האם קונפדרציה ישראלית-פלסטינית יכולה להיות חלופה לפתרון שתי המדינות, לאור המבוי הסתום ביחסי ישראל והפלסטינים? ד"ר עבד אל־מונעם סעיד, ראש המרכז האזורי ללימודים אסטרטגיים בקהיר ויו"ר מועצת המנהלים של היומון המצרי אל־מסרי אליום, דן בשאלה זו במאמר שפרסם ביומון א־שרק אל־אווסט בסוף דצמבר 2019.
סעיד מאבחן כי ישנה הסכמה כללית בין מדינאים ופרשנים כי הבעיה הפלסטינית "שקועה בתרדמה עמוקה". הוא מונה לכך מספר סיבות: ראשית, הסברה הרווחת שאין לבעיה הפלסטינית פתרון. שנית, הסכנה שהייתה טמונה באי־פתרונה הפכה זניחה או לא קיימת. שלישית, קם בעולם הערבי דור חדש שאינו מחויב לנושא הפלסטיני כקודמו.
המחבר מוסיף שהפלסטינים עצמם שקועים בבעיות שונות, בעיקר במאמצי הפיוס בין חמאס לפתח, שאינם נושאים פרי. הוא מצטט סקר שערך המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים, שבו נשאלו המשתתפים מהו לדעתם המוצא מהמצב הקיים. למרבה הפליאה, 15 אחוזים מהנשאלים ענו שהם מעדיפים את המצב הקיים (לצד 39 אחוזים שביכרו את המאבק המזוין, 29 אחוזים בעד מו"מ מדיני, ו־14 אחוזים שתמכו בהתנגדות בדרכי שלום). לדברי סעיד, ההסתפקות במצב הקיים מעידה על עומק הייאוש מתוצאותיהם של כל הפתרונות האפשריים האחרים.
סעיד מספר על שיחה שקיים לאחרונה עם בכיר פלסטיני עלום שם, שאמר לו שהעולם בכלל, והעולם הערבי בפרט, עסוק כרגע בבעיות בעדיפות גבוהה מזו של הפלסטינים, והפיצול הגיאוגרפי והפוליטי שכפתה חמאס אִפשר לישראל לזכות מן ההפקר. לדבריו, הפלסטינים זכו בהישגים רק במו"מ ישיר עם ישראל, ללא מעורבות של ארה"ב או של גורם אחר. הבכיר העלה את האפשרות ש"אם הבחירות הפלסטיניות והישראליות יובילו לכיוון הנכון, אולי יתאפשר מו"מ בין הרשות הפלסטינית ומפלגת כחול לבן, שהיא 'הרע במיעוטו' מבין המתמודדים הראשיים בבחירות בישראל."
סעיד שאל את הבכיר הפלסטיני לדעתו על מידת ההיתכנות של קונפדרציה פלסטינית-ישראלית. הוא מסביר כי השוויון היחסי בגודלן של האוכלוסיות, התלות ההדדית ביניהן וההבנה שלא תהיה נכבה נוספת, כשם שהישראלים לא יעזבו את בתיהם, מובילים לאפשרות זו. לדבריו, מהותה של הקונפדרציה היא פשרה בין המציאות ובין פתרון שתי המדינות. הבכיר השיב שהאמריקנים אכן הציעו פתרון זה, ושהוא עצמו לא מתנגד לו. עם זאת, הוסיף כי הקמת הקונפדרציה היא מעשית רק בין שתי מדינות ריבוניות, וכך אנו חוזרים לנקודת ההתחלה של פתרון שתי המדינות.
סעיד כותב שבעקבות כישלון השיחות על פתרון שתי המדינות החלה המציאות להשתנות. אוכלוסיותיהם של שני העמים גדלו, ועימן גם התלות ההדדית ביניהן. ארה"ב ביצעה מהלכים שרירותיים וערביי ישראל הצליחו לזכות ב־13 מושבים בכנסת. כך, לטענת המחבר, נוצרו דרכים חדשות ושונות לשיתוף פעולה ולפתרון בעיות סבוכות שונות במסגרת קונפדרטיבית. הוא מסביר שבדרך כלל, בקונפדרציות, עיר הבירה משותפת לכולם, וכך גם הביטחון, ולכל צד ישנה החירות לפעול בהתאם למצבו המדיני והכלכלי. סעיד מודה ש"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", אבל קונפדרציה תאפשר גמישות רבה יותר ומוצא ממצב המלחמה והעימות הבלתי פוסק.
סעיד מסכם ואומר שאף שרעיון הקונפדרציה הוצע כבר בשנות התשעים על ידי שליט לוב דאז מועמר קדאפי, שאף טבע את השם "ישראטין", כישלונו של פתרון שתי המדינות הפך את הקונפדרציה לחלופה מעשית יותר.
לצד ההיגיון הרב בדבריו של סעיד ופתיחותו המרעננת של הבכיר הפלסטיני עלום השם שאותו הוא מצטט, בחינה רצינית של החלופה הקונפדרטיבית דורשת התעמקות רבה יותר במה שסעיד מכנה "הפרטים הקטנים". ראשית, סעיד אינו מציע מוצא מעשי לבעיה הטמונה בטענת הבכיר הפלסטיני שקונפדרציה יכולה להתקיים רק בין מדינות ריבוניות. נוסף על כך, אף שרבים בוודאי יסכימו על התועלת הכלכלית המרובה שיכולה לצמוח לשני הצדדים מהמסגרת הקונפדרטיבית, קשה להבין כיצד יגיעו ישראל ופלסטין להבנות ביטחוניות. כיצד תחולק האחריות בין גורמי הביטחון של שני הצדדים? האם בצד הפלסטיני שירותי הביטחון של הרשות בגדה המערבית הם שיהיו האחראים, או שמא אנשי החמאס יופקדו גם הם על משימות כאלה? לזאת יש להוסיף את הקושי הפסיכולוגי המובן של שני עמים הנמצאים בסכסוך אלים וממושך לחיות במסגרת אחת. האם יהיו למסגרת זאת סמלים לאומיים, ואם כן, אילו? באיזו מידה היא תוכל להציג חזית אחידה ביחסי החוץ שלה, אם בכלל? כיצד תשתכנע ישראל – הצד החזק בסכסוך יותר מאי פעם, שאכן יש לה מה להרוויח מהקונפדרציה? המענה שמספק סעיד לשאלות אלה הוא חלקי בלבד, אך אין הדבר מוריד מערכה של הגמישות המחשבתית שהוא ממליץ לאמץ בפתרון הסכסוך באזורנו.
