סיפור התפתחותה של העיתונות הערבית בישראל הוא כסיפור תולדותיה של החברה הערבית-פלסטינית במדינת ישראל. לאחר מלחמת 1948, המלחמה שבעטייה סבלה החברה הפלסטינית מהרס רב הן במערכות הקיימות והן במערכות שהיו בתהליכי בנייה, נהרסו בין השאר קשרי הגומלין התקשורתיים והאליטה האינטלקטואלית נעקרה. היחסים התרבותיים הישירים בין הערבים הפלסטינים בארץ ובין המרחב הערבי נותקו כמעט כליל. לאחר שינויים מרחיקי לכת אלו החל תהליך השיקום של הפעילות העיתונאית, והוא נמשך מאז הקמת המדינה ועד היום, תקופה שאפשר לחלק לארבע תת-תקופות עיקריות שיפורטו להלן: 1948–1967, 1967–1983, 1984–2005, 2005–2013.
1948–1967: הניסיון לעכל את ממדי האסון
בתקופה זו נמשכו היחסים הבלתי אמצעיים עם המרחב הערבי גם דרך העיתונות בשפה הערבית אשר הופיעה מטעם הממסד הפוליטי הישראלי. דגם זה של "עיתונות מטעם" שאף בין היתר לנטרל את המיעוט הערבי מהמרחב וליצור לו מערכת ערכים חדשה. אך עיתונות זו, אולי לא ביודעין ובניגוד למטרתה, דווקא חיזקה את הזיקה התרבותית למרחב הערבי בשני מסלולים: דרך הסיקור הנרחב של הפעילות התרבותית על גווניה (שמרכזיה העיקריים היו קהיר וביירות), ודרך העסקתם של יהודים ממוצא מזרחי אשר זה עתה באו מארצות המוצא שלהם והיו בעלי ניסיון עיתונאי רב (בשפה הערבית) ומטען תרבותי עשיר. כך הם תרמו את תרומתם לשיקום הפעילות העיתונאית בשפה הערבית בארץ ולשימור יחסי התרבות עם העולם הערבי.
גם עיתונות האופוזיציה (זו של המפלגה הקומוניסטית וזו בעלת האוריינטציה הלאומית) תרמה את שלה לשימור היחסים עם המרחב הערבי, אך בשני אופנים שונים בתכלית: העיתונות של המפלגה הקומוניסטית התנהגה כעיתונות ישראלית לכל דבר והטיפה להשתלבות מלאה של האוכלוסייה הערבית בחיי המדינה, מתוך מאבק להשגת שוויון זכויות מלא. דבר זה לא מנע ממנה להטיף גם לשימור היחסים התרבותיים עם המרחב הערבי, והיא אף סקרה בהרחבה נושאים פוליטיים ותרבותיים כלל-ערביים. לעומת זאת, העיתונות בעלת האוריינטציה הלאומית, בעיקר עלוני קבוצת "אל-ארד'", שללה השתלבות של האוכלוסייה הערבית בישראל והטיפה באופן ברור ביותר להתחברות לעולם הערבי.
ראוי להדגיש כאן שהיחסים עם המרחב הערבי בתקופה זו היו בעיקר חד-סטריים: לעומת ההתעניינות הרבה של העיתונות הערבית בישראל בנעשה שם, גילו עיתוני המדינות הערביות עניין מועט ביותר באוכלוסייה הערבית בישראל.
1967–1983: מגע מחודש
עיתונים ערביים ממזרח ירושלים ועיתונים ממצרים, מלבנון ומסוריה, אשר הגיעו משטחי הגדה המערבית ומרצועת עזה, שבו והידקו את הקשר ההדדי בין הערבים בישראל ובין המרחב הערבי, ובייחוד בינם ובין אחיהם הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה שנכבשו ב-1967. שני הצדדים נטו לטשטש את הקו הירוק, והממסד הישראלי, וטעמיו עמו, העלים עין מן התופעה ואף עודד אותה במקרים מסוימים. פעולות הטשטוש של "המחיצות הפסיכולוגיות" שיצר הקו הירוק בין שתי האוכלוסיות האחיות או עקיפתן התבטאו בתכנים עיתונאיים משותפים לשתי האוכלוסיות.
1984–2005: עלייתה ושגשוגה של העיתונות המסחרית ומאבקה של העיתונות המפלגתית להישרדות
שלושה מאורעות חשובים מציינים את תחילתה של תקופה זו: הפיכת השבועון המפלגתי "אל-אתחאד" ליומון, סגירת העיתון "אל-אנבּא" שהופיע מטעם הממסד, ותחילת עידן העיתונות המסחרית העצמאית, עם הוצאתו לאור של "אל-צנארה", הסנונית הראשונה בתחום זה. באמצעות סגירתו של העיתון "אל-אנבּא" אותת הממסד על הכרתו באי-היעילות של שיטת העיתונות מטעם. שורה של התפתחויות וגורמים החלישו שיטה זו והביאו ליצירת דגמים עיתונאיים חדשים. מוסטפא כבהא ודן כספי סיכמו תהליך זה כך:
בכורתם של העיתונים מטעם נקטעה בראשית שנות השמונים, כנראה בשל שתי תמורות עיקריות – כלכלית ופוליטית. תמורות בעיתונות הישראלית הטביעו חותמן, אף אם הוא צנוע ומאוחר, על העיתונות הערבית. צמיחת המקומונים העבריים חשפה את פוטנציאל הפרסום המקומי והניעה גם יזמים ערבים להישען עליו. במידה רבה הפרסום המקומי תאם יותר לעיתונות הערבית, אשר במובנים רבים היא עיתונות אזורית […]. בד בבד, חלה תמורה פוליטית משמעותית בקרב המיעוט הערבי. היחלשותם של פוליטיקאים מטעם, אשר שובצו כנציגי מיעוטים ברשימות ציוניות לכנסת ושל רשימות לוויין, החלישה שוב את הצורך בעיתונים מפלגתיים מטעם. יתר על כן, הרוח הפוליטית החדשה הצמיחה רשימות ערביות לאומיות עצמאיות בעלות צרכים תקשורתיים ייחודיים.1מוסטפא כבהא ודן כספי, 2001. "מירושלים הקדושה עד המעין, מגמות בעיתונות הערבית בישראל", פנים 16, עמ' 52.
ניסיונות אחרים בתחילת שנות האלפיים, שניסו לשחזר את שיטת "העיתונות מטעם", כמו העיתון "אל-אהאלי" שהופיע בתמיכת "מעריב" והעיתון המקוון ynet של "ידיעות אחרונות" בערבית, לא צלחו אף הם. "מעריב" נסוג משותפותו עם האחים דע'ים בעיתון "אל-אהאלי" ו"ידיעות אחרונות" סגר בראשית מאי 2005 את האתר בערבית והסב אותו לאתר בשפה האנגלית.
היחלשותה של השפעת העיתונים מטעם הממסד והמפלגות הציוניות יצרה חלל מסוים, ובחלוף הזמן הוא התמלא בביטאונים של תנועות, של ארגונים ושל מפלגות פוליטיות ערביות או מפלגות שפועלות בעיקר במגזר הערבי. עטאללה מנצור תיאר את התהליך כך:
צמיחת גופים ומפלגות כמו "אבּנא אל-בּלד" (1973), חד"ש (1977) והמפלגה הדמוקרטית הערבית (1988), הייתה משולבת בתהליך פריחת העיתונות ולהפך – צמיחת העיתונות סייעה להתפתחות פלורליזם רעיוני וארגוני בקרב הערבים בישראל. מבחינה כלכלית כמעט כל העיתונים הללו מסובסדים על-ידי מפלגות או חוגים פוליטיים הרואים בהם כלי להפצת דעותיהם.2עטאללה מנצור, 1990. "העיתונות הערבית בישראל" קשר, 7, עמ' 72
תהליך זה של עליית השפעתה של העיתונות המפלגתית לווה בהדגשת סימנים של הזהות הפוליטית האידיאולוגית של אותן תנועות או מפלגות שהוציאו לאור את הביטאונים (הזרם הקומוניסטי, הזרם הלאומי והזרם האסלאמי). המשותף לשלושת הזרמים האלה הוא המגמה של הדגשת הזהות הפלסטינית, לא במלל אידיאולוגי דווקא, אלא באמצעות הדגשת סמלים חזותיים כמו צבעים, תמונות ועוד.
2006–2013: העיתונות הכתובה בצל המהפכה הדיגיטלית
עם התחלת המהפכה הדיגיטלית כבר בשלהי המאה הקודמת העלו רבים שאלות ותהיות על עתידה של העיתונות המודפסת ככלי לעיצוב דעת קהל. השימושים הטכנולוגיים הקלים והזמינים לרווחתו של הצרכן, שסיפקו הכלים הדיגיטליים למיניהם כאינטרנט, תקשורת לוויינית וטלפונים חכמים, העמידו את העיתונות המודפסת ואת בעליה מול שורה של אתגרים לא קלים. הם ניסו למתן את הסחף באמצעות אימוץ חלק מהכלים האלה לחיקם, כמו הקמת אתרי חדשות ליד שולחנו של עורך העיתון המודפס. שיטות אלו אמנם מיתנו את הסחף, אך לא ביטלו את הזרם לכיוון ויתור על הרגלי קריאה וצריכה של עיתונות, בעיקר בקרב צעירים. ניסיונות אחרים נעשו בתחום השיווק והפרסום, ואלו עיכבו גם הם את הסחף ואפשרו לעיתונים, בעיקר למקומונים ולעיתונות המסחרית, להמשיך להתקיים. העיתונות בעלת המחויבות המפלגתית והפוליטית, לעומת זאת, סובלת מקשיים אדירים המעמידים בסימן שאלה גדול את המשך הופעתה.
- 1מוסטפא כבהא ודן כספי, 2001. "מירושלים הקדושה עד המעין, מגמות בעיתונות הערבית בישראל", פנים 16, עמ' 52.
- 2עטאללה מנצור, 1990. "העיתונות הערבית בישראל" קשר, 7, עמ' 72
