתעתם מרמת ההכחשה, חוסר הידיעה או ההתעלמות של החברה הישראלית מהכיבוש ומהעוול היום־יומי הנגרם לפלסטינים. פגישות עם חברי כנסת שאין להם מושג היכן עובר הקו הירוק הן דבר שבשגרה.
על רקע העמקת הכיבוש, בתמיכה פעילה או סבילה של מוסדות המדינה, רבים מעובדי הסיוע רואים בישראל יותר ויותר מדינת אפרטהייד וחברה גזענית המפלה אנשים על בסיס דת ומוצא. בכיר באחת מסוכנויות האו"ם תיאר בפניי באריכות מדוע הציונות, כפי שהיא מתממשת לנגד עיניו, שווה לגזענות. עמדה זו, הבאה לידי ביטוי בהחלטה 3379 של עצרת האו"ם (שבוטלה רשמית ב־1991), נתקלה בהתנגדות גדולה מצד רוב מדינות המערב בזמנה, אך עתה היא אומצה בפועל על ידי עובדים של ארגונים בין־לאומיים הנחשפים למתרחש בשטח. "הדימוי של Start-Up Nation עובד רק על מי שאינו מכיר את ישראל באמת", אמר לי אחד מהם.
ישראל ניצחה: הפלסטינים הובסו בכל זירה אפשרית ושליטתה של ישראל בשטחים בלתי מעורערת. עובדי סיוע, ולא רק הם, סבורים כי זה יהיה ניצחון פּירוּס: "ככל שישראל הופכת ליותר דתית ולאומית, פחות ישראלים ירצו לחיות בה". יש שיטענו כי דעותיהם של אנשי הארגונים אינן חשובות כי הם אינם קובעי מדיניות, וכי למעשה ישראל מבססת את מעמדה באו"ם. במילים אחרות, העמדות בשטח אינן מתרגמות למדיניות, ובבירות של המדינות התורמות ישראל רחוקה מלהיות מנודה. המערב אכן התעייף מהסכסוך ומהפלסטינים.
עם זאת, עובדי הסיוע לא רק מציבים מראה בפני החברה הישראלית, אלא גם מביטים בה כמשקיפים חיצוניים ומזהים מגמות מדאיגות. אחד מהם הזכיר לי בפשטות: "הסכסוך הזה חשוב דיו עבור האו"ם כדי לשלוח אליו צעירות וצעירים מבטיחים. בעתיד הם עשויים למלא תפקידים פוליטיים מרכזיים במדינותיהם, וחוויותיהם מישראל שליליות מאוד".
