ד"ר יפעת גוטמן.
Below are share buttons

הזכות לזכור: "חוק הנכבה" והדיון בחוקי זיכרון באירופה/ ד"ר יפעת גוטמן*

גיליון 04,

להלן אבחן את "חוק הנכבה" (חוק‏ יסודות‏ התקציב ‏[תיקון ‏מס' ‏40], ‏התשע"א-2011) כמקרה מבחן ליחסים בין חקיקה הנוגעת לזיכרון העבר הלאומי ובין זכויות מיעוטים במדינה דמוקרטית, מתוך השוואה למקרים דומים באירופה. נקודת המוצא התיאורטית היא שחוק איננו מכשיר לקביעת הרקורד ההיסטורי או הזיכרון הקולקטיבי של מדינת לאום, אלא זירה שבה מנוסחות פרשנויות שונות של העבר המעצבות את ההבנה ההיסטורית של קבוצות בחברה. קונפליקטים בין תפיסות עבר שונות המתנהלים בזירה המשפטית הם רק אחד הערוצים שדרכם מתמודדות מדינות לאום עם הזיכרון הקולקטיבי של עוולות בחסות המדינה.1
Stiina Loytomaki, 2013. “The Law and Collective Memory of Colonialism: France and the Case of ‘Belated’ Transitional Justice”, International Journal of Transitional Justice 7, 2, pp. 205—223

אציע הקשר סוציולוגי ופוליטי לחקיקת "חוקי זיכרון" בשלוש מדינות אירופיות – צרפת, ספרד ורוסיה – בעשור וחצי האחרונים, כדי ללמוד מהם על המקרה הישראלי של חוק הנכבה. אדון במשמעויות ובתפקידים שייעדו לחוקי זיכרון גורמים שונים במדינה ומחוצה לה בכל מקרה ומקרה, וכן בהשלכותיה של החקיקה על זכויות מיעוטים, על התרבות הפוליטית ועל הדיון הציבורי במדינה. מובן שסוג השלטון וכן העבר שהחוקים נוגעים לו שונים מאוד בכל מקום, ולכן אין הכוונה להשוות בין המשטרים או בין האירועים שהחוקים עוסקים בהם, אלא לבחון את קווי הדמיון והשוני בין תוכן החוקים, מטרותיהם ונסיבות חקיקתם – חקיקה שנעשתה תופעה של ממש בעשור האחרון – וגם את השלכותיה, שיבהירו את תפקידם ואת דרכי תפקודם של חוקי זיכרון במדינות דמוקרטיות.

אחד הדיונים המרכזיים בתופעה הזאת התרחש באירופה בעשור האחרון, עם העלייה במספרם של חוקים כאלה ברחבי היבשת והגדרתם כ"חוקי זיכרון". בהגדרה זו נכללו חוקים האוסרים או מחייבים תפיסת עבר לאומי מסוימת (ולא חוקים הקובעים את מועדם של ימי זיכרון ומוסדות תיעוד והנצחה רשמיים, למשל). חלק מאלה הם חוקים האוסרים את הכחשתו של אירוע טראומטי מכונן, כמו חוקים נגד הכחשת השואה או נגד הצדקתה, ואלו הם לרוב חוקים קונסנזואליים. חוקי זיכרון אחרים אוסרים על ראיית העבר הלאומי באופן שלילי או מנוגד לתפיסה הלאומית הדומיננטית או הרשמית, ואלו עוררו ביקורת רבה ודיון ציבורי סוער במדינות שחוקקו אותם וגם מחוצה להן. הביקורות טענו כי קביעת תוכנו של זיכרון העבר אינה מתפקידו הראוי של החוק, וכי היא מגבילה את חופש הביטוי ואת חופש המחקר האקדמי. טיעונים אחרים היו שחוקי זיכרון אינם מכשיר אפקטיבי להפצת זיכרון שיאחד את ציבור האזרחים ויגביר את היציבות ואת הסולידריות, שכן במקרים רבים חוקים אלו מדירים ומשתיקים קבוצות בחברה ומאיימים לפלג אותה.

טיעונים דומים הושמעו נגד חוק הנכבה, שהוצע ב-2009 ואושר ב-2011. אולם הדרת הזיכרון המשותף של 1948, יום האדמה ואירועים משמעותיים אחרים לאזרחים פלסטינים מימי הזיכרון וממפעלי ההנצחה של מדינת ישראל באה לידי ביטוי גם בחוקים הוותיקים של מדינת ישראל המציינים את ימי הזיכרון שלה. פלסטינים וקבוצות מיעוט אחרות אינם מוזכרים כלל בחוקים הקובעים את ימי הזיכרון של המדינה. אם כך, במה שונים החרמה ואיסור על זיכרון קולקטיבי מסוים בחוק המיוחד לו מהדרתו או מההתעלמות הכללית ממנו בחוקי ימי הזיכרון שנועדו להטמיע את הזיכרון הקולקטיבי של הרוב במדינה? מחקירה של המקרה הישראלי ומקרים אחרים של חקיקה הנוגעת לזיכרון של אלימות המדינה כלפי קבוצות שונות עולה כי מדובר בשלבים שונים של תהליך התמודדות (או אי-התמודדות) עם זיכרון של עוולות בחסות המדינה. חוקים הקובעים החרמה ואיסור של זיכרון קולקטיבי מסוים לטובת הזיכרון הלאומי הדומיננטי או הרשמי באים במקרים רבים על רקע ניסיונות לשבור את ההתעלמות הכללית, כלומר הם שלב בתהליך כללי של חזרתו של הזיכרון שהודר והושתק למודעות ולדיון הציבורי.

מהדיון האירופי בחוקי זיכרון ומבחינת המקרים האירופיים אפשר ללמוד כי חוקי זיכרון מגִנים על המדינה או על קבוצות בעלות כוח ונראוּת, ואי-אפשר לנתקם מההקשר הפוליטי העכשווי. נוסף על כך, הם לרוב נסיבתיים ומשמשים תגובה נקודתית, טלאי, ולא אמצעי למניעה.2
[2]
 Raffi Wartanian, 2008. “Memory Laws in France and their Implications: Institutionalizing Social Harmony”, Humanity in Action, June, http://www.humanityinaction.org/knowledgebase/117-memory-laws-in-france-and-their-implications-institutionalizing-social-harmony
 גם חוק הנכבה, המגן על הזיכרון הלאומי הרשמי, הוא תגובה סימפטומטית, אם כי לא פרופורציונלית בעוצמתה, לכרסום המתמשך והולך בזיכרון הלאומי הישראלי מאז שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בישראל, כמו במקומות אחרים, אי-אפשר לעצור את הדרישה לשינוי הזיכרון הלאומי כך שיכלול גם את הזיכרון של קבוצות מיעוט, ובאופן פרדוקסלי, חקיקת חוק הנכבה אף תרמה להפצה רחבה של זיכרון הנכבה בחברה הישראלית. אולם אין זה ניצחון של הזיכרון הפלסטיני על הזיכרון של המדינה, שכן ידיעת הזיכרון של קבוצת מיעוט אינה בגדר הכרה בו או בזכות קיומו, ולעתים אף מובילה להצדקת העוולות. לפיכך חוק הנכבה צמצם גם את זכויות המיעוט הפלסטיני וגם את גבולות השיח הציבורי.


* ד"ר יפעת גוטמן, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים.

להלן אבחן את "חוק הנכבה" (חוק‏ יסודות‏ התקציב ‏[תיקון ‏מס' ‏40], ‏התשע"א-2011) כמקרה מבחן ליחסים בין חקיקה הנוגעת לזיכרון העבר הלאומי ובין זכויות מיעוטים במדינה דמוקרטית, מתוך השוואה למקרים דומים באירופה. נקודת המוצא התיאורטית היא שחוק איננו מכשיר לקביעת הרקורד ההיסטורי או הזיכרון הקולקטיבי של מדינת לאום, אלא זירה שבה מנוסחות פרשנויות שונות של העבר המעצבות את ההבנה ההיסטורית של קבוצות בחברה. קונפליקטים בין תפיסות עבר שונות המתנהלים בזירה המשפטית הם רק אחד הערוצים שדרכם מתמודדות מדינות לאום עם הזיכרון הקולקטיבי של עוולות בחסות המדינה.1
Stiina Loytomaki, 2013. “The Law and Collective Memory of Colonialism: France and the Case of ‘Belated’ Transitional Justice”, International Journal of Transitional Justice 7, 2, pp. 205—223

אציע הקשר סוציולוגי ופוליטי לחקיקת "חוקי זיכרון" בשלוש מדינות אירופיות – צרפת, ספרד ורוסיה – בעשור וחצי האחרונים, כדי ללמוד מהם על המקרה הישראלי של חוק הנכבה. אדון במשמעויות ובתפקידים שייעדו לחוקי זיכרון גורמים שונים במדינה ומחוצה לה בכל מקרה ומקרה, וכן בהשלכותיה של החקיקה על זכויות מיעוטים, על התרבות הפוליטית ועל הדיון הציבורי במדינה. מובן שסוג השלטון וכן העבר שהחוקים נוגעים לו שונים מאוד בכל מקום, ולכן אין הכוונה להשוות בין המשטרים או בין האירועים שהחוקים עוסקים בהם, אלא לבחון את קווי הדמיון והשוני בין תוכן החוקים, מטרותיהם ונסיבות חקיקתם – חקיקה שנעשתה תופעה של ממש בעשור האחרון – וגם את השלכותיה, שיבהירו את תפקידם ואת דרכי תפקודם של חוקי זיכרון במדינות דמוקרטיות.

אחד הדיונים המרכזיים בתופעה הזאת התרחש באירופה בעשור האחרון, עם העלייה במספרם של חוקים כאלה ברחבי היבשת והגדרתם כ"חוקי זיכרון". בהגדרה זו נכללו חוקים האוסרים או מחייבים תפיסת עבר לאומי מסוימת (ולא חוקים הקובעים את מועדם של ימי זיכרון ומוסדות תיעוד והנצחה רשמיים, למשל). חלק מאלה הם חוקים האוסרים את הכחשתו של אירוע טראומטי מכונן, כמו חוקים נגד הכחשת השואה או נגד הצדקתה, ואלו הם לרוב חוקים קונסנזואליים. חוקי זיכרון אחרים אוסרים על ראיית העבר הלאומי באופן שלילי או מנוגד לתפיסה הלאומית הדומיננטית או הרשמית, ואלו עוררו ביקורת רבה ודיון ציבורי סוער במדינות שחוקקו אותם וגם מחוצה להן. הביקורות טענו כי קביעת תוכנו של זיכרון העבר אינה מתפקידו הראוי של החוק, וכי היא מגבילה את חופש הביטוי ואת חופש המחקר האקדמי. טיעונים אחרים היו שחוקי זיכרון אינם מכשיר אפקטיבי להפצת זיכרון שיאחד את ציבור האזרחים ויגביר את היציבות ואת הסולידריות, שכן במקרים רבים חוקים אלו מדירים ומשתיקים קבוצות בחברה ומאיימים לפלג אותה.

טיעונים דומים הושמעו נגד חוק הנכבה, שהוצע ב-2009 ואושר ב-2011. אולם הדרת הזיכרון המשותף של 1948, יום האדמה ואירועים משמעותיים אחרים לאזרחים פלסטינים מימי הזיכרון וממפעלי ההנצחה של מדינת ישראל באה לידי ביטוי גם בחוקים הוותיקים של מדינת ישראל המציינים את ימי הזיכרון שלה. פלסטינים וקבוצות מיעוט אחרות אינם מוזכרים כלל בחוקים הקובעים את ימי הזיכרון של המדינה. אם כך, במה שונים החרמה ואיסור על זיכרון קולקטיבי מסוים בחוק המיוחד לו מהדרתו או מההתעלמות הכללית ממנו בחוקי ימי הזיכרון שנועדו להטמיע את הזיכרון הקולקטיבי של הרוב במדינה? מחקירה של המקרה הישראלי ומקרים אחרים של חקיקה הנוגעת לזיכרון של אלימות המדינה כלפי קבוצות שונות עולה כי מדובר בשלבים שונים של תהליך התמודדות (או אי-התמודדות) עם זיכרון של עוולות בחסות המדינה. חוקים הקובעים החרמה ואיסור של זיכרון קולקטיבי מסוים לטובת הזיכרון הלאומי הדומיננטי או הרשמי באים במקרים רבים על רקע ניסיונות לשבור את ההתעלמות הכללית, כלומר הם שלב בתהליך כללי של חזרתו של הזיכרון שהודר והושתק למודעות ולדיון הציבורי.

מהדיון האירופי בחוקי זיכרון ומבחינת המקרים האירופיים אפשר ללמוד כי חוקי זיכרון מגִנים על המדינה או על קבוצות בעלות כוח ונראוּת, ואי-אפשר לנתקם מההקשר הפוליטי העכשווי. נוסף על כך, הם לרוב נסיבתיים ומשמשים תגובה נקודתית, טלאי, ולא אמצעי למניעה.2
[2]
 Raffi Wartanian, 2008. “Memory Laws in France and their Implications: Institutionalizing Social Harmony”, Humanity in Action, June, http://www.humanityinaction.org/knowledgebase/117-memory-laws-in-france-and-their-implications-institutionalizing-social-harmony
 גם חוק הנכבה, המגן על הזיכרון הלאומי הרשמי, הוא תגובה סימפטומטית, אם כי לא פרופורציונלית בעוצמתה, לכרסום המתמשך והולך בזיכרון הלאומי הישראלי מאז שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בישראל, כמו במקומות אחרים, אי-אפשר לעצור את הדרישה לשינוי הזיכרון הלאומי כך שיכלול גם את הזיכרון של קבוצות מיעוט, ובאופן פרדוקסלי, חקיקת חוק הנכבה אף תרמה להפצה רחבה של זיכרון הנכבה בחברה הישראלית. אולם אין זה ניצחון של הזיכרון הפלסטיני על הזיכרון של המדינה, שכן ידיעת הזיכרון של קבוצת מיעוט אינה בגדר הכרה בו או בזכות קיומו, ולעתים אף מובילה להצדקת העוולות. לפיכך חוק הנכבה צמצם גם את זכויות המיעוט הפלסטיני וגם את גבולות השיח הציבורי.


* ד"ר יפעת גוטמן, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים.

Below are share buttons