לימודי שפה זרה, או שפה שנייה, הם במידה מסוימת אינדיקציה להתייחסותה של המדינה המלמדת אל ה"אחר" שאת שפתו לומדים. שפתו של האחר הנחשבת לבעלת הון תרבותי גבוה, ערך כלכלי גדול, או שהיא כלי לניידות חברתית או פוליטית, תילמֵד שעות רבות יחסית, יושקעו בה משאבים רבים – של המערכת ושל התלמידים – והיא תיתן יתרון למורים המכירים היטב את התרבות ואת השפה על משלביה. זהו סיפורה של השפה האנגלית בישראל, ובמציאויות ובהקשרים פוליטיים אחרים סיפורן של הצרפתית או הספרדית במדינות שונות באפריקה במאה השנים האחרונות. מנגד, שפתו של האחר יכולה להיות שפתו של זה שהמדינה חוששת ממנו, "שפת האויב". או אז הופכים לימודי השפה הזרה למרוחקים, והמוטיבציה ללמידתה נעשית אינסטרומנטלית כמעט לחלוטין, להבדיל ממוטיבציה אינטגרטיבית. אניטה פבלנקו, סגנית הנשיא של האגודה האמריקאית לבלשנות יישומית, זוכרת את שיעור האנגלית הראשון שלה בברית המועצות בשנות השבעים של המאה העשרים. היא זוכרת היטב את הרגע בו הודיעה המורה כי "היום הוא יום חשוב מאוד בחייכם. היום אתם מתחילים ללמוד אנגלית. הלימוד הזה יוכח כהכרחי כשתפרוץ מלחמה עם המעצמות האימפריאליות ארצות הברית ובריטניה וכשתצטרכו לפצח ולתרגם מסרים סודיים מאנגלית".1Aneta Pavlenko, 2003. “‘Language of the Enemy’: Foreign Language Education and National Identity,” International Journal of Bilingual Education and Bilingualism 6(5), p. 313
לטענתי, הערבית הנלמדת בבתי הספר במגזר היהודי בישראל נמצאת במקום קרוב יותר בסקאלה לזה של הוראת האנגלית בבית הספר בברית המועצות לשעבר מלזה של האנגלית בישראל. ואולם בחינת התוכנית הרשמית של משרד החינוך והמטרות המוצהרות של לימוד הערבית בחברה היהודית לא מגלה כל קשר ביניהן ובין מלחמה, צבא, קונפליקט, מודיעין או ביטחון. במקום זאת, תוכנית הלימודים נפתחת ברציונל כללי הקובע כי:
השפה הערבית, השפה הרשמית השנייה במדינת ישראל, היא שפתם של כשלוש מאות מיליון בני אדם. הערבית הספרותית היא לשון התרבות של כל דוברי הערבית, מוסלמים, נוצרים ודרוזים כאחד, ולשון כתבי הקודש והתפילה של כל המוסלמים ברחבי העולם (כמיליארד ושלוש מאות מיליון נפש). לידיעת השפה הערבית נודעת אפוא חשיבות רבה במדינת ישראל. מתוך הכרה בחשיבות זו נקבעה בשנת 1995 חובת לימוד ערבית כשפה זרה שנייה בכיתות ז'–י'.2משרד החינוך, 2011. "לשון ערבית לכיתות ז'–י"ב לבתי הספר העבריים", משרד החינוך: האגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים, http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Tochniyot_Limudim/LashonAravit/AlHatochnit/
אסביר את הפער בין טענתי ובין הרציונל של משרד החינוך באמצעות ניתוח בסיסי של הטקסט הקצרצר הזה. מעניין לגלות שאפילו בו אפשר למצוא רמזים לפער שבין מעמדה הרשמי, היציב והחיובי של הערבית ובין יסודות אחרים, חבויים ופוליטיים הרבה יותר. ברציונל משרד החינוך מצוינת הערבית כשפתם של "שלוש מאות מיליון בני אדם", אולם המשרד בוחר שלא לציין שמאות המיליונים הללו חיים במזרח התיכון, אזור שישראל ממוקמת במרכזו ויש לה אתו יחסי קונפליקט מורכבים. זאת ועוד, גם היותה של הערבית "לשון כתבי הקודש" של יותר ממיליארד מוסלמים ברחבי העולם אינו מוסבר, ולא מצוין כי האוכלוסייה המוסלמית היא רוב ברור של תושבי המזרח התיכון. העמימות נמשכת לאחר מכן כשמצוין שלימוד הערבית הוא "חובה" כ"שפה זרה שנייה בכיתות ז'–י'". משפט זה נמצא בסתירה מסוימת עם הכתוב קודם לכן: ראשית, הערבית, המצוינת כשפה רשמית בשורה הראשונה, מצוינת ארבע שורות לאחר מכן לא כשפה ראשונה, ולא כשפה שנייה, אלא כשפה זרה שנייה; שנית, מצוין שלימוד הערבית הוא חובה בכיתות ז'–י', אבל במציאות בחטיבת הביניים יכולים התלמידים לבחור בין צרפתית לערבית, מה שהופך את הערבית, למעשה, לשפת בחירה. נוסף על כך, רובם המכריע של התלמידים שבוחרים ללמוד ערבית בכיתה ז' מוסיפים לעשות כן בכיתות ח' וט', אך לא בי', מה שבעצם הופך את ה"חובה" בכיתה י' ל"רשות".
אם כן, ישנו פער ברור בין מעמדה של הערבית כ"רשמית" מכאן ל"זרה" מכאן; בין היותה שפת המזרח התיכון, אזור שישראל שוכנת בו במצב של סכסוך מתמשך עם שכנותיה דוברות הערבית, ובין היותה שפה ניטרלית לכאורה, של "שלוש מאות מיליון בני אדם"; בין היותה שפת "חובה" לשפת "רשות". נוסף על כך, ישנו פער בין הגלוי – הרציונל הרשמי של משרד החינוך – ובין החבוי או המובלע: רבים מהלומדים ערבית בבתי הספר היהודיים – בייחוד בתיכון ברמה של חמש יחידות לימוד – אינם עושים זאת מתוך רצון לכבד את מעמדה הרשמי, וגם לא כדי ללמוד ולהכיר את כתבי הקודש המוסלמיים כלל ועיקר, אלא כדי להתגייס לחיל המודיעין. שם הם ישתמשו בשפה הערבית במקום שהוא אולי המרוחק ביותר – גיאוגרפית, סמלית, חברתית ופוליטית – מחייהם של אותם שלוש מאות המיליונים דוברי הערבית החיים במזרח התיכון.3ראו, לדוגמה, מחקרן של אדוה הים-יונס ושירה מלכא, 2006. לקראת פיתוח תכנית לימודים בערבית לחטיבת הביניים ולחטיבה העליונה במגזר היהודי: מחקר הערכה, ירושלים: משרד החינוך ומכון הנרייטה סאלד, עמ' 17: "מוטיבציה ללימודי הערבית: הסיבות המשפיעות במידה הרבה ביותר על התלמידים ללמוד ערבית לבגרות הן הרצון לשרת במודיעין […]".
הפער הזה, שאותו חקרתי בלימודי הדוקטורט שלי על בסיס עיון במסמכים בארכיון הציונות, בארכיון המדינה ובארכיון צה"ל, הוא שבסופו של דבר הוביל אותי למקם את השפה הערבית על הסקאלה הדמיונית שציירתי: הרחק מדרך לימודה וממעמדה של האנגלית בישראל, וקרוב יחסית לדרך שבה נלמדה האנגלית בברית המועצות של פבלנקו. המעניין הוא שבשל שלל סיבות, ובעיקר מאחר שישראל היא מדינה שיש בה מתחים רבים – כמו שיח אזרחי מכאן ופרקטיקות מיליטריסטיות מכאן, או התבססות על ערכים דמוקרטיים-פלורליסטיים מכאן ועל פרשנות יהודית-לאומית-אתנוקרטית מכאן – וגם בשל מיקומה ומעמדה באזור, נעשתה הערבית לשפה שהיא "לא כאן ולא כאן". בתוך הסכסוך המתמשך ובשל מדיניות ישראל הערבית נמצאת בתוך מערבולת פוליטית המעמידה אותה כשפה "רשמית", אף שכמעט איננה קיימת בקרב אזרחיה היהודים; כשפה נוכחת-נפקדת שנתפסת כ"חובה" במשרד החינוך אך כ"רשות" בקרב התלמידים; כשפה "אזרחית" להלכה אך "ביטחונית" למעשה.
שלוש הסתירות הללו מתיישבות היטב, לדעתי, עם יחס המדינה לאוכלוסייה הערבית בישראל. אזרחים אלו הם "שווי זכויות" מכאן, אך סובלים מהפליה ברורה מכאן; אזרחים הנוכחים במדינה מבחינה פיזית, אך נפקדים דרך קבע ממוקדי קבלת ההחלטות ומן האליטה השלטונית; אוכלוסייה של יותר ממיליון בני אדם הנתפסים כ"אזרחים" מצד אחד, אך כ"איום ביטחוני" מן הצד האחר.4ראו, לדוגמה, איתמר ענברי, 2006. "63% מהיהודים: ערביי ישראל – איום ביטחוני", מעריב NRG, 22.3.06, http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/063/680.html. אזרחים שעליהם כתב עזמי בשארה שבין זהותם הפלסטינית ובין חייהם בישראל הם מרגישים כאילו הם "אינם על קו התפר בין שניהם, אלא פשוט לא כאן ולא כאן"5.עזמי בשארה, 1992. "בין מרחב למקום", סטודיו 6, עמ' 10.
האדמה הלא יציבה והרועדת מתחת לרגלי השפה הערבית דומה מאוד אפוא לאדמה הרועדת מתחת לרגליהם של הפלסטינים אזרחי ישראל. ללא פעולה אמתית של אלו המודאגים מרעידות אלו לא רק שלא יחוזק מעמדה של הערבית ותופסק ההפליה כלפי אזרחי ישראל הערבים, אלא שהקרקע תישמט מתחת לשפה ומתחת לדובריה גם יחד.
ד"ר יונתן מנדל הוא מנהל הפרויקטים במסגרת הים תיכונית במכון ון ליר בירושלים, ופוסט-דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון.
- 1Aneta Pavlenko, 2003. “‘Language of the Enemy’: Foreign Language Education and National Identity,” International Journal of Bilingual Education and Bilingualism 6(5), p. 313
- 2משרד החינוך, 2011. "לשון ערבית לכיתות ז'–י"ב לבתי הספר העבריים", משרד החינוך: האגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים, http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Tochniyot_Limudim/LashonAravit/AlHatochnit/
- 3ראו, לדוגמה, מחקרן של אדוה הים-יונס ושירה מלכא, 2006. לקראת פיתוח תכנית לימודים בערבית לחטיבת הביניים ולחטיבה העליונה במגזר היהודי: מחקר הערכה, ירושלים: משרד החינוך ומכון הנרייטה סאלד, עמ' 17: "מוטיבציה ללימודי הערבית: הסיבות המשפיעות במידה הרבה ביותר על התלמידים ללמוד ערבית לבגרות הן הרצון לשרת במודיעין […]".
- 4ראו, לדוגמה, איתמר ענברי, 2006. "63% מהיהודים: ערביי ישראל – איום ביטחוני", מעריב NRG, 22.3.06, http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/063/680.html.
- 5.עזמי בשארה, 1992. "בין מרחב למקום", סטודיו 6, עמ' 10.
