לפי ידיעה שהתפרסמה באתר האמריקני אקסיוס, שר החוץ האמריקני אנטוני בלינקן "ביקש מישראל לדחוק בצבא סודאן לסיים את ההפיכה הצבאית". ידיעה נוספת שהופיעה באתר וואלה בישרה כי "משלחת ישראלית שכללה נציגים מהמוסד ערכה ביקור חשאי בח'רטום לאחר שהצבא הודיע כי תפס את השלטון." דיפלומט מערבי אמר לאתר שהמשלחת הישראלית נפגשה עם הגנרל מוחמד חמדאן דגלו (חמיתי), סגן יו"ר המועצה הריבונית הסודנית ומפקד כוחות ההתערבות המהירה בח'רטום. כמו כן, חמיתי, שנהנה מקשרים טובים עם המוסד, עמד בראש משלחת צבאית שביקרה בישראל כמה שבועות לפני ההפיכה. הוא נפגש עם בכירים במטה לביטחון לאומי ועם גורמים נוספים בלשכת ראש הממשלה בתל אביב.
ב־29 באוגוסט 1967 נערך בח'רטום מפגש חירום ערבי שנודע בזמנו כ"שלושת הלאווים": לא לשלום, לא להכרה ולא למו"מ עם "האויב הציוני" (זהו הכינוי שבו השתמשו הוד מלכותם המנהיגים הערבים באותם ימים). אותה ישראל מפסגת ח'רטום הפכה להיות קו ההגנה העיקרי של המשטרים הסמכותניים הערביים מפני בני עמם, ובייחוד הצעירים שבהם. באופן אירוני, ישראל הפכה גם למתווכת מעורבת ואמינה בין מפקדי "הצבאות" הערביים ובין צה"ל מצד אחד, ובין המפקדים הערבים ובין הפלגים והמנהיגים האזרחיים הערבים מצד שני. מובן שאין מדובר באהבה מצד ישראל או במחויבות לדמוקרטיה. מדובר בעיקר בחשש לשלטונם של בעלי בריתה הסמכותניים בעולם הערבי. אין צורך בראיות רבות כדי להוכיח זאת. היו אינספור מאמצי תיווך ולחצים ישראליים על ארה"ב במטרה לתמוך בשלטונם של אותם שליטים ולייצבו. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהדרך לשלטון במדינות ערב עוברת תמיד בתל אביב.
קחו לדוגמה את המצב במצרים, הגדולה והחשובה במדינות ערב, שם השפעתה של ישראל ותפקידה בייצוב השלטון הסמכותני ברורים ובוטים. לולא הלחץ הישראלי הבלתי־מוגבל על ממשל אובמה, בתיאום עם אחיהם ועם שותפיהם של שליטי מצרים במדינת האמירויות, לא היה עבד אל־פתאח א־סיסי מצליח לבצע את ההפיכה ב־3 ביולי 2013, ושלטונו הסמכותני לא היה מחזיק מעמד במשך שמונה השנים שחלפו מאז. לולא שליטתה המוחלטת של ישראל בבית הלבן בתקופת כהונתו של טראמפ, לא היה הופך א־סיסי ל"דיקטטור המועדף על טראמפ". האינדיקציה האחרונה בעניין זה הייתה הצהרותיו של ראש ממשלת ישראל החדש נפתלי בנט, שעליהן דיווח אתר אקסיוס. במהלך פגישתם בבית הלבן בתחילת ספטמבר 2021, הזהיר בנט את נשיא ארה"ב ג'ו ביידן שלא למתוח ביקורת על מצרים ועל סעודיה בנושא זכויות האדם. ברוב המקרים ביידן פועל בהתאם; כלומר, ישראל הצליחה ועודה מצליחה להכפיף למרותה שלושה ממשלים אמריקניים, ולכוון את מסלולם כך שישמרו על יציבותו ועל ביטחונו של משטר א־סיסי.
וכך, בבת אחת, הפכו בנט ותומכיו בלובי הציוני בארה"ב למגיניהם של משטרים ערביים שאינם מהססים לחטוף את מתנגדיהם ולירות בהם למוות, לבתר את גופותיהם ולהמיס אותן בחומצה, כפי שקרה לעיתונאי המנוח ג'מאל ח'אשוקג'י.
השאלה החשובה היא: מה מקבלת ישראל בתמורה לתמיכתה בשליטים הערבים? איזה מחיר משלמים העמים הערביים עבור התמיכה הזאת? ובכן, התמורה גבוהה מאוד וחסרת תקדים. ישראל אינה אגודת צדקה, וודאי שאינה סנטה קלאוס המחלק ממתקים ומתנות בחינם. היא תמיד גובה תשלום מראש. זה יכול לבוא בדמות התערבות במדיניותה ובהחלטותיה של הבירה הערבית החשובה ביותר; השתלטות על משאביהן ועל עושרן של מדינות; הנורמליזציה, הטקסים וההסכמים עם קרוב לרבע ממדינות ערב; או אילופם של מדינאים ושל אנשי תקשורת ערבים צעירים.
המחיר גבוה, כבד וחסר תקדים. מגזרים ערביים רחבים שילמו וממשיכים לשלם מחיר מרקיע שחקים על חורבן חלומם לחירות ולשינוי בעשור האחרון, על תאוותם של מדינאיהם ושל מפקדי צבאותיהם להישאר בשלטון בכל מחיר, עד כדי הרס המדינה, שיסוע החברה ודיכוי העמים. במרוצת השנים האחרונות התפרקו מדינות ערביות גדולות והתפצלו חברות שהיו מאוחדות ולכידות במשך מאות רבות של שנים. עמים שלמים הוגלו ופרצו מלחמות אזרחים. ישראל עשתה כרצונה בבירות ערב מהים התיכון ועד המפרץ – במישור המודיעיני, הביטחוני, המדיני והכלכלי. היא הפכה קרובה לשליטים הערבים יותר מבני עמם, והשליטים הללו בוטחים היום בעמיתיהם הישראלים יותר משהם בוטחים בבני האליטה ובעם שלהם. נראה שמילוי דרישותיהם של מדינאי תל אביב חשוב יותר ממילוי דרישותיהם של חברותיהם ושל בני עמם. לאחרונה הגענו למצב שבו ריצוי האזרח הישראלי, או לפחות הניסיון לרצותו, תופס מקום גבוה ברשימת העדיפויות של השליטים הערבים. שמענו זאת פעם אחר פעם בנאומיהם של גנרלים ושל שליטים ערבים המגינים על "טובתו" של האזרח הישראלי ועל "ביטחונו" יותר משהם מגינים על טובתם של אזרחיהם ועל זכויותיהם.
אם כך, אנו ניצבים כעת בפני "ברית של בני שטן", מחריבת־כול. כל מרכיביה ברורים, ונזקה ניכר מדי יום ובכל תחום. הציר המרובע של הפיכות הנגד (מצרים, האמירויות, סעודיה וישראל) אינו מסתיר עוד את סדר היום שלו ואת מטרותיו, אלא מצהיר ומתגאה בהן בריש גלי.
הברית הזאת הבשילה לדרגה מסוכנת מרגע שישראל הפכה באופן ברור לחלוטין למוצא ולמקלט עבור השליטים הערבים הסמכותניים מהים התיכון ועד המפרץ. עם זאת, אין ספק שהיא תהיה המוצא האחרון שלהם כשיצטרכו להתמודד עם עמים הצמאים לחירות, לכבוד ולצדק. כך הפכו המאבקים לחירות ולשחרור מכל אותם שליטים – למאבק אחד.
ח'ליל אל־ענאני הוא חוקר מצרי מומחה למדע המדינה וליחסים בין־לאומיים. המאמר התפרסם במקור ב־7 בנובמבר 2021 באתר הביקורתי אל־ערבי אל־ג'דיד. מערבית: עמיר טאובר
