על ספרו של החוקר ד"ר אסמאעיל נאשף על ההפשטה הפלסטינית: זוהדי קאדרי והמנגינה ההנדסית של המודרניזם המאוחר, חיפה: הוצאת ראיה, 2014.
ניסיון לכתוב טקסט הדן ביצירת אמנות המוצגת על בד הוא ניסיון שנועד לכישלון כיוון שהוא מרסק את היסודות שעליהם מתבססת היצירה האמנותית, שהיא בעלת משמעויות וכללים משלה, ומבקש להעביר את הכדור מתחום היצירה החזותית אל שפת הדיבור ושפת השיח. האיזון הקשה הזה עומד בבסיסה של פעולת היצירה שבה אנו דנים. לפנינו שני יוצרים: האחד הוא האמן הפלסטיני זוהדי קאדרי, אמן בעל דרך אמנותית מיוחדת לו, באשר הוא מאחד במעמקי נפשו את רחשי הלב של בן הכפר הגלילי נחף, ספוג באסתטיקה של כפרו וסביבותיו, יונק משממת הגבעות המקיפות את כפר מולדתו. סלעי הר כנען חדרו אל בין צלעותיו, הוא גדל עם אמנות המשפחה בהר האדמה: פילוח ההר, זריעת השדה, ניכוש העשבים, הקמת בניין ופיגומים והליכה בסמטאות הכפר… כל אלה מילאו את חזהו בעדנה. והנה הוא דוחק את געגועיו הרחק מן המולדת לא מתוך בריחה או ייאוש. הוא יצא אל ברית המועצות להמשיך את לימודיו הגבוהים בתחום האמנות הפלסטית באוניברסיטת קובאן, ומשם – למחלקת ציורי הקיר במכון הרוסי היוקרתי ביותר באקדמיה לאמנות מוח'ינה בסנט פטרסבורג. זו אינה בהכרח בחירה רגילה, אבל זה הגורל שבחר האמן לעצמו. מתוך האמנות היוצרת האישית במולדתו הראשונה ליטש קאדרי את רעיונותיו ויצירותיו הגנטיים אשר נוצרו בתוכו, עד שהושלמו והבשילו שם בגלות מרצון באקדמיה הרוסית, שהביאה לאנושות את האמנות המופשטת בראשית המאה שעברה כאשר נפגשו בה שלושה צירים ראשיים: הרוחניות של וסילי קנדינסקי, ההפשטה הטהורה של קזימיר מלביץ', ויצירתם של האחים אנטואן פבזנר ונחום גאבו.
שם היה המפגש. מגיע צעיר שאפתן, מלא בשיכרון היצירה האמנותית הפשוטה אשר מילאה את עולמו, והוא גדל ומתפתח וצובר את יבולם של שנות הלימודים, הניסיון, היצירה והתרבות, והוא חוזר אל המולדת… המולדת אשר תמיד חיכתה וקיוותה לו… אבל האם באמת חזר זוהדי קאדרי? ואם חזר, מה הביא עמו? הוא חזר כדי לשאת עמו חלום, כאב, תשוקה ויצירתיות אין-סוף, כדי ללטש בשנית את יצירתו בתוך המורשת הפלסטינית הדבקה בנופי זיתיה. מדוע חזר? הוא חזר כדי ליצור כאן, והוא הביא עמו מורשת בלא מתווה ברור… הוא חזר ועמו שפה אמנותית שלא מצאה את מקומה הטבעי במפגש האמנותי המקומי המסוגר בין האקדמיה הישראלית לבין החלום הניו-יורקי המזויף. זוהי המציאות הקשה אשר אליה חזר לאחר שנים מספר. האם זוהדי ימצא לו מקום ליצור בו ובתוכו את חלומו האמנותי?
היוצר השני הוא איסמאעיל נאשף, מחברו של הטקסט הדן ביצירותיו של האמן קאדרי ובניתוח מושג המופשט באמנות החזותית הפלסטינית. נאשף הוא איש אקדמיה שלימד בכמה אוניברסיטאות ‒ פלסטיניות, ישראליות וזרות. הוא חוקר בתחום מדעי החברה והפילוסופיה ועוסק במודרניזם מכמה היבטים. גם בספרו זה הוא מציג את שאלת מחקריו המלווה אותו זה כמה שנים; שאלה זו נסבה על פירוק ההנחות והטענות הרווחות בתפיסה החושית ובתודעה התרבותית המערבית, זו אשר רואה את עצמה במקום הראשון במדרג מושגי ההתפתחות וההתקדמות החברתית-תרבותית וגם המדינית. למותר לציין שתוכניתו התרבותית של אסמאעיל נאשף היא ניסיון מעמיק ליצור פרספקטיבה חדשה של התרבות בכללה. אבל בספר זה התוכנית מתמקדת בזירה החזותית הפלסטינית כתופעה אקזיסטנציאליסטית הראויה לבחינה, למעקב, למחקר ולביקורת.
אם נתחיל בהתעמקות במהות ההפשטה באמנות החזותית הרי יש להצביע על הכותרת המתנוססת על הכריכה של הספר: על ההפשטה הפלסטינית: זוהדי קאדרי והמנגינה ההנדסית של המודרניזם המאוחר – אנו רואים כאן את תמציתה של המחשבה העמוקה של כל מה שהאמן הפלסטי והחוקר-הפילוסוף דנים בו: מהי ההפשטה? ומהו טיב הקשר שבין אמנויות השמע, המוסיקה והנגינה, לבין האמנות החזותית? יתר על כן, מהם היחסים המורכבים שבין האמנויות היוצרות כולן לבין גורמי הכוח המרכיבים אותן? כמו כן, קיים הגורם ההנדסי הנחשב כטכני, בצורה ובמהות, ותפקידו העיקרי טמון בתצורות האסתטיקה של האמנות המופשטת המודרנית. נוסף על כך ישנו הקשר בין המורשת האסלאמית לבין היסוד ההנדסי והמשטחים המדודים ביצירת האסתטיקה של האמנות על שלל סוגיה, כגון ציור על גבי כלי חרס, פסיפס, זכוכית, עץ, שיש, אבן, מתכות וכיוצא באלה. זה קשר אמיץ שאליו מרמזת הכותרת כדי להבהיר את הרעיון אשר טמון בתוכן הספר, הן בציורים האמנותיים הכלולים בו והן בטקסט.
ולבסוף, ישנו המונח ״מודרניזם״ כציר בסיסי בביקורת האמנותית, והחוקר האמן דן בו במומחיות שייתכן שמהווה נקודת מפנה לקראת יצירת זרם רעיוני חדש בביקורת, במיוחד אם נבחן בפרוטרוט את מכלול ספריו של נאשף בחמש השנים האחרונות בתחום הביקורת, הספרות, הפעילות היצירתית וכן את מעורבותו בארגון תערוכות אמנות חזותיות ואפילו את סירובו ליטול חלק בפרויקטים אמנותיים או אקדמיים מסוימים. סירוב כזה נעשה מתוך השקפתו הביקורתית על כל מה שנחשב כפרויקט תרבותי פלסטיני בבסיסו, ובסופו של דבר ערבי ואנושי, ושהחוקר אינו מקבל אותו בשל נקודת מבטו הביקורתית. זו יכולה להיות גם דחייה של פרויקט המסווה אנושיות כדי ליצור קונכיה של העתקה ושיבוט ולקבל כל מה שהוא מערבי, לבן, משעבד ומתפאר תמיד בעליונות אנושיותו. המילה "מאוחר" נועדה למקם את הפרויקט במקום ובזמן ביצירת האמירה האמנותית הספציפית!
אסמאעיל נאשף מתחיל ומסיים את הצגתה וניתוחה של האמנות הפלסטית המעסיקה את מחשבתו של זוהדי קאדרי בהשוואה שהוא עורך בינו לבין האמנית סופי חלבי.
עם זאת, רשימת האמנים אשר עסקו בזרם המופשט באמנות הפלסטינית היא רשימה ארוכה ועשירה: נאשף מזכיר בספרו את ג'ברא אבראהים ג'ברא, פול גרגוסיאן, סרי ח׳ורי, סאמיה חלבי, כמאל בולאטה, אבראהים אל-נובאני ורבים אחרים. אין ספק שבחירתו של אסמאעיל באמנית סופי חלבי בהצגת ניתוחו את הצעדים לייסוד בסיס הפרויקט המופשט באמנות הפלסטית הפלסטינית היא לכשעצמה ניתוח יוצא דופן, ויוצא דופן אף יותר הוא הרעיון האמיץ שההפשטה נובעת מנקודת מוצא של ניתוח מושג החומר. זהו החומר המתעצב מול עינינו בצורת מוצר מסחרי בעל חוקי שינוע, כסחורה הנענית לחוקי המכירה והקנייה, ובכך רעיון היצירה האמנותית פורץ את גבולות ההגדרה המקובלת כמקור לאסתטיקה רעיונית המוגבלת לעין המתבונן והופך לרעיון הגורם להולדת אסתטיקות אחרות הנוגעות להגדרת הראייה ואמצעיה, ובכך נוגע בשאלה: ״כיצד אני רואה״. העיסוק באמנות הפלסטית הפלסטינית כולל על פי הספר הזה שלושה צירים בסיסיים: חומר ההיסטוריה וקשריו למורשת האסלאמית; הציר היומי המתיש והישיר אל הקולוניאליסט, וחומר הגוף הממלא תפקיד ראשי בעיצוב התורשה החזותית הפלסטינית במיוחד.
הקשר שמוצא אסמאעיל בין יצירותיו של האמן זוהדי ובין יצירותיה של האמנית סופי חלבי טמון בהיסטוריה התרבותית ובהתנסות החושית אסתטית של שניהם, זאת נוסף על הגורם המשותף ביצירת זרם ייחודי באמנות הפלסטינית, הקשור ישירות ליחסים ההיסטוריים בין פלסטין לרוסיה. הפרויקט האמנותי החזותי בפלסטין החל בתקופה המודרנית עם בתי הספר האמנותיים הרוסיים אשר קיבצו רבים מן הזרמים החושיים הרוסיים אשר הייתה להם (ועדיין ישנה) השפעה גדולה על האמנות הפלסטינית בכלל. בשני המקרים, אצל זוהדי ואצל סופי, החומר הוא השימוש בצבעים. אבל לגבי כל אחד מהם הצבעים נובעים מנקודת מוצא חושית שונה, והם בעלי משמעויות והיבטים שונים, הן בנכר והן במולדת.
מלבד העיסוק בחומר מפרספקטיבה מיוחדת, אנו רואים עיסוק בטבע כהתחלה ולאחר מכן צורך לעבור להפשטה ולחזור אל נקודת המוצא בהבעה של מושגים, עובדות ואקסיומות חזותיות, שהמוח יכול לתרגמם לרעיון ושפה שהם יצירי השכל. ומשם – מעבר לנקודה, קו ומילה כאסתטיקה שאי-אפשר לתרגמה באמצעות פרספקטיבה חושית בעלת הכרה ותובנה לרעיון בעל תצורות מסוימות שהצופה יבין אותן באמצעות פעולות מחשבתו ויתרגם את היצירה לפרספקטיבה חושית, אסתטית, מובנת ונתפסת!
הפרספקטיבה החושית הזאת היא בעלת צורות מקבילות ואין מנוס מלהצביע עליהן כבר בהתחלה.
העץ, מטע הזיתים, הר כנען, המצור, המשפחה המושיעה ואחרים… כל אלה הם ביטוי לפרספקטיבות חושיות שהטביעו את חותמן בתוככי נפשו של האמן היוצר והצטברו עם השנים. ליתר דיוק, פרספקטיביות חושיות אלה בקעו מתודעתו החדה עד שהפכו ליצירות בצבע ובצורה המצוירות על יריעות הבד המתוח כזיכרון שאינו רוצה להימחק… ועוד נמצא שימוש בהנדסה, שטחים וצורות בעלי אופי קנוני שיכולים להכיל בתוכם את מה שהאמן סיכם מתוך ניסיון חייו, בתקופת הלימודים ואחריה.
אנו רואים את האמן ממציא את קריעת הציור, הפשטת הצבע מן הצבע כדי שאת מקומו יתפוס הפצע!
אינני יודע – האם זה הצבע או שמא זה הפצע שאותו מעביר זוהדי כדי לטפל בהווייתו הגופנית?
האמן אינו נפגש במקרה עם החוקר, המשכיל, הסופר והמבקר אסמאעיל נאשף. המקום המכונה פלסטין הוא אשר מאגד את שניהם בניסיון ליצור פעולת יצירה חדשה. למעשה, איננו יכולים לעסוק בפרויקט הכתיבה המצוירת אלא כתהליך יצירה המעביר לנו את ניסיון האמן הפלסטי החוזר אל המולדת לאחר שנות לימוד והתנסות בדרך הרוסית, ושילוב התהליך האמנותי הזה עם מחקר, ניתוח בידי חוקר העוסק ביצירה החזותית כהוכחה קיומית במרחב הפלסטיני הכללי, אשר מתעצב ממכלול של צבעים וכתיבה ביקורתית בעת ובעונה אחת.
∗ תרגם מערבית אריה גוס
ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה הוא היסטוריון, משורר וחוקר, ראש החוג לאמנות במכללת לוינסקי ומרצה באקדמיות שונות בארץ. הוא חוקר את האמנות הפלסטינית ואת האמנות המודרנית במצרים, ועוסק גם ביצירה הספרותית הערבית בת זמננו, בעיקר ספרות נשים ושירת נשים. שחאדה מתמחה בחקר ההיסטוריה, המדעים ואמנות האסלאם, ופרסם ספר באנגלית בנושא בעלי החיים והרפואה הווטרינרית בתקופה הממלוכית. ספר שירה חדש בערבית (הקרוי מזרחי) פרי יצירתו יצא לאור בהוצאת ראיה בחיפה.
