אנשי אקדמיה, מרצים וחוקרים בעולם הערבי סובלים מהיעדר חופש אקדמי במוסדות האקדמיה שבהם הם מלמדים במדינותיהם. לא אחת קורה ששלטונות המדינה אף מטילים פיקוח על הנעשה במסדרונות ובאולמות של האוניברסיטאות במעורבות של כוחות הביטחון. ובדומה למלומדים במדינות רבות אחרות שבהן לא שורר חופש אקדמי רב, אנשי ונשות אקדמיה רבים ממדינות ערב בוחרים להגר למדינות מערב שבהן הם יכולים ליהנות מחופש אקדמי אמיתי שמאפשר להם להתקדם בשדה המחקרי ולנהל קריירה מקצועית משמעותית.
לעומתם, ישנם חוקרים ערבים רבים מאוד שלא מתאפשר להם להגר מארצותיהם, או כאלה שבוחרים להישאר בהן משיקולים פטריוטיים ולאומיים. אלה ש"נותרים מאחור" מתמודדים עם מציאות חיים לא־פשוטה לאנשי אקדמיה: הם עלולים למצוא עצמם מודחים מתפקידם ומהאוניברסיטה בכלל אם יעזו לאתגר את הנורמות שמכתיב השלטון, להביע את דעתם או ללמד על סוגיות שעוסקות בחירויות, בדמוקרטיה ובזכויות אדם, והם לא אחת נאלצים לחקור וללמד תחת עיניהם הפקוחה של מנגנוני הביטחון שמצרים את צעדיהם.
דוקטור סולימאן סאלח, מרצה לתקשורת באוניברסיטת קהיר וחבר הפרלמנט המצרי לשעבר מטעם מפלגת "החופש והצדק" (המקושרת לאחים המוסלמים) פרסם מאמר על תופעה זו באל־ג'זירה, שבו הוא משתף על הלכי הרוח של אנשי אקדמיה רבים מהעולם הערבי שסובלים מחופש אקדמי מוגבל למדי במוסדות האקדמיים שבהם הם מלמדים – תופעה שבגינה גם תחושת הביטחון האישי שלהם וגם הקריירה האקדמית שלהם נפגעות.
לא בכדי מתפרסם מאמרו דווקא באל־ג'זירה. כמרצה מצרי לתקשורת (וכחבר מפלגת האחים המוסלמים לשעבר) המלין על פגיעה בחופש האקדמי, מובלעת בכתיבתו ביקורת שמופנית בעיקרה אל השלטון הנוכחי במצרים, אולם במקום לבקר במישרין את השלטון במדינתו (מה שאינו אפשרי או רצוי), הוא נוקט לשון ביקורתית כללית שכביכול מבקרת את מצבם של אנשי האקדמיה "בעולם הערבי" כולו, כשברור שקיימות רמות שונות של חופש אקדמי במדינות ערב שונות, ושאין דין טוניסיה ומרוקו כדין סוריה וסעודיה.
במצב הקיים כיום, טוען סאלח, האוניברסיטאות הערביות אינן יכולות להתקדם מבחינה מדעית, במיוחד בתחומי מחקר כמו מדעי החברה והמדינה, תקשורת, משפטים ומדעי הרוח, שמכשירים את מנהיגי העתיד של חברותיהם. "מה כבר יכול מרצה לתקשורת לומר לסטודנטים היושבים באולם כשהוא חש שביטחונו נתון תחת סכנה אם הוא ידבר על חופש התקשורת?" כותב סאלח, "ומה יכול ללמד מרצה למדע המדינה שאינו יכול לדבר על המשטר הפוליטי, על דמוקרטיה ועל הסכנה שדיכוי ודיקטטורה מהווים לחברות?"
לעומת זאת, עמיתיהם שמהגרים לחו"ל נוחלים הצלחה בתחומי המחקר שלהם, זוכים למעמד יוקרתי בחו"ל ובארצם, יוצרים דימוי חיובי למדינותיהם בקרב מדינות המערב, ולא אחת גם מקבלים אזרחות מאותן מדינות, מסביר סאלח. כשזה המצב, לא פלא שבריחת מוחות ממדינות ערביות שמגבילות את החופש האקדמי בתחומן היא תופעה כה רווחת. לא אחת קורה שהאוניברסיטאות הערביות בארצות מולדתם של המרצים המהגרים מחזרות אחריהם עם הצעות נדיבות ומפתות לשוב וללמד בהן. וכך קורה שדווקא המרצים שעזבו את מולדתם זוכים לעדיפות ולקידום על פני מרצים ש"נשארו נאמנים" לארצם. וכשאלה שבים לארצם, הם לא אחת חווים משבר עמוק מאוד כשהמציאות המרה ששוררת באוניברסיטאות שחיזרו אחריהם טופחת על פניהם והם מגלים עד כמה היא שונה מזו של המוסדות האקדמיים החופשיים בארה"ב ובאירופה.
סאלח מוסיף שמנגנוני הביטחון והשלטונות במדינות ערב מטילים את מוראם על אנשי האקדמיה ומצפים מהם לנאמנות, ל"שליטה עצמית" ולהימנעות מהשמעת דברי ביקורת כנגד המשטר ובכלל. אותה נאמנות היא גם קריטריון משמעותי מאוד לקידום, שאינו מוענק רק על פי כישורים אקדמיים ופרסומים, אלא במידה רבה על פי בחירתם של מנגנוני הביטחון ולא של אנשי הסגל של האוניברסיטאות עצמן, הוא טוען. ולמרבה הצער, ישנם רבים שלמדו את חוקי המשחק האלה ומתאימים את עצמם אליהם כדי לשאת חן בעיני מנגנוני הביטחון והמשטר.
בשל כך, מסביר סאלח, בקרב רבים מאוד מחברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות הערביות שוררות תחושות שליליות מאוד שהם מבטאים בחשבונות הפרטיים שלהם ברשתות החברתיות. חלק מבטאים תסכול וכעס, ואחרים אף מביעים חרטה על כך שבזבזו את חייהם לריק במסלול מקצועי שלא הניב להם מעמד, משכורת טובה או הישגים ראויים דיים בשדה האקדמי, כפי שהם ציפו בתחילת דרכם. הוא מוסיף כי גם שוררת תחושת נוסטלגיה לימים שחלפו ושאינם שבהם מרצים נהנו ממעמד ראוי לשמו, ונשיאי אוניברסיטאות לשעבר איימו להתפטר לנוכח איומים ותביעות להדיח מרצים שהחזיקו בעמדות אידיאולוגיות או אינטלקטואליות שונות משלהם – ובכך שמרו על עצמאותן של האוניברסיטאות שלהם, על חירות המרצים ועל חירות המחקר האקדמי.
בסיכומו של דבר, הטענה המרכזית שמעלה סאלח במאמרו היא שהאוניברסיטאות במדינות ערב הן למעשה עוד אמצעי שלטוני לכל דבר – ובכך טמון זרע הרסני לחברותיהן, שכן תפקידן של האוניברסיטאות הוא להרחיב את גבולות הידע של החברה ולתרום לקידומה ולפיתוח כלכלתה. אולם התנאי ההכרחי לשם כך הוא שישרור חופש אקדמי במסדרונות האקדמיה, מסכם סאלח, ותובע מאנשי האקדמיה הערבים לפעול למען תחילתו של עידן חדש שבו הם יגנו על החופש האקדמי כדי שהעתיד במדינותיהם יוכל להיראות אחרת.
