מחסום. אילוסטרציה.
מחסום. אילוסטרציה.
Below are share buttons

הזכות לבריאות והדינמיקה של הכיבוש בשטחים

גיליון 07,

גיליון שביעי: לחץ דם מקומי: ערבים ויהודים במערכת הבריאות בישראל, גיליון תשיעי: לאומיות ושותפות בישראל: תחביר פוליטי לשני לאומים באזרחות אחת.

 

הערת המערכת: מאמרי הגיליון עוסקים במערכת הבריאות הישראלית, אך ראינו לנכון להרחיב את הדיון גם למצב בשטחים הכבושים. אנו חושבים שראוי לעסוק במצב הרפואי בגדה המערבית וברצועת עזה בכל פעם שמדברים על מערכת הבריאות הישראלית, בגלל אחריותה של ישראל למצב הרפואי באזורים אלו. בין השאר, ישראל מנפיקה אישורי מעבר לטיפול רפואי, מפקחת על הכנסת ציוד רפואי ומאשרת יציאה של אנשי מקצוע להשתלמויות בחו"ל. מערכת הבריאות הפלסטינית פועלת ומתפתחת בצל הכיבוש של מדינת ישראל, ולכן מן הנמנע לדעתנו לעסוק במערכת הבריאות בישראל פנימה בלי להתייחס גם למערכת הפלסטינית.

 

הזכות לבריאות במובנה הרחב איננה כוללת רק את הנגישות לשירותי בריאות, אלא גם את התנאים החברתיים המאפשרים בריאות: תזונה, דיור, מים איכותיים, חינוך, הכנסה סבירה, סביבה בריאה, שוויון מגדרי וחירות. הדינמיקה של הכיבוש הביאה לפגיעה קשה בפרנסה, להרס סביבתי, לחוסר ביטחון תזונתי בגדה המערבית ולתת-תזונה כרונית ברצועת עזה, ולפגיעה קשה באיכות המים. אך מעבר לסתירה העובדתית בין הכיבוש לבין מימוש זכות הבריאות, יש סתירה מבנית בין הכיבוש לבין תפיסת הבריאות כזכות. על פי ההיגיון של הכיבוש, בריאות איננה זכות ואינה יכולה להיות זכות, שכן הן שירותי הבריאות הן התנאים החברתיים המאפשרים בריאות נתונים להחלטותיו השרירותיות של הכובש; ובעיני הכובש יש הבדל ברור בין אזרחיו שלו ובין מי שהוא רואה בהם נתינים בלבד.

ישראל מעולם לא ראתה בבריאותם של הפלסטינים זכות, שהרי הכובש אינו יכול לאמץ שיח של זכויות. בשני העשורים הראשונים לכיבוש התפתח שיח של חובה מוגבלת: אף על פי שישראל לא הכירה בהיותה כובש, היא קיבלה על עצמה אחריות מסוימת להיבטים ההומניטריים באמנת ג'נבה. בפועל, הבריאות הפכה לעוד כלי ששימש את השליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית. שירותי הבריאות והתנאים המאפשרים בריאות פותחו כפועל יוצא של צורכי הכיבוש והכורח לתחזקו, בשיטה שהוגדרה "מקל וגזר". שיטה זו מתבססת על כמה עקרונות:

שמירת הפררוגטיבה להחליט בידי ישראל, באופן שמונע התפתחות של מערכת בריאות פלסטינית ראויה. כך, לדוגמה, ישראל השקיעה בבריאות הציבור בשטחים הכבושים משום שהיא ראתה בכך אינטרס ישראלי, שכן "הווירוס אינו עוצר במחסום" – אך מנגד היא לא אפשרה התפתחות של מומחיות פלסטינית עצמאית בתחום הבריאות. היא מנעה הכשרת רופאים והשקעה בפיתוח תחומי התמחות חדשים, מתוך רצון לשמור על תלותם של הפלסטינים במערכת הבריאות בישראל.
אי-שוויון ניכר בין ישראל לבין השטחים הכבושים בכל הנוגע לאיכות מערכת הבריאות ולאמצעיה.
חוסר שקיפות והיעדר כללים ברורים הקובעים מי מקבל מה ומתי. שרירותיות זו – שגילמה את השליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית וחיזקה אותה – החמירה לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, עם התפתחות מערכת סבוכה של מחסומים ומגבלות תנועה. מערכת זו פגעה בעיקר באלה שהיו זקוקים לטיפול רפואי, והולידה מנגנון של מתן אישורים. הללו ניתנו באופן שרירותי, לפי הזמן והקצב שקבעו הרשויות בישראל, וכך נגזלה מהפלסטינים היכולת לתכנן מראש.

"Bethlehem, Occupied Palestinian Territories – November 15, 2012: Emergency medical workers treat a Palestinian youth shot with a rubber-coated steel bullet by Israeli forces during a demonstration in Aida Refugee Camp protesting Israeli air strikes on Gaza."

הסכמי אוסלו העבירו את האחריות על שירותי הבריאות לרשות הפלסטינית, אך מהלך זה לא לוּוה בהענקת כוח ריבוני, שהוא תנאי הכרחי למימוש אחריות זו. יתר על כן, ישראל המשיכה לשלוט – ישירות ובעקיפין – על התנאים המאפשרים בריאות. העברת האחריות, לצד הסלמת הסכסוך עם פרוץ האנתיפאדה השנייה, שמו קץ גם לשיח החובה, מוגבל ככל שהיה.

במקביל לתהליך אוסלו, ועם פרוץ האנתיפאדה השנייה, נעשו הכיבוש וההתנגדות לו אלימים יותר, ואז הוחלף שיח החובות בשיח הומניטרי פרדוקסלי. ישראל, שהיא עדיין השליט האמיתי בכל שטחה של ארץ ישראל/פלסטין, התנערה מכל אחריות ועסקה בטיפול הקרוי "הומניטרי" כאילו היא ארגון צדקה ולא מדינה. השיח ההומניטרי משמעו התנערות מכל אחריות לבריאות האוכלוסייה הפלסטינית. במסגרתו כל התחשבות בצורך בריאותי או היענות לו נחשבות למחווה, מעשה של צדקה, ולא לחובה או לצדק. ההתפתחות של שיח זה תואמת את אופן הפעולה של הקהילה הבין-לאומית (הדבר נכון בעיקר לפעילות האיחוד האירופי ברצועת עזה, אך גם בגדה המערבית): היא עוסקת בסיוע הומניטרי – אם באופן ישיר ואם באמצעות עמותות וארגוני החברה האזרחית – במקום לקדם בתקיפות פתרון פוליטי שיאפשר מימוש זכויות.

השיח ההומניטרי של ישראל ביקש לנרמל מצב של דיכוי שאלימותו גוברת ולהדוף ביקורת בין-לאומית. ברם, שיח זה שימש הצדקה למהלך שמהותו דה-הומניזציה של האחר. הדבר ניכר בין השאר במנגנון שרירותי ונעדר שקיפות של מתן אישורי כניסה לישראל לאנשים הסובלים ממחלות שאין להן טיפול ברצועת עזה, לא מעט בגלל שנות הכיבוש הארוכות ומדיניות המצור על הרצועה לאחר ניצחון החמאס בבחירות. אך יותר מהגבלת חופש התנועה, הדה-הומניזציה באה לידי ביטוי מזעזע בבניית "סרגל תזונה" שמבטיח תזונה מינימלית לתושבי עזה. סרגל כזה משמש בעולם בזמן משבר הומניטרי ובמקומות מוכי רעב, כשיש בעיות בהספקת מזון ונוצר מחסור במשאבים; אך הוא אינו יכול לשמש כלי מדיניות המכוון ליצירת מחסור. במקרה זה השימוש במונח "הומניטרי" בא לנרמל הגבלת מזון מכוונת. לכך נוספו פגיעה בתשתיות חיוניות ליצירת תנאים המאפשרים בריאות (חשמל ומים), פגיעות אשר דרדרו עוד את מצב תושבי רצועת עזה. אימוץ השיח ההומניטרי היה אפוא ציני לחלוטין. הוא התרחש בד בבד עם דה-הומניזציה הולכת וגוברת של הפלסטינים, שבאה לביטויה הבולט ביותר בשלוש המלחמות בעזה, אם כי היא מתרחשת במידה לא פחותה דווקא בשגרת היום יום.

בישראל יש שתי קטגוריות של "הומניות": האחת עבור הישראלים/יהודים, השנייה עבור הפלסטינים; חיים שיש לכבד ולשמור לצד חיים שהם הפקר. במונחיו של ג'ורג'ו אגמבן, חייהם של הפלסטינים הם "חיים ערומים"* ומותם אינו נחשב לפשע. מתוך תפיסה זו חלה הקשחה ניכרת של הקריטריונים להענקת אישורי מעבר לישראל לשם קבלת טיפול רפואי: רק מחלות קשות מצדיקות מעבר, וגם הן אינן גוברות על מניעה ביטחונית. במקביל חלה החמרה ניכרת גם בפגיעה בצוותים רפואיים ובמתקנים רפואיים, מתוך התעלמות מהחוק הבין-לאומי, המעניק חסינות לצוותי רפואה בעת לחימה. ישראל האשימה את צוותי הרפואה בהשתתפות בלחימה הפלסטינית, והשתמשה במקרים אחדים של הפרת אמון כדי לפגוע בכל המערך הרפואי. במלחמה האחרונה, ב-2014, נהרגו 13 אנשי צוותי רפואה באמבולנסים, והותקפו עשרים מתוך 31 בתי חולים, ו-57 מתוך 97 מרפאות ראשוניות ברצועת עזה.

הפגיעה בתנאים המאפשרים בריאות הולכת ומעמיקה. שיעור האבטלה ברצועת עזה מגיע ל-30% (ובקרב הצעירים ל-60%), ומעל מיליון איש סובלים מקשיים בהספקת חשמל. ארגון הבריאות העולמי פרסם ב-2016 דוח על המגבלות במימוש הזכות לבריאות בשטחים הכבושים. עם הממצאים בדוח נמנים עוני, מחסור בשירותים מורכבים במערכת הציבורית, היעדר טיפול בהקרנות בכל הרצועה, והצורך להוציא מטופלים מעזה בשל היעדר תרופות חיוניות. על אף זאת, שיעור הסירוב לבקשות מעבר מהרצועה לישראל עלה מ-7.5% ל-22.5% בין 2012 ל-2015. זה המצב גם בגדה המערבית. למעשה, שני שלישים מתושבי אזור C דיווחו על קשיים בנגישות לשירותי בריאות ראשוניים, למשל מרפאות.

במקום לחַלק חיי אנוש לשתי קטגוריות נחוץ להתעקש על זכות לבריאות שווה לכול. הזכות לבריאות אינה רק זכות לשירותי בריאות אלא, כאמור, מכלול התנאים המאפשרים בריאות. יהיה אשר יהיה, ויהיו פחדינו ודאגותינו אשר יהיו, כל עוד אנו שולטים בכל התנאים המגדירים בריאות, כל עוד אנו מנהלים את חייהם ומותם של הפלסטינים, אחריותנו מלאה ואי-אפשר להתנער ממנה בטענה שיש רשות פלסטינית. הנשיאה באחריות והשוויון בערך החיים חיוניים כשהם לעצמם, אך יש בהם גם כדי לשנות את היחסים בין העמים בעתיד.

* לקריאה נוספת ראו ג'ורג'יו אגמבן, "מצב החירום", יהודה שנהב, כריסטוף שמידט ושמשון צלניקר (עורכים), לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום, ירושלים: מכון ון ליר, 2009, עמ' 129—216.

הדס זיו היא מנהלת הפעילות הציבורית וּועדת האתיקה בעמותת רופאים לזכויות אדם;
דני פילק הוא חבר בהנהלת עמותת רופאים לזכויות אדם וב"עומדים ביחד". פילק מלמד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמסגרת מחקריו הוא בחן את מערכת הבריאות הישראלית.
 
הדס זיו
,
דני פילק

מִנְבַּר

גיליון שביעי: לחץ דם מקומי: ערבים ויהודים במערכת הבריאות בישראל, גיליון תשיעי: לאומיות ושותפות בישראל: תחביר פוליטי לשני לאומים באזרחות אחת.

 

הערת המערכת: מאמרי הגיליון עוסקים במערכת הבריאות הישראלית, אך ראינו לנכון להרחיב את הדיון גם למצב בשטחים הכבושים. אנו חושבים שראוי לעסוק במצב הרפואי בגדה המערבית וברצועת עזה בכל פעם שמדברים על מערכת הבריאות הישראלית, בגלל אחריותה של ישראל למצב הרפואי באזורים אלו. בין השאר, ישראל מנפיקה אישורי מעבר לטיפול רפואי, מפקחת על הכנסת ציוד רפואי ומאשרת יציאה של אנשי מקצוע להשתלמויות בחו"ל. מערכת הבריאות הפלסטינית פועלת ומתפתחת בצל הכיבוש של מדינת ישראל, ולכן מן הנמנע לדעתנו לעסוק במערכת הבריאות בישראל פנימה בלי להתייחס גם למערכת הפלסטינית.

 

הזכות לבריאות במובנה הרחב איננה כוללת רק את הנגישות לשירותי בריאות, אלא גם את התנאים החברתיים המאפשרים בריאות: תזונה, דיור, מים איכותיים, חינוך, הכנסה סבירה, סביבה בריאה, שוויון מגדרי וחירות. הדינמיקה של הכיבוש הביאה לפגיעה קשה בפרנסה, להרס סביבתי, לחוסר ביטחון תזונתי בגדה המערבית ולתת-תזונה כרונית ברצועת עזה, ולפגיעה קשה באיכות המים. אך מעבר לסתירה העובדתית בין הכיבוש לבין מימוש זכות הבריאות, יש סתירה מבנית בין הכיבוש לבין תפיסת הבריאות כזכות. על פי ההיגיון של הכיבוש, בריאות איננה זכות ואינה יכולה להיות זכות, שכן הן שירותי הבריאות הן התנאים החברתיים המאפשרים בריאות נתונים להחלטותיו השרירותיות של הכובש; ובעיני הכובש יש הבדל ברור בין אזרחיו שלו ובין מי שהוא רואה בהם נתינים בלבד.

ישראל מעולם לא ראתה בבריאותם של הפלסטינים זכות, שהרי הכובש אינו יכול לאמץ שיח של זכויות. בשני העשורים הראשונים לכיבוש התפתח שיח של חובה מוגבלת: אף על פי שישראל לא הכירה בהיותה כובש, היא קיבלה על עצמה אחריות מסוימת להיבטים ההומניטריים באמנת ג'נבה. בפועל, הבריאות הפכה לעוד כלי ששימש את השליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית. שירותי הבריאות והתנאים המאפשרים בריאות פותחו כפועל יוצא של צורכי הכיבוש והכורח לתחזקו, בשיטה שהוגדרה "מקל וגזר". שיטה זו מתבססת על כמה עקרונות:

שמירת הפררוגטיבה להחליט בידי ישראל, באופן שמונע התפתחות של מערכת בריאות פלסטינית ראויה. כך, לדוגמה, ישראל השקיעה בבריאות הציבור בשטחים הכבושים משום שהיא ראתה בכך אינטרס ישראלי, שכן "הווירוס אינו עוצר במחסום" – אך מנגד היא לא אפשרה התפתחות של מומחיות פלסטינית עצמאית בתחום הבריאות. היא מנעה הכשרת רופאים והשקעה בפיתוח תחומי התמחות חדשים, מתוך רצון לשמור על תלותם של הפלסטינים במערכת הבריאות בישראל.
אי-שוויון ניכר בין ישראל לבין השטחים הכבושים בכל הנוגע לאיכות מערכת הבריאות ולאמצעיה.
חוסר שקיפות והיעדר כללים ברורים הקובעים מי מקבל מה ומתי. שרירותיות זו – שגילמה את השליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית וחיזקה אותה – החמירה לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, עם התפתחות מערכת סבוכה של מחסומים ומגבלות תנועה. מערכת זו פגעה בעיקר באלה שהיו זקוקים לטיפול רפואי, והולידה מנגנון של מתן אישורים. הללו ניתנו באופן שרירותי, לפי הזמן והקצב שקבעו הרשויות בישראל, וכך נגזלה מהפלסטינים היכולת לתכנן מראש.

"Bethlehem, Occupied Palestinian Territories – November 15, 2012: Emergency medical workers treat a Palestinian youth shot with a rubber-coated steel bullet by Israeli forces during a demonstration in Aida Refugee Camp protesting Israeli air strikes on Gaza."

הסכמי אוסלו העבירו את האחריות על שירותי הבריאות לרשות הפלסטינית, אך מהלך זה לא לוּוה בהענקת כוח ריבוני, שהוא תנאי הכרחי למימוש אחריות זו. יתר על כן, ישראל המשיכה לשלוט – ישירות ובעקיפין – על התנאים המאפשרים בריאות. העברת האחריות, לצד הסלמת הסכסוך עם פרוץ האנתיפאדה השנייה, שמו קץ גם לשיח החובה, מוגבל ככל שהיה.

במקביל לתהליך אוסלו, ועם פרוץ האנתיפאדה השנייה, נעשו הכיבוש וההתנגדות לו אלימים יותר, ואז הוחלף שיח החובות בשיח הומניטרי פרדוקסלי. ישראל, שהיא עדיין השליט האמיתי בכל שטחה של ארץ ישראל/פלסטין, התנערה מכל אחריות ועסקה בטיפול הקרוי "הומניטרי" כאילו היא ארגון צדקה ולא מדינה. השיח ההומניטרי משמעו התנערות מכל אחריות לבריאות האוכלוסייה הפלסטינית. במסגרתו כל התחשבות בצורך בריאותי או היענות לו נחשבות למחווה, מעשה של צדקה, ולא לחובה או לצדק. ההתפתחות של שיח זה תואמת את אופן הפעולה של הקהילה הבין-לאומית (הדבר נכון בעיקר לפעילות האיחוד האירופי ברצועת עזה, אך גם בגדה המערבית): היא עוסקת בסיוע הומניטרי – אם באופן ישיר ואם באמצעות עמותות וארגוני החברה האזרחית – במקום לקדם בתקיפות פתרון פוליטי שיאפשר מימוש זכויות.

השיח ההומניטרי של ישראל ביקש לנרמל מצב של דיכוי שאלימותו גוברת ולהדוף ביקורת בין-לאומית. ברם, שיח זה שימש הצדקה למהלך שמהותו דה-הומניזציה של האחר. הדבר ניכר בין השאר במנגנון שרירותי ונעדר שקיפות של מתן אישורי כניסה לישראל לאנשים הסובלים ממחלות שאין להן טיפול ברצועת עזה, לא מעט בגלל שנות הכיבוש הארוכות ומדיניות המצור על הרצועה לאחר ניצחון החמאס בבחירות. אך יותר מהגבלת חופש התנועה, הדה-הומניזציה באה לידי ביטוי מזעזע בבניית "סרגל תזונה" שמבטיח תזונה מינימלית לתושבי עזה. סרגל כזה משמש בעולם בזמן משבר הומניטרי ובמקומות מוכי רעב, כשיש בעיות בהספקת מזון ונוצר מחסור במשאבים; אך הוא אינו יכול לשמש כלי מדיניות המכוון ליצירת מחסור. במקרה זה השימוש במונח "הומניטרי" בא לנרמל הגבלת מזון מכוונת. לכך נוספו פגיעה בתשתיות חיוניות ליצירת תנאים המאפשרים בריאות (חשמל ומים), פגיעות אשר דרדרו עוד את מצב תושבי רצועת עזה. אימוץ השיח ההומניטרי היה אפוא ציני לחלוטין. הוא התרחש בד בבד עם דה-הומניזציה הולכת וגוברת של הפלסטינים, שבאה לביטויה הבולט ביותר בשלוש המלחמות בעזה, אם כי היא מתרחשת במידה לא פחותה דווקא בשגרת היום יום.

בישראל יש שתי קטגוריות של "הומניות": האחת עבור הישראלים/יהודים, השנייה עבור הפלסטינים; חיים שיש לכבד ולשמור לצד חיים שהם הפקר. במונחיו של ג'ורג'ו אגמבן, חייהם של הפלסטינים הם "חיים ערומים"* ומותם אינו נחשב לפשע. מתוך תפיסה זו חלה הקשחה ניכרת של הקריטריונים להענקת אישורי מעבר לישראל לשם קבלת טיפול רפואי: רק מחלות קשות מצדיקות מעבר, וגם הן אינן גוברות על מניעה ביטחונית. במקביל חלה החמרה ניכרת גם בפגיעה בצוותים רפואיים ובמתקנים רפואיים, מתוך התעלמות מהחוק הבין-לאומי, המעניק חסינות לצוותי רפואה בעת לחימה. ישראל האשימה את צוותי הרפואה בהשתתפות בלחימה הפלסטינית, והשתמשה במקרים אחדים של הפרת אמון כדי לפגוע בכל המערך הרפואי. במלחמה האחרונה, ב-2014, נהרגו 13 אנשי צוותי רפואה באמבולנסים, והותקפו עשרים מתוך 31 בתי חולים, ו-57 מתוך 97 מרפאות ראשוניות ברצועת עזה.

הפגיעה בתנאים המאפשרים בריאות הולכת ומעמיקה. שיעור האבטלה ברצועת עזה מגיע ל-30% (ובקרב הצעירים ל-60%), ומעל מיליון איש סובלים מקשיים בהספקת חשמל. ארגון הבריאות העולמי פרסם ב-2016 דוח על המגבלות במימוש הזכות לבריאות בשטחים הכבושים. עם הממצאים בדוח נמנים עוני, מחסור בשירותים מורכבים במערכת הציבורית, היעדר טיפול בהקרנות בכל הרצועה, והצורך להוציא מטופלים מעזה בשל היעדר תרופות חיוניות. על אף זאת, שיעור הסירוב לבקשות מעבר מהרצועה לישראל עלה מ-7.5% ל-22.5% בין 2012 ל-2015. זה המצב גם בגדה המערבית. למעשה, שני שלישים מתושבי אזור C דיווחו על קשיים בנגישות לשירותי בריאות ראשוניים, למשל מרפאות.

במקום לחַלק חיי אנוש לשתי קטגוריות נחוץ להתעקש על זכות לבריאות שווה לכול. הזכות לבריאות אינה רק זכות לשירותי בריאות אלא, כאמור, מכלול התנאים המאפשרים בריאות. יהיה אשר יהיה, ויהיו פחדינו ודאגותינו אשר יהיו, כל עוד אנו שולטים בכל התנאים המגדירים בריאות, כל עוד אנו מנהלים את חייהם ומותם של הפלסטינים, אחריותנו מלאה ואי-אפשר להתנער ממנה בטענה שיש רשות פלסטינית. הנשיאה באחריות והשוויון בערך החיים חיוניים כשהם לעצמם, אך יש בהם גם כדי לשנות את היחסים בין העמים בעתיד.

* לקריאה נוספת ראו ג'ורג'יו אגמבן, "מצב החירום", יהודה שנהב, כריסטוף שמידט ושמשון צלניקר (עורכים), לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום, ירושלים: מכון ון ליר, 2009, עמ' 129—216.

הדס זיו היא מנהלת הפעילות הציבורית וּועדת האתיקה בעמותת רופאים לזכויות אדם;
דני פילק הוא חבר בהנהלת עמותת רופאים לזכויות אדם וב"עומדים ביחד". פילק מלמד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמסגרת מחקריו הוא בחן את מערכת הבריאות הישראלית.
 
Below are share buttons