ד"ר אריאל שיטרית.
Below are share buttons

גבול ומחסום בספרות הפלסטינית המודרנית // ד"ר אריאל שיטרית

גיליון 02,

הספרות הפלסטינית לדורותיה מרבה לתאר מוקדי התרחשות בסמוך לגבול או למחסום שבהם מתערבב הזמן האישי עם הזמן הפוליטי-לאומי. העמידה במחסום היא אחת ההוויות הפלסטיניות המכוננות, כמו שמעיד החוקר רשיד ח'אלדי1Rashid Khalidi, 1997. Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness, New York: Columbia University Pres. באומרו שתמצית ההוויה הפלסטינית מתרחשת במעבר כלשהו: בגבול בין מדינות; בשדה התעופה; במחסומים למיניהם; ובכניסה למקומות ציבוריים כגון הרכבת. העמידה במחסום – בין שעוברים דרכו ובין שלאו – נותנת ביטוי למתחים שבזהות הפלסטינית, לעצם ההתמקמות בצומת בין ציפיות, שפות, השתייכויות. היא גם נותנת ביטוי להרגשה של השהיה שהיא מהותית כל כך בהוויה הפלסטינית, הרגשת ההמתנה האינסופית – בין היתר למדינה ולזכויות, אך גם במשמעות היומיומית של לעבור את המחסום, בדרך המוחשית ביותר שיש, כדי להגיע לאן שצריך.

סוגיה זו מושרשת כנושא מרכזי בספרות הפלסטינית שנכתבת בארץ; למשל בסיפור הקצר המכונן של אמיל חביבי "שער מנדלבאום" (1959). בסיפור קלאסי זה, הראשון שפרסם חביבי, והידוע בשל הדהודיו האוטוביוגרפיים, מתוארת משפחה שבאה ללוות את הסבתא למעבר לצדו השני של שער מנדלבאום, אשר שימש עד 1967 מעבר גבול בין ישראל לגדה המערבית, שהייתה בשליטה ירדנית. כמו שנאמר בסיפור עצמו, פלסטיני שעובר מהצד הישראלי לצד הירדני לעולם לא יוכל לחזור לשטח של ישראל. לכן כאשר הסבתא מחליטה לעבור לצד השני כדי לראות את בתה שנשארה מעבר לגבול מובן שעליה להיפרד מבני משפחתה אשר גרים בצד הישראלי פרדת עולמים. התפנית המפתיעה מתרחשת כאשר הנכדה רצה אחרי סבתה לעבר הגבול הבלתי עביר, מהלך אשר מבליט את שרירותיות הגבול כמחסום בלתי ניתן לפריצה: החיילים בגבול מתעלמים מהילדה, והיא חוזרת למשפחתה כאילו לא עשתה זה עתה מעשה שלא ייעשה. במהלך הסיפור הסבתא מהרהרת בחייה בירושלים ומתמקדת ב"מפתן ביתה", דבר אשר מגביר את המיקוד בסוגיה של מעברים וגבולות.

והנה, כעבור יותר מארבעים שנה, העיסוק בגבולות מורגש ומרכזי מתמיד, עם שינויים אשר משקפים את תמורות הזמן. דוגמה אחת לכך אפשר למצוא בשירו של מרואן מח'ול (יליד 1979, פקיעין) "ערבי בנמל התעופה בן גוריון" שהדמות המרכזית בו עונה על השאלות של הבדיקה הביטחונית בטרם העלייה למטוס. הדובר חותר תחת כוונת השאלות לחשוף את מידת הסכנה שהוא מהווה, ועונה למאבטחת תשובות מופשטות המתייחסות הן לזיכרונותיו האישיים והן לזיכרון הפלסטיני הקולקטיבי. בתשובה לשאלה "מישהו נתן לך משהו בדרך לכאן?", למשל, הדובר עונה: "זה היה הגולה באל-ניירב2אל-ניירב הוא מחנה פליטים פלסטינים ליד העיר חלב בסוריה. […]/ שנתן לי צרור זיכרונות/ ומפתח לבית אגדות […]"3 מרואן מח'ול, 2012. ארץ הפסיפלורה העצובה ושירים אחרים, [תל אביב]: קשב לשירה, עמ' 59–63. (תרגום: יותם בנשלום). בתשובה לשאלה אם ברשותו יש חפץ חד הוא עונה: "הרגשות שלי […]/ העור שלי, ותווי פני השחומים […]". לבסוף, כעבור חקירה של שעתיים, הדובר ממהר לטיסה "[…] לא כדי לעזוב/ ולא על מנת לסוב, אלא כדי לראות את המאבטחת מתחתי […]". אפשר להבין שהמאבטחת עצמה היא סמל לכל נוטרי הגבולות והמעברים, לשאלותיהם הרובוטיות ולחוסר יכולתם לראות את האנושיות של הנשאל, הנפרש בשיר זה בפני הקורא במלוא צבעיו הססגוניים והעשירים. השיר כולו הוא פריצת גבול: לא זו בלבד שהדובר עובר את הבדיקה ועולה למטוס בסופו של דבר, אלא שעצם הפיכת משמעות השאלות לשאלות על זהות והשתייכות רחבה יותר היא דרך להגחיך טקסט ידוע זה, ולחשוף את קוצר ראייתה של המאבטחת.

ההווי במחסום מקבל ביטוי ספרותי גם בסיפורים של עלא חליחל (יליד 1974). בסיפור "פספורט" (2011) סופר מחפש את הדרכון שלו שנתקע במקום כלשהו במשרד הפנים לאחר שהוענקה לו הוויזה לחו"ל. מפאת מלחמה כל לשכות משרד הפנים סגורות, ועל כן הדרכון "תקוע", מה שתוקע גם את בעליו. הסיפור עוקב אחר ה"מסע" של הסופר-הגיבור בחוצות העיר עכו בחיפוש דרך להשיג את דרכונו, מסע אשר עולה בתוהו: הוא משוחח עם המאבטח הרוסי; מתחבא מפני קטיושות בשוק, שבו הוא גם קונה שקית דגים טריים; שוהה במסעדה של טוני; ומצטרף שלא במתכוון להפגנה נגד המלחמה. אמו מתקשרת אליו ומזכירה לו נקודת מעבר נוספת, של שדה התעופה, שבה הוא עתיד לעמוד אם ישיג את דרכונו, והיא גם מזכירה לו לקחת את המטעמים ואת הזעתר לקרובי משפחה רחוקים – בקשה שהגיבור חושב למגוחכת ומיושנת, והיא חושפת פער בין-דורי מובהק.

סיפור זה מראה פן נוסף של השהייה במחסום וההשהיה הבאה בעקבותיו, שכן לא בגלל עצם היותו פלסטיני אין ברשותו דרכון, אלא בגלל המלחמה, מצב שחל על ערבים ויהודים כאחת. הגיבור מוצא את עצמו במרחב הגבול בין זהויות: בין היתר, האיום של רקטות הקטיושה מדגיש כל העת את האירוניה של היותו ישראלי, והדרכון הנכסף שיפתח בפניו את המעבר גם הוא ישראלי. בסיפור זה, ובאחרים פרי עטו של חליחל, כמו "המזוקן", אפשר למצוא ביטוי לכך שהמדינה כולה נעשית אזור גבול רווי במחסומים פחות מוחשיים, שינוי מובהק מהגבול ה"ממשי" המככב בסיפור כמו זה של חביבי. בספרות הפלסטינית העכשווית מרחב הגבול הוא מרחב אשר מכיל את המתח בין זהויות, השתייכויות, שפות ומחויבויות, ובייחוד את הסתירות הקשות לְיישוב, שמטשטשות את ההפרדה בין "אנחנו" ל"הם". מרחב הגבול נהיה למרחב תרבותי וחושני, וחושף את המשמעויות המרובות של ההוויה הפלסטינית בישראל של המאה העשרים ואחת.


* ד"ר אריאל שיטרית היא מרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומרצה לקולנוע פלסטיני באוניברסיטה הפתוחה

  • 1
    Rashid Khalidi, 1997. Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness, New York: Columbia University Pres.
  • 2
    אל-ניירב הוא מחנה פליטים פלסטינים ליד העיר חלב בסוריה.
  • 3
     מרואן מח'ול, 2012. ארץ הפסיפלורה העצובה ושירים אחרים, [תל אביב]: קשב לשירה, עמ' 59–63.

הספרות הפלסטינית לדורותיה מרבה לתאר מוקדי התרחשות בסמוך לגבול או למחסום שבהם מתערבב הזמן האישי עם הזמן הפוליטי-לאומי. העמידה במחסום היא אחת ההוויות הפלסטיניות המכוננות, כמו שמעיד החוקר רשיד ח'אלדי1Rashid Khalidi, 1997. Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness, New York: Columbia University Pres. באומרו שתמצית ההוויה הפלסטינית מתרחשת במעבר כלשהו: בגבול בין מדינות; בשדה התעופה; במחסומים למיניהם; ובכניסה למקומות ציבוריים כגון הרכבת. העמידה במחסום – בין שעוברים דרכו ובין שלאו – נותנת ביטוי למתחים שבזהות הפלסטינית, לעצם ההתמקמות בצומת בין ציפיות, שפות, השתייכויות. היא גם נותנת ביטוי להרגשה של השהיה שהיא מהותית כל כך בהוויה הפלסטינית, הרגשת ההמתנה האינסופית – בין היתר למדינה ולזכויות, אך גם במשמעות היומיומית של לעבור את המחסום, בדרך המוחשית ביותר שיש, כדי להגיע לאן שצריך.

סוגיה זו מושרשת כנושא מרכזי בספרות הפלסטינית שנכתבת בארץ; למשל בסיפור הקצר המכונן של אמיל חביבי "שער מנדלבאום" (1959). בסיפור קלאסי זה, הראשון שפרסם חביבי, והידוע בשל הדהודיו האוטוביוגרפיים, מתוארת משפחה שבאה ללוות את הסבתא למעבר לצדו השני של שער מנדלבאום, אשר שימש עד 1967 מעבר גבול בין ישראל לגדה המערבית, שהייתה בשליטה ירדנית. כמו שנאמר בסיפור עצמו, פלסטיני שעובר מהצד הישראלי לצד הירדני לעולם לא יוכל לחזור לשטח של ישראל. לכן כאשר הסבתא מחליטה לעבור לצד השני כדי לראות את בתה שנשארה מעבר לגבול מובן שעליה להיפרד מבני משפחתה אשר גרים בצד הישראלי פרדת עולמים. התפנית המפתיעה מתרחשת כאשר הנכדה רצה אחרי סבתה לעבר הגבול הבלתי עביר, מהלך אשר מבליט את שרירותיות הגבול כמחסום בלתי ניתן לפריצה: החיילים בגבול מתעלמים מהילדה, והיא חוזרת למשפחתה כאילו לא עשתה זה עתה מעשה שלא ייעשה. במהלך הסיפור הסבתא מהרהרת בחייה בירושלים ומתמקדת ב"מפתן ביתה", דבר אשר מגביר את המיקוד בסוגיה של מעברים וגבולות.

והנה, כעבור יותר מארבעים שנה, העיסוק בגבולות מורגש ומרכזי מתמיד, עם שינויים אשר משקפים את תמורות הזמן. דוגמה אחת לכך אפשר למצוא בשירו של מרואן מח'ול (יליד 1979, פקיעין) "ערבי בנמל התעופה בן גוריון" שהדמות המרכזית בו עונה על השאלות של הבדיקה הביטחונית בטרם העלייה למטוס. הדובר חותר תחת כוונת השאלות לחשוף את מידת הסכנה שהוא מהווה, ועונה למאבטחת תשובות מופשטות המתייחסות הן לזיכרונותיו האישיים והן לזיכרון הפלסטיני הקולקטיבי. בתשובה לשאלה "מישהו נתן לך משהו בדרך לכאן?", למשל, הדובר עונה: "זה היה הגולה באל-ניירב2אל-ניירב הוא מחנה פליטים פלסטינים ליד העיר חלב בסוריה. […]/ שנתן לי צרור זיכרונות/ ומפתח לבית אגדות […]"3 מרואן מח'ול, 2012. ארץ הפסיפלורה העצובה ושירים אחרים, [תל אביב]: קשב לשירה, עמ' 59–63. (תרגום: יותם בנשלום). בתשובה לשאלה אם ברשותו יש חפץ חד הוא עונה: "הרגשות שלי […]/ העור שלי, ותווי פני השחומים […]". לבסוף, כעבור חקירה של שעתיים, הדובר ממהר לטיסה "[…] לא כדי לעזוב/ ולא על מנת לסוב, אלא כדי לראות את המאבטחת מתחתי […]". אפשר להבין שהמאבטחת עצמה היא סמל לכל נוטרי הגבולות והמעברים, לשאלותיהם הרובוטיות ולחוסר יכולתם לראות את האנושיות של הנשאל, הנפרש בשיר זה בפני הקורא במלוא צבעיו הססגוניים והעשירים. השיר כולו הוא פריצת גבול: לא זו בלבד שהדובר עובר את הבדיקה ועולה למטוס בסופו של דבר, אלא שעצם הפיכת משמעות השאלות לשאלות על זהות והשתייכות רחבה יותר היא דרך להגחיך טקסט ידוע זה, ולחשוף את קוצר ראייתה של המאבטחת.

ההווי במחסום מקבל ביטוי ספרותי גם בסיפורים של עלא חליחל (יליד 1974). בסיפור "פספורט" (2011) סופר מחפש את הדרכון שלו שנתקע במקום כלשהו במשרד הפנים לאחר שהוענקה לו הוויזה לחו"ל. מפאת מלחמה כל לשכות משרד הפנים סגורות, ועל כן הדרכון "תקוע", מה שתוקע גם את בעליו. הסיפור עוקב אחר ה"מסע" של הסופר-הגיבור בחוצות העיר עכו בחיפוש דרך להשיג את דרכונו, מסע אשר עולה בתוהו: הוא משוחח עם המאבטח הרוסי; מתחבא מפני קטיושות בשוק, שבו הוא גם קונה שקית דגים טריים; שוהה במסעדה של טוני; ומצטרף שלא במתכוון להפגנה נגד המלחמה. אמו מתקשרת אליו ומזכירה לו נקודת מעבר נוספת, של שדה התעופה, שבה הוא עתיד לעמוד אם ישיג את דרכונו, והיא גם מזכירה לו לקחת את המטעמים ואת הזעתר לקרובי משפחה רחוקים – בקשה שהגיבור חושב למגוחכת ומיושנת, והיא חושפת פער בין-דורי מובהק.

סיפור זה מראה פן נוסף של השהייה במחסום וההשהיה הבאה בעקבותיו, שכן לא בגלל עצם היותו פלסטיני אין ברשותו דרכון, אלא בגלל המלחמה, מצב שחל על ערבים ויהודים כאחת. הגיבור מוצא את עצמו במרחב הגבול בין זהויות: בין היתר, האיום של רקטות הקטיושה מדגיש כל העת את האירוניה של היותו ישראלי, והדרכון הנכסף שיפתח בפניו את המעבר גם הוא ישראלי. בסיפור זה, ובאחרים פרי עטו של חליחל, כמו "המזוקן", אפשר למצוא ביטוי לכך שהמדינה כולה נעשית אזור גבול רווי במחסומים פחות מוחשיים, שינוי מובהק מהגבול ה"ממשי" המככב בסיפור כמו זה של חביבי. בספרות הפלסטינית העכשווית מרחב הגבול הוא מרחב אשר מכיל את המתח בין זהויות, השתייכויות, שפות ומחויבויות, ובייחוד את הסתירות הקשות לְיישוב, שמטשטשות את ההפרדה בין "אנחנו" ל"הם". מרחב הגבול נהיה למרחב תרבותי וחושני, וחושף את המשמעויות המרובות של ההוויה הפלסטינית בישראל של המאה העשרים ואחת.


* ד"ר אריאל שיטרית היא מרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומרצה לקולנוע פלסטיני באוניברסיטה הפתוחה

  • 1
    Rashid Khalidi, 1997. Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness, New York: Columbia University Pres.
  • 2
    אל-ניירב הוא מחנה פליטים פלסטינים ליד העיר חלב בסוריה.
  • 3
     מרואן מח'ול, 2012. ארץ הפסיפלורה העצובה ושירים אחרים, [תל אביב]: קשב לשירה, עמ' 59–63.
Below are share buttons