הצורך בשפה מן ההיבט הזהותי שלה קיים אצל כל אדם […] כל אחד מאיתנו זקוק לקשר הזהותי הזה שהוא אכן חזק ומרגיע. אין דבר מסוכן יותר מהנסיון לנתק את חבל הטבור המחבר אדם לשפה שלו. כאשר החבל ניתק או משתבש מאד, יש לכך השלכות הרסניות על האישיות בכללה […] הזכות של כל אדם לשמר את שפת הזהות שלו ולהשתמש בה באופן חופשי חייבת להיות מעוגנת בברור, ללא שמץ של ערפול, ולהיאכף בכל מקום בכל עת ובכל שעה. זכות זו נראית לי חשובה אף יותר מחופש האמונה […].
אמין מעלוף, זהויות קטלניות[1]
מעמדה הרשמי של השפה הערבית בישראל נקבע מתוקפו של סימן 82 בדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, (1922 עד 1947), אותו אימצה מדינת ישראל לאחר הקמתה. כיום, בעשור השביעי למדינה, נראה כי מעמדה של הערבית מעורער מאי פעם. בשנים האחרונות הועלו כמה יוזמות חקיקה שביקשו להחליש את השפה הערבית או לפגוע בה. יש בין המחוקקים בישראל כאלה הסבורים כי הכרה בערבית כשפה רשמית לצד העברית מחלישה את זהותה היהודית של המדינה, ולפיכך הם מנסים למצוא דרכים יצירתיות לשנות את הסטטוס השוויוני ביניהן. דברים שלכאורה היו מובנים מאליהם בעבר, כמו שילוט בערבית ברחובה של עיר, תרגום מסמכים וטפסים רשמיים לערבית, כריזה ברכבת ואפילו דיבור בערבית בכנסת, דורשים כיום מאבקים אזרחיים ומשפטיים שלא תמיד צולחים. נראה שבאופן אבסורדי דווקא כשדוברי הערבית, הפלסטינים אזרחי המדינה, מבקשים להשתלב בכלכלה ובחברה בישראל, וכשגוברת ההכרה המקומית והבינלאומית כי שינוי המדיניות המפלה כלפי כעשרים אחוז מאזרחי ישראל יפעל לטובת החברה כולה, דווקא אז מתנפלים פוליטיקאים מן השורות האחוריות על השפה ומבקשים להחלישה, לצמצמה ולהעלימה מן המרחב הציבורי, וממילא לפגוע גם בדובריה.
מחקרים אין-ספור הוכיחו את הקשר ההדוק בין שפה ובין זהות אישית וקולקטיבית, וגם את הקשר בין בקיאות בשפת אֵם ובין הישגים לימודיים ואישיים. ההכרה בזכויות לשוניות מעוגנת באמנות בינלאומיות ונחשבת לחלק אינטגרלי מזכויות האדם. מדינת ישראל הפרידה מאז הקמתה בין מערכת החינוך העברית למערכת החינוך הערבית, בין השאר כדי לאפשר לקבוצת המיעוט חינוך בשפתה, והקפידה על הכיתוב בערבית על שטרות כסף, על בולים ובמידה חלקית גם בשלטי דרכים ובשמות רחובות, אך לא השכילה לחזק את מעמדה של הערבית כשפה רשמית דה-פקטו בכל מערכות החיים. נראה שבשנים האחרונות, עם התגברות מגמות החקיקה האנטי-דמוקרטית וביטויי הגזענות בחברה, נעשית גם השפה הערבית מטרה לפגיעה ונעשים ניסיונות לערער על הלגיטימיות שלה.
בגיליון השני של "מנבר-במה" אנו מבקשים לעסוק במבט רחב ומגוון במעמדה, בהוראתה, בלימודה ובפוליטיקה של השפה הערבית בישראל. המאמרים הקצרים להלן, שכתבו מומחים בתחומם, מאירים נושאים כגון מצבה המשפטי של השפה הערבית כיום, הכשלים בהוראתה בבתי הספר הערביים והעבריים, החסמים הפוליטיים והביטחוניים העומדים בפני קידומה, סוגיית התרגום מערבית לעברית והקשר בין שפה לזהות לאומית. בכך אנו מבקשים להציב את השפה הערבית במרכזו של דיון ציבורי ולהביא לשינוי ביחס כלפיה.
שרה אוסצקי-לזר – עורכת
